Quantcast
Channel: הרוכב לאוטובוסים
Viewing all 179 articles
Browse latest View live

איך לגדל ילד בלי רכב

$
0
0

אני כותב את הפוסט הזה לבקשת קוראת, אמא חדשה, נטולת רכב, שמנסה להבין איל לגדל ילד בלי רכב.
כפי שגם הודיתי בפניה, אין לי ניסיון מעשי בזה. הבלוג הזה לא מטיף ל"חיים בלי רכב, בכל מחיר", אלא ל"שימוש מושכל ברכב לעומת האלטרנטיבות האחרות". אני נוסע לעבודתי בשילוב של אופניים ותחבורה ציבורית, אך יש לנו רכב פרטי בו אשתי משתמשת ביום יום (לרבות לסידורים הקשורים לילד) וכולנו בסוף השבוע.

על אף האמור לעיל, אנסה להרים את הכפפה - איך לגדל ילד בלי רכב?

למה בכלל צריך את העונש הזה?
מעבר לכך שלחלקנו פשוט אין רכב זמין, ואין יכולת לרכוש רכב או לנהוג, ואנחנו עדיין יכולים להיות הורים לילדים, יש גם כמה צדדים חיוביים לשימוש באוטובוסים לעומת רכבים פרטיים, כפי שחלקה איתנו אירית באחת התגובות לפוסט.
1. אנחנו יכולים להיות יותר קשובים לצרכים של הילד ולהנות מ"זמן איכות"שלא באמת קיים כשאנחנו נוהגים והוא קשור מאחורה.
2. הנסיעה יותר בטיחותית, אוטובוס מעורב פחות בתאונות דרכים, וכשהוא מעורב בהן הן פחות קטלניות לרוב לנוסעים בתוכו. זה מקבל חיזוק כשלא ישנים בלילה (אני אישית שונא לנהוג כשאני עייף), או כשהילד צורח במלוא אונו במושב האחורי של האוטו ומקשה לך להתרכז בנסיעה.
3. לטענת אירית העלייה והירידה קלים יותר באוטובוס מאשר באוטו, לא צריך לקשור את הילד ואז לקפל את העגלה ולשים בבגז', פשוט עולים עם העגלה. אגב, אין דבר פחות נוח מסל-קל לסחיבה מחוץ לאוטו.
4. עזרה מזרים, גם בהורדת העגלה מהאוטובוס וגם בהרגעת/הצחקת התינוק, תינוק הוא טריגר נפלא לפתיחת שיחה או לסתם חיוכים. בעולמנו המנוכר קרן האור הזאת מאד חיובית.
5. לילדים הגדולים יותר, אוטובוס זה וואו, וברכבת יש מקום להתרוצץ ושירותים צמודים שנוסעים איתך.

אז מה חשוב לדעת?
המשתנה העיקרי הוא סביבת המגורים שלך:
בכפר (קיבוץ, מושב, הרחבה, יישוב קהילתי)
מובן שאפשר לגדל ילד בלי רכב בכפר, אך ההסתמכות תהיה על הכלים שהכפר נותן לך (פעוטון וגן, מרפאה, צרכניה, רכב שיתופי בקיבוצים וכו') ועל הקשרים הקהילתיים שיאפשרו הקפצות במידת הצורך ואפילו השאלת רכב. לא תוכלו להסתמך על תחבורה ציבורית בשל המצאי המצומצם שלה, אם כי כנראה תלמדו את לוח הזמנים שלה בעל פה. גם השירותים הניתנים בתוך היישוב וגם היחסים הקהילתיים משתנים מיישוב ליישוב, אך בסופו של דבר הגורם המשפיע ביותר הוא האופי שלנו והאם אנו יודעים לבקש עזרה או לא. כשמגדלים ילד בלי רכב בכפר חשוב לדעת לבקש עזרה ולהצטרף לקהילה תומכת. אם באופי שלכם אתם אנשי קהילה והיישוב שלכם מלא באנשים כמוכם, ייתכן ותגלו שאפילו יותר קל לגדל ילד בכפר בלי רכב מאשר בעיר.  כשהילד הולך לבית הספר יש הסעות (אוטובוסים צהובים) ולרוב גם פתרונות לחוגים. הקפצת הילד על ידי הורה אחר היא עניין שבשגרה ביישובים אלה והנוער (וגם המבוגרים) מסתמכים על טרמפים באופן חופשי, אך מבחינת תחבורה ציבורית בלבד אין ספק שזה יותר קשה. בכפר האלטרנטיבות שלכם פוחתות. לדוגמה לא תוכלו לבחור קופת חולים אלא להסתמך על הנגישה ביותר. מצד שני, כשהולכים לבריכה אז כולם מכירים את כולם.

בפרבר (שכונה מחוץ למרכז העיר או יישוב עצמאי שמתנהג כמו שכונה מנותקת)
כאן מצאי התחבורה הציבורית משתפר, ולעיתים קרובות יש מספיק מגוון קרוב לבית לשירותים העירוניים העיקריים כגון פעוטונים, גנים וחנויות במרכזים מסחריים קטנים. סביר להניח שיש אוטובוס כל עשרים דקות או חצי שעה למרכז העיר הקרוב, ואולי גם לעבודה שלכם. אם איתרע מזלכם ובשכונתכם אין מרפאה השייכת לקופ"ח שלכם, הרי שבמרכז העיר הקרוב יש את של כולם ובמקרה הרע אפשר להזמין מונית במחיר שפוי (לעומת המחירים שהם גובים על איסוף מהכפר).
לרוב גם יש יותר ילדים מבכפר בשכבת הגיל ולכן גם יותר גנים ומתנ"סים וחוגים. בקיצור, יותר אלטרנטיבות מכל דבר.
הצורך לבקש עזרה ולייצר קהילה תומכת יורד, ולכן היא פחות מובנת מאליה מאשר בכפר, אך היא לא פחות חשובה. אם באופי שלכם אתם יוצרי קהילה או שהצטרפתם לקהילה קיימת אז תגלו שאין כמו חברים קרובים עם ילדים באותו גיל ובמרחק הליכה. (בניגוד לחברים שלכם מהתיכון שבטח גרים בערים אחרות היום). לאמהות הטריות רק אגיד שזה בדרך כלל לא קורה מעצמו בשנתיים הראשונות ואפילו עד שהילד בן שלוש. החברויות מגיעות דרך ההורים של הילדים האחרים בגן, אבל הילדים מתחילים לייצר אינטראקציה של ממש רק בגיל 3 עם ילדים אחרים ואז גם ההורים עשויים להפוך לחברים טובים. אז סבלנות.
מרבית השכונות המתוכננות בישראל מייצרות עירוניות גרועה במיוחד, אך לגידול ילדים עד גיל 10 בערך היא טובה מאחר ולרוב יש מספיק אזורים בטוחים מרכבים בהם. (רצועות פארקים להליכה ואפילו גשרים מעל כבישים והרבה מתקני שעשועים). זו נחמה פורתא כי למרבית השירותים תיאלצו לצאת מהשכונה וזה יהיה מבאס, כשהילד שלכם יהפוך לנוער יהיה לו מאד משעמם...

במרכז העיר
במרכז העיר הכי קל לגדל ילד מבחינה תחבורתית. מרבית צרכיכם נמצאים במרחק הליכה ומצאי האוטובוסים כל כך גדול שלמרבית היעדים  אתם בכלל לא צריכים להסתכל על לו"ז, פשוט תרדו לתחנה ותמתינו קצת. יהיו שיטענו שמבחינות אחרות פשוט אי אפשר לגדל ילד במרכז העיר ויהיו אלה שימצאו את הקסם שבזה. הכל עניין של העדפות אישיות.
ברור שעם הקלות התחבורתית מגיעה גם הסכנה של ריבוי כבישים ומכוניות, מדרכות צרות, הרבה אנשים ביניהם הילד עלול ללכת לאיבוד וכל תרחיש אפשרי לאסון שיעלה על דעתכם, אבל האמת המרה היא שגם בשכונה וגם בכפר המכוניות הן האויב הגדול של הולכי הרגל והם הסיוט הגדול של ההורים עם הילדים.
דווקא במרכז העיר ישנה לעיתים קרובות קהילה פעילה ותוססת בשל ריבוי החנויות הותיקות שכולם מכירים, ריבוי האירועים שכולם מדברים עליהם וכיוצא בזה. תחושת הבטחון גדולה יותר כי יש הרבה זוגות עיניים בכל מקום (וכן גם השומר בפתח של הבנק שמחייך לילד מקנה תחושת בטחון). בקיצור, גידול ילד במרכז עיר בלי רכב זה בהחלט אופציה שפויה, אך לא מתאימה לכל אחד.

שימוש באופניים
בין אם בעיר, בשכונה או בכפר, אופניים יקלו עליכם את ההתניידות. אופניים מהירות פי שלוש (במרכז עירוני צפוף אולי רק פי 2). ואפשר להתקין עליהם כסא לילד מהרגע שהוא יושב כמו שצריך (בסביבות גיל שנה). הכסא יהיה טוב עד גיל 5 כך שזו בהחלט השקעה ארוכת טווח. אם יש לכם שני ילדים בפערים קטנים, תוכלו להרכיב 2 כסאות, אחד מאחורה לגדול ואחד מקדימה לקטנטן.. אם יש לכם רק ילד אחד אז הכסא מאחורה מספיק מההתחלה.
אופניים הם כלי מספיק זול כדי שתוכלו אפילו להחזיק 2 זוגות. זוג רגיל עם כסא לרכיבה לסידורים עם הילד (ועם סל מקדימה לקניות קטנות) וזוג נוסף (נניח חשמלי) לנסיעות שלכם בלי הילד לעבודה.  מגיל 3 הילד כבר ייסע על אופניים/קורקינט משלו, אבל בהתחלה במהירות הליכה שלכם, רק בגיל מאוחר יותר תוכלו לרכוב לצידו.

אפשר גם לשכור רכב
בין אם זה הפורמט השעתי של car2go, או הפורמט הרגיל של שכירת רכב ליום או יומיים מכל חברה אחרת, במידה ויש לכם רשיון נהיגה האופציה הזאת בהחלט קיימת ויכולה לספק לכם את החמצן שאתם צריכים (סופי שבוע מחוץ לעיר פה ושם). אם אתם שוכרים רכב אפילו פעם בשבוע או שבועיים זה עדיין יוצא יותר זול מלהיות בעלי רכב. לא ביררתי אבל יכול להיות שיש מצב לשכור רכב עם כסא תינוק או בוסטר.

כמה עולה ילד?
ילד הוא כמובן priceless, אבל לכרטיס נסיעה באוטובוס יש מחיר.
עד גיל 5 הנסיעה היא חינם, בתנאי שיש מלווה מבוגרלכל ילד. כלומר, אם תעלה עם תאומים בני 3 על האוטובוס תצטרך לשלם על אחד מהם. הרציונל התפעולי הוא פשוט. אם יש עומס הרי שאתה בטוח יכול להחזיק ילד אחד הברכיים כך שלא יתפוס מקום, אך זה לא נכון לגבי כל ילד נוסף. הרציונל הכלכלי הוא גם פשוט. לכל הטבה צריך לשים תקרה. בפולקלור נהגי התח"צ מסופר על מקרה של מחנך שעלה עם 30 ילדי גן על אוטובוס ציבורי והושיט לנהג כסף עבור 15 בלבד. כשהנהג הבהיר לו שהוא למעשה צריך לשלם על 29 ילדים הסביר לו המחנך שבדיוק חצי מהילדים מעל גיל 5 וחצי מתחת לגיל 5, ולכן לכל ילד יש "מלווה מבוגר"....
אף אחד לא יבקש מכם תעודת זהות כדי להוכיח את גיל הילד, כך שלמעט מקרים חריגים של שחקני כדורסל פוטנציאליים בני 4 לא יתעוררו בעיות.

כשהילד עובר את גיל 5 (או אם אתם נוסעים קבוע עם שני ילדים מתחת לגיל 5 וצריכים לשלם על אחד מהם), תוכלו להנפיק לו רב-קו אישי, עם תעודת הזהות שלו והתמונה שלו, שנושא "פרופיל נוער"ויהיה תקף עד גיל 18. פרופיל הנוער מקנה הנחה של 50% על כרטיסיות, ערך צבור וחופשי חודשי (לעומת הנחה של 20% שאתם זכאים לה כמבוגרים רגילים) ולכן הוא משתלם ביותר.

עגלות עולות כסף?
בעבר עגלה פתוחה באוטובוס עירוני עלתה כסף, (עלות של חצי כרטיס) כי היא תופסת המון מקום באוטובוס ורצו לעודד את האנשים לקפל אותה. ח"כ אורי מקלב מיהדות התורה ניהל קמפיין פופוליסטי ללא מחשבה לשינוי התקנה והצליח בכך. באופן פרדוקסלי אם אתם חילונים הרווחתם מכך כי בדרך כלל יש מקום באוטובוס לעגלה הפתוחה שלכם, אם אתם חרדים בערים צעירות אז הפסדתם כי אין מקום באוטובוס לחמש עגלות פתוחות ובגלל העגלות הפתוחות גם אין מקום לנוסעים אחרים שלעיתים לא יכולים לעלות לאוטובוס, וזה גם מעכב את ההגעה לדלת כדי לרדת, בקיצור. סוף מעשה במחשבה תחילה.
זה המקום לציין שהשנה מדינת ישראל אמורה להגיע ל-100% הנגשה באוטובוסים העירוניים, מה שמקל על העלאת העגלות מהדלת האחורית כי אין מדרגות. בנוסף משרד התחבורה מקפיד עם המפעילים על היצמדות למדרכה (כשאפשר).

מוניות
תינוק חייב בכסא תינוק וילד חייב בבוסטר. שני דברים מאד מסורבלים להיסחב עימם ביעדכם. מרבית נהגי המוניות מחפפים ומסתפקים בכך שתחבקו את ילדכם חזק. אם אתם בסדר עם שיטת ה"יהיה בסדר"הזאת זה לגמרי לשיקול דעתכם, אני לא יכול להמליץ על כך.

מוניות שירות
במוניות שירות לא צריך בוסטר או כסא תינוק. הרציונל הוא פשוט, ככל שהרכב גדול יותר, כך בתאונה הוא יספוג פחות נזק ולכן הסכנה לנוסעים בתוכו קטנה יותר. עם זאת, אסור לשבת עם תינוק במושב הקדמי (מול הזכוכית) ולכן הנהג יבקש ממכם לשבת מאחור או (אם אין מקום) יבקש מאחד הנוסעים להתחלף עמכם. אם הוא לא עושה זאת תבקשו זאת בעצמכם. גם יש מקום לעגלה מאחורה אבל צריך לבקש זאת מהנהג.
מבחינת תשלום אין הנחות במוניות שירות, אך נתקלתי במקרים רבים שבהם על תינוקות קטנים הנהגים לא לקחו כסף.

קווי תלמידים:
בכפר כל הלימודים מתנהלים לרוב מחוץ לכפר מגיל היסודי, וכאמור, יש הסעות. זה נוח אך לעיתים היום שלכם מתחיל הרבה יותר מוקדם בגלל שהילד צריך להגיע להסעה כבר בשבע בבוקר. בשכונה בד"כ יש יסודי במרחק הליכה אבל לא תמיד. התיכונים כבר מצויים בצמצום. חובת העיריה לספק הסעות לכל תלמיד שנמצא במרחק של יותר מ-2 ק"מ הליכה מבית הספר שאליו שובץ והיא מקבלת מימון לכך ממשרד החינוך וצריכה לשכור שירותי היסעים. חשוב לדעת שמשרד התחבורה אמנם לא מבטל קווי תלמידים ציבוריים שנפתחו בעבר, אך מתנגד לפתיחת קווים חדשים, בעיקר לבתי ספר יסודיים, בשל האחריות הרבה שבהסעת הילדים. קווי תלמידים ציבוריים הם ברכבים עירוניים ללא חגורות וללא מלווה מבוגר ולכן מתאימים אך ורק לגיל התיכון.העירייה צריכה לספק את ההיסעים לגילאים הנמוכים יותר והיא מקבלת תקציב לכך ממשרד החינוך. הסעות של העירייה לא עולות כסף. בקווי תלמידים ציבוריים כל תלמיד משלם מהרב-קו שלו (יכול להיות סידור עם העירייה שמטעינה את הרב- קו באופן מרוכז בעזרת תקציב משרד החינוך שהיא מקבלת).
בקיצור, אם אין לכם יסודי בשכונה במרחק של עד שני ק"מ, דעו לכם שבאחריות העירייה בלבד לדאוג לכם להסעה.

ועוד משהו
לעיתים קרובות הרחבת המשפחה משמשת גם טריגר למעבר דירה, בין אם זה לשכור דירה גדולה יותר באותה שכונה ובין אם זה לעבור בכלל למקום אחר (יישוב עם חינוך טוב יותר, קרוב יותר להורים וכו'). בעת חיפוש הדירה תכניסו לשיקולים את בחינת מצאי התחבורה הציבורית. זה יכול לעזור בהכרעה בין שתיים או שלוש דירות שאתם מתלבטים ביניהם. תחנת אוטובוס מתחת לבית הופכת ליתרון אדיר לחסרי רכב, כי היא הופכת את החיים  לקלים יותר, גם לכם וגם להורים שלכם כשיבואו לעזור פה ושם. זה פרמטר חשוב בדיוק כמו שבעלי הרכב מחפשים דירה עם חניה נוחה וחבל להתעלם ממנו.

אני מזמין את כולכם לקרוא את התגובה המצוינת של אירית לבהר גבאי ששופכת אור על השאלה הבסיסית? למה בכלל לנסוע עם ילד באוטובוס? מסתבר שיש לזה הרבה יתרונות על רכב פרטי.

ירושלים תחבורה ציבורית סביב לה

$
0
0

ושוב בפינתנו - "בקשות פוסטים של קוראים" - הקורא הקבוע אברהם ישעיה רוזנבלום, שזה יום הולדתו, ביקש שאעשה לו קצת סדר עם כל מה שקורה בירושלים. אני חושד שהוא יודע יותר ממני וכנראה אעדכן את הפוסט הזה באופן שוטף בעקבות תגובותיו, אך קוראים אחרים המתעניינים בירושלים עשויים לגלות פה הרבה דברים שלא ידעו.
מאחר ומדובר בפוסט ארוך מאד. אני מציע לכם לקרוא חצי ולהמשיך ביום אחר. אזכיר לכם תוך כדי קריאה.

אז מה היה לנו?
ירושלים היא בירתנו הנצחית, אך לפחות מ-1967 היא גם בירת התחבורה הציבורית בה"א הידיעה של ישראל. אומרים ש-10 קבין של נוסעים בתחבורה הציבורית ירדו על ישראל, שלושה קיבלה ירושלים (כ-30% מהנוסעים בתחבורה הציבורית בישראל הם בירושלים) זה כנראה השילוב הזה של עיר גדולה, ענייה, מרכז מטרופוליני, מרכז מוסדות ממשל, סטודנטים, חרדים, מוקד עליה לרגל רוחני, תיירים, שירות מפותח גם לאוכלוסייה הערבית וטופוגרפיה תלולה. על כולם תוכלו לקרוא בהרחבה כאן.

כתוצאה מכך, ומהגידול המהיר שהוא לחם חוקה, ירושלים סובלת ממחסור כרוני במצאי תחבורה ציבורית שמתבטא בצפיפות רבה  שנמשכת עוד מימי "המקשר" העליזים ועד ימינו. כדי לפתור זאת תדירות הקווים הלכה ועלתה ובדירוג הקווים התדירים שלי 27 קווים בירושלים (לא כולל הרק"ל) קיבלו מדליית זהב (לעומת 19 בלבד במטרופולין תל אביב ו-4 בלבד במטרופולין חיפה). 12 מתוך הקווים הם של חברות מזרח ירושליםאשר לעיתים, בגלל הרחובות הצרים פועלים במיניבוסים קטנים.  אגד, הפועלת בכבישים רחבים יותר יישמה גם פתרון של אוטובוסים מפרקיים (אקורדיון) למרבית הקווים התדירים שלה. בירושלים כמעט כל הצי העירוני של אגד פועל במפרקיות.

באמצע שנות ה-90 החל להתגלגל הרעיון של הרכבת הקלה. אגד הציעה למדינה מתווה אחר של בניית מסלולי תחבורה ציבורית בלבד. אך התוכנית לא אושרה מתוך תפיסה שכמויות הנוסעים הגדולות מחייבות מערך מסיבי יותר. מספרים שאת רעיון הרכבת הקלה הביאו קברניטי משרד התחבורה מסיור שערכו בשטרסבורג. צוות תוכנית אב ירושלים, שהוקם כבר בסוף שנות ה-60 אך לא עסק עד אז בתחבורה ציבורית, הוכנס בעובי הקורה כשהרעיון היה לייצר מערך משולב של רכבות קלות, מסלולי תחבורה ציבורית עורקיים (כהכנה ל-BRT), ומערך של קווי אוטובוס רגילים קצרים יותר. מה שנקרא בשפה המקצועית "תכנון היררכי"מבוסס מעברים.

מפת הקו האדום מצב קיים
פרויקט הרכבת הקלה יצא לדרך עם לא מעט קשיים ולאחר 10 שנות עבודה בשטח וציפייה נחנך ב-2011. בהיותי סטודנט באוניברסיטה העברית ב-2004 הדרכתי במסגרת "פר"ח-טבע"ילדים בכיתה ג', העברנו גם מערך שיעור אחד על האופן שבו יש להשתמש ברכבת הקלה. כשהילדים החמודים הגיעו לגיל 15 הם יכלו ליישם את מה שלמדו...
במהלך שנות העבודה שונו כמעט כל קווי התחבורה הציבורית בירושלים בעשרות "פעימות"קטנות וגדולות. חלק מהשינויים נבע מאילוצים (כמו הוצאת האוטובוסים מרחוב יפו) וחלקו מהתפיסה ההיררכית. עם השקת הרכבת הקלה החלו גם הביקורות עליה ובראשן חוסר שביעות הרצון של הציבור מהמערך היררכי ובעיקר מהקשיחות שבו כי הוא עוגן גם בהסכם של המדינה עם סיטיפס, לביקורת הזו נוספו חוסר שביעות  רצון מהתדירות הנמוכה לעומת המתחייב מההסכם, ממכונות הכירטוס הבעייתיות, מהקונפליקטים בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית בתוואי המשותף ומהצפיפות הגדולה. כתוצאה מהביקורת (בעיקר בפן הבטחוני) המערכת ההיררכית לא הופעלה במלואה בצפון ירושלים ושם עדיין יש קווי אוטובוס ש"מתחרים"עם הרכבת הקלה.

למרות כל הביקורות, הקו הראשון של הרכבת הקלה נחשב להצלחה בקרב חוגי המקצוע. הוא שבר את התחזיות וזאת עוד לפני שהגיע לרמת השירות המקסימלית שנדרשת בהסכם מול סיטיפס (כל 4.5 דקות בשיא) וגם השימוש באוטובוסים גבר. ההצלחה נתנה למערכת רוח גבית להמשיך את התהליך, אבל גם תוך למידה מהבעיות שהתעוררו במהלך הפרויקט, בעיקר בפן ההסכמי.

מה יהיה לנו?

רכבת קלה
כאמור, מאחר והקו הראשון נחשב להצלחה, עובדים על השלבים הבאים:
הדמיה של התחנה בהדסה עין כרם
שלב א. הארכת קו הרק"ל הקיים - בהתאם לתכניות המקוריות הקו הראשון אמור להתחיל בנווה יעקב בצפון ולסיים בביה"ח הדסה עין כרם בדרום. העבודות כבר בעיצומן גם בקטע "חיל האויר-נווה יעקב"וגם בקטע "הר הרצל"-"המפלצת"
שלב א2 יכלול הארכה מהמפלצת עד לצומת אורה ושלב א3 יכלול את הקטע המורכב עד לביה"ח. בביה"ח מתוכנן מסוף בו יסתיימו קווים אזוריים (מצור הדסה ממבשרת ואולי אפילו מבית שמש) והנוסעים אשר יעדם לא בית החולים יעברו לרכבת הקלה. בסוף ההארכה יעמוד אורך הקו על 22.5 ק"מ ויכלול 12 תחנות חדשות (ארבע בצפון ושמונה בדרום).

אז התשתיות נבנות, אך העסק מול סיטיפס, מפעילת השירות, לא תפור טוב. המדינה והזכיין מתגוששים בבתי משפט ואצל מגשרים על כל פסיק קטן וכתוצאה מכך אולי אפשר לנקוט בלוח זמנים לסיום העבודות (2019), אך לא בלוח זמנים לתחילת פעילות הרק"ל בקטע המוארך. במאמר מוסגר רק נציין שקיימת גם בעיה אמיתית של חוסר במקום בדיפו בגבעה הצרפתית ואלטרנטיבה של הגבהתו בקומה בעייתית בגלל מחנה הפליטים הסמוך. הבעיה כמובן פתירה, אך לא כשרבים על כל כך הרבה סעיפים אחרים בדרך לפתרונה.

שלב ב'
מתוכנן קו רק"ל דומה במסלולו לקו 68 המחבר בין גבעת רם להר הצופים דרך רחוב ירמיהו ובר אילן. אך מאחר ומדובר בפרויקט יקר וקשה לביצוע גם אותו עושים בשלבים.
שלב ב1' - יצירת שלוחות הקמפוסים - בצפון מהגבעה הצרפתית ועד להר הצופים (סמוך לביה"ח הדסה עין כרם) ובדרום מקרית משה ועד לגבעת רם. לאחר שיושלם שלב זה ניתן יהיה להפעיל קו רכבת קלה בין הקמפוסים אשר משתמש בתוואי ברחוב יפו ובכך להגדיל את התדירות בקטע המרכזי של הקו הקיים ובשאיפה להקטין את הצפיפות בקטע זה. בתרשים תוכלו לראות גם את ההארכות המדוברות של שלב א', וגם את קו הקמפוסים.
שלב ב1 - קו הקמפוסים (כתום) עם קטע משותף לקו הקיים: מקור - the marker/

הסיבה לקידום המהיר של שלב זה היא האפשרות שהוא טומן בחובו להקים דיפו נוסף, על שטח שנשמר עבורו ברחוב נתנאל לורך, ואשר היום משמש כמגרש חניה חינמי לבאי ועובדי קרית הממשלה. הדיפו הנוסף יקל מאד על כל ההתדייינות מול סיטי-פס ואולי גם יאפשר למדינה להחליט שזכיין אחר יפעיל את הקו (לא פשוט בגלל הקטע המשותף שדורש מרכז בקרה "על-מפעילי", אך אפשרי) בגלל שהכל פתוח אין שום תאריך יעד להפעלה וממילא העבודות מתעכבות.

שלוחות תמיד מייצרות בעיה של הקטנת התדירות מחוץ לגזע המרכזי. אך עם הקו הכתום מדובר על שימוש בחלונות זמן בדרך יפו, כך שהתדירות הקיימת בקטע מגבעת התחמושת צפונה ומקרית משה דרומה לא תיפגע. מנגד, גם לא ניתן יהיה לתגבר אותה יותר אם יהיה עומס.

שלב ב2 - הקו הירוק - קו חדש מהתחלה ועד הסוף בצבע ירוק, שישתמש בשלוחות הקמפוסים שנבנות כעת עבור הקו הכתום, אבל לא ישתמש בקטע המרכזי של רחוב יפו אלא בציר בר-אילן. הציר ידוע בקרב מתכנני התחבורה הציבורית בשם "הציר החרדי"מאחר וכל התנועה הבינעירונית החרדית לא מסיימת בתחנה המרכזית אלא ממשיכה אליו (ומסיימת בעתירות מדע או בגבעת התחמושת, וממודיעין עילית היא עושה אותו בכיוון ההפוך ומסיימת באזור בנייני האומה). מגבעת רם ימשיך הקו הירוק לכיוון מלחה וגילה. ותהיה לו גם שלוחה לתלפיות. העבודות על הקו הירוק ולאחר מכן חנוכתו (אולי ב-2025) יביאו לשינוי של ממש בכל מערך השירות הבינעירוני של החרדים לירושלים ולא ידוע עדיין כיצד זה יטופל.
קטע מעניין במיוחד של הקו הירוק, הוא בין בנייני האומה לתחנה המרכזית. שם הוא לא ישתמש בתוואי של הקו האדום אלא בתוואי חדש, מעל שדרות שז"ר הקיימות (שיונמכו למנהרה מתחת לכביש). הקו התאשר לאחרונה ולא מן הנמנע שנשמע על שלבי ביניים בהקמת הקו בקרוב.
הקו הירוק מודגש על רקע שאר הקווים: מקור: אמי מתום
השאלות כמובן פתוחות כי יש עוד עשור לסגור אותן. האם הקו הכתום יתבטל כשהקו הירוק יתחיל לפעול? אני מעריך שייעשו ספירות של כמות המשתמשים בקטע שייפגע מהביטול (מרחוב יפו לקמפוסים), ישימו אותם מול הצורך להגדיל תדירות בקטעים הצפוניים ודהרומיים של הקו האדום כמו שיהיו ידועים ב-2025 ובטח יקטינו קצת תדירות בקו הכתום, אך לא יבטלו אותו לגמרי. חשוב לזכור שלפי התחזיות הקו הירוק יסיע 145,000 נוסעים ביום, אבל חלקם יגיעו מהקו הכתום (שעד לפתיחת הקו הירוק צפוי להסיע 140,000 נוסעים ביום), הקו האדום צפוי להגיע ל-250,000 נוסעים ביום אם התדירות תגיע לתדירות המקסימלית של 4.5 דקות, אבל הקו הכתום יגנוב לו כמה אלפי נוסעים (אלה שנוסעים בתוך הקטע המשותף). בכל מקרה מובטח שכמות הנוסעים ברכבות הקלות בירושלים לבדה תהיה גדולה יותר מהנוסעים ברכבת ישראל שמסיעה נכון להיום כ-175,000 נוסעים ליום וצפויה לגדול בשיעור מתון יותר עד 2025.

שלב ג'הקו הכחול
האוטובוסים המהירים המשתמשים בתוואים עתידיים של הרק"ל
קו 71 (הכחול) הכי דומה לקו הכחול של הרק"ל.
הקו הכחול, המקשר בין גילה לרמות תוכנן לראשונה כקו BRT, אך בעקבות הצלחת הקו האדום הוחלט לשדרג גם אותו לרכבת קלה (ההבדל בין BRT לרכבת קלה הוא בנפח הנוסעים שהיא מסוגלת להעביר בכל נסיעה ולכן גם בשעה).
הוא היה אמור להיות הקו השני של ירושלים, אבל נראה שהירוק מקדים אותו כעת. ההצהרה הרשמית היא ששניהם ייבנו במקביל וגם הוא ייפתח ב-2025. אורכו 12 ק"מ והוא יכלול מעל 20 תחנות. גם בו נדבר על שלבים.

שלב ג1 - מסלול תחבורה ציבורית.
השלב הזה הוקם במקביל להקמת הקו האדום, אם כי לא לכל אורכו. ניתן לראות אותו בדרך חברון, ברחוב קרן היסוד, בקינג גו'רג'ובגולדה. מסלול תחבורה ציבורית בקטע המרכזי והצפוף הוא תנאי ל-BRT אבל מאחר ולא הצליחו להביא להפרדה לכל אורכו הוא לא יכול להיות עדיין BRT. בנוסף החליטו מראש לא להקים מסלולי תחבורה ציבורית בקצוות (גילה, הר חומה, רמות), ועל אף שיש קווי BRT שכאלה בעולם, זה עשוי להשפיע על האמינות.
במסלולים העבירו את הקווים המהירים של ירושלים 71, 74 ודומיהם. אגד אמנם הצטיידה במפרקיות עם 4 ו-5 דלתות, אך עדיין לא הוסדר נושא העליה מכל הדלתות. שהוא גם תנאי ל-BRT. פה הבשורה היא דווקא שעד סוף 2015 זה כנראה יקרה. גם אז לא בטוח שניתן יהיה להגדיר את הקווים כ-BRT אבל אולי ייעשה נסיון שיווקי שכזה.

שלב ג2 - קו BRT אמיתי. פתרונות, גם אם יקרים וכואבים לדילוג על חיכוכי הרכב הפרטי למקטעים הבעייתיים, ואולי מכרז כפי שנעשה בחיפה שמאפשר קפיצת מדרגה מבחינת האוטובוסים והתשתיות. זה אפשרי אבל עוד לא מדובר על כך. אולי יוותרו על השלב הזה.

שלב ג3 - רכבת קלה
לפי התחזיות המעודכנות צריך שם רכבת קלה. היא חייבת מסילה מהתחלה ועד הסוף, ויש לה גם בעיית שיפועים (פחות מרכבת כבדה, אך צריך להתחשב בזה), לכן באזור שטראוס מתוכננת חפירה תת קרקעית כדי להתגבר על הרכס שבין רחוב יפו ליחזקאל. זה כשלעצמו מהווה עיכוב הנדסי, ואולי לא פחות חשוב מכך, עיכוב פוטנציאלי מבחינת התנגדות ציבורית, שלמעשה כבר החלה בפשקווילים שבכיכר השבת (ראו תמונה משמאל).
מכרז לקבלת הצעות לתכנון המפורט לקטע התת קרקעי יסתיים באוגוסט 2015, ודוד פיינשטיין דלה מתוכו ותרגם את הפרטים הבאים:

"כריית מנהרה בין צומת יפו/שטראוס לבין צומת יחזקאל/שמואל הנביא באורך כ- 2 ק"מ ובנוסף מנהרת קישור באורך  350 מטרים לכיוון צומת שמעון הצדיק/שדרות חיים בר-לב. הקטע התת-קרקעי של הקו הכחול יכלול 3 תחנות  תת-קרקעיות: שטראוס, צפניה ובר-אילן"

אלה שלושת קווי השלד הירושלמים, אדום,כחולוירוק, ועליהם כבר מולבש קו "לא שלד"כתום.

אלן טינאמן  המוכשר ניסה לעשות מפה של שלושת קווי השלד ופרסם אותה בפורום בתפוז.
מפת שלושת קווי השלד ושלוחות מתוכננות -
מקור: אלן טיאנמאן, פורום תחבורה ציבורית בתפוז
חשוב לזכור שבסופו של דבר מסילות לחוד ותפעול לחוד, (תפעול =  איזה צבעי קווים ימשיכו לאיזה שלוחות) לכן בכל המפות צבעי השלוחות הם פחות העניין ויותר פריסת הרשת. תזכרו את הנקודה הזאת כי זה המקור העיקרי לבלבול בין המפות השונות.

הקווים האלה יקרו מתישהו וזו רק שאלה של זמן ושל איכות, אבל החזון לא נגמר בהם. יש קווים נוספים.
לקווים הנוספים אין מועדי ביצוע ולכן הסידור שלי לפי תתי שלבים הוא שלי ורק שלי ואין להשליך ממנו על כלום.

שלב ד' - קווים נוספים
ד1 - שלוחת כנפי נשרים-הר נוף. אשר בחלק מהמפות הישנות יותר מופיעה כהמשך של הקו הכתום (כלומר, עם פתיחת הקו הירוק תיבנה שלוחה חדשה מהמסילה האדומה שבה ישתמש הקו הכתום במקום שלוחת גבעת רם).
ד2 - הקו הסגול - קו רוחבי משלים מעין כרם לתלפיות, שישתמש בשלוחה שתיבנה עבור הקו הירוק בחלק ממסלולו.
ד3 - הקו החום - ניסיון להקל במקצת את הקונפליקטיםברכס שועפאת, על ידי בניית קטע רק"ל חדש ממחסום רמאללה ועד לאלוף יקותיאל אדם ופתיחת קו רק"ל חדש ממחסום רמאללה ועד שער שכם. לזה מלווה כמובן סוגייה אחרת של בניית קטע רק"ל יקר ובעייתי מדיפו הגבעה הצרפתית ועד לפסגת זאב שלא דרך רכס שועפאת (שכנראה, אם יקום, יהיה חלק מעבודות למעבר תת קרקעי גם לכלי רכב בצומת הגבעה הצרפתית).
בין לבין מנסים להבין אם אפשר להביא את הרק"ל גם לכותל אבל כרגע בלי הצלחה הנדסית.

ועכשיו הגיע הזמן לבלבל אתכם עם המפה הגדולה של כל המערכת, מצאתי כזאת מ-2013 וכפי שאלן ציין בשרשור בתפוז, יש לא מעט סתירות בין הקו הירוק שאושר עכשיו לבין המפה ההיא, אבל כ-overview  היא טובה.
מפת כל הקווים המתוכננים בירושלים - מקור: דוח תמונת מצב העיר 2013, עמוד 20.

זה החלום הרטוב, כאן השלוחה להר נוף משורתת באמצעות קו אחר (ירוק בהיר) שתופר חלק מהמסלול של הקו האדום וחלק מהמסלול של הקו הירוק כהה,  הקו החום מוארך מהר הצופים דרך אוגוסטה ויקטוריה והר הזיתים הרחק דרום-מזרחה (לא הצלחתי לדמיין את התוואי), גם הקו הירוק מוארך להר הזיתים (חיבור לרכבל שתקראו עליו בהמשך), ויש קו צהוב בין הכותל לקרית המזיאונים דרך מרכז העיר וגבעת רם (שכרגע לא מצליחים לקדם בשל הבעייתיות הגדולה של אזור הכותל). צפי לביצוע? 100 שנה.

כאן מומלץ לעשות הפסקה ולהמשיך מחר

בואו נמשיך, ועכשיו לכל מה שהוא לא רכבת קלה.


הולכי רגל
מתחמי הולכי רגל במרכז ירושלים -
מקור: דוח מצב העיר 2013 - עמוד 21
ירושלים משקיעה בחזית הזאת הרבה מאד, תחבורה ציבורית "אירופאית"מביאה איתה גם הליכה ברגל "אירופאית"לבירה הלבנטינית שלנו, והדגל של הרכבת הקלה הוא רחוב יפו שהפך מרחוב רועש ומפוייח לפנינה אורבנית. עוד לפני כן היו בו מוקדי הולכי רגל רבים (שוק מחנה יהודה, מדרחוב בן יהודה וכיכר ציון, נחלת שבעה, כיכר ספרא, הדרך לשער יפו... אך עכשיו כולם מתחברים. בתי הקפה לאורכו פורחים ומבנים של קומה אחת מפנים את מקומם למבנים גבוהים יותר ויקרים יותר. אולי לא כל השינויים נתפסים בעינכם לטובה (הסוחרים הותיקים של הבזארים שלא משתלבים ברחוב החדש בוודאי לא מרוצים) אבל ככלל הרחוב נראה שוקק יותר מבעבר.
אסור להתמקד רק בו, מתחם העיר העתיקה אולי לא השתנה הרבה אבל גם לשמור על איכויות שלא יידרדרו צריך לדעת, בריכת השולטן קיבלה פארק יפה במעלה שלה, מתחם התחנה ופארק המסילה מאריכים את חוויית ההליכה ברחוב עמק רפאים (שתמיד היה הפייבוריט שלי להליכה ברגל בירושלים), פארק הצבאים נפתח להשלמה של כל מתחם הפארקים שמימין ומשמאל לעמק המצלבה והעיר ממצבת עצמה כעיר שחלקים נרחבים ממנה נעימים להולכי רגל.
ההצלחה של פארק המסילה מרשימה במיוחד אם זוכרים שאהוד אולמרט תכנן להעביר דרך התוואי הזה כביש מהיר...

אופניים
שביל סובב ירושלים
מקור: דוח מצב העיר 2013: עמוד 24
כבר אזכרתי את פארק המסילה, אבל חוץ ממנו (וממערכת השבילים הותיקה בגן סאקר) לא נעשה הרבה בירושלים בתחום זה וחבל. מרכז העיר לא סובל משיפועים חדים במיוחד והאופנים החשמליות מדלגות על המכשול הזה. הגיע הזמן לראות קצת יותר שבילי אופניים בסמוך לכבישים ואם אפשר, במקומם.
סקר שערכו מתנדבי "אופניים בשביל ירושלים"גילה שבצמתים ראשיים יש מאות רוכבים בשעת שיא בוקר. על בסיסו הציעו בחברה להגנת הטבע מערכת שבילים שלמה. 
מסביב לירושלים התמונה שונה. שביל סובב ירושלים שנחנך ב-2014הא יפהפה ואיכותי, וגם מביא לאירועי ספורט בנושא אופניים עם כ-5,000 משתתפים ומובטח לנו שב-2016 יהיו כבר 7,000. אבל כל זה עדיין לא נותן מענה לתחבורה עירונית יומיומית. מצוות תוכנית אב ירושלים מספרים לנו שעובדים בכיוון. אני מקווה שילמדו מהטעויות של שביל האופניים בין הגבעה הצרפתית להר הצופים.(נבנתה שם תעלה שהפרידה בצורה טובה בין כל השימושים, אך לא חשבו על התחזוק השוטף שלה ולא ניתן היה לרכוב בה זמן קצר לאחר שנפתחה)  זה בסדר שעושים טעויות בתחילת הדרךכל עוד לומדים מהם.

רכבת ישראל
מאז 1892 ועד היום נערכו שינויים בחיבור הרכבתי בין ירושלים ליפו-תל-אביב, חלקם לטובה (הקטנת זמן הנסיעה) וחלקם לרעה (ביטול תחנת החאן במרכז העיר והוצאתה למלחה). אך כבר עשרות שנים שהחיבור הרכבתי לבירה לא מתחרה עם השירות הכבישי ברכב פרטי ובאוטובוסים.
ב-2018 זה ישתנה. הבירה תחובר לתל אביב ונתב"ג ברכבת איכותית, בפרויקט ההנדסי המורכב ביותר בישראל עד עתה. להערכתי תחנת האומה תשמש יותר מ-20,000 נוסעים ביום עם פתיחתה ומיקומה צמוד לתחנת האוטובוסים המרכזית ולקו הרק"ל יהווה חלק נכבד בהצלחתה. תוכלו לקרוא בהרחבה כאן.

מתוכנן שבמרץ 2018 ייצאו שלוש רכבות בשעה מתחנת האומה לתל אביב עם עצירה בנתב"ג בלבד.
לאחר חישמול כל המסילה מתל אביב עד כרמיאל יופעלו שתי רכבות בשעה בין כרמיאל לירושלים (דרך תל אביב), אחת נוספת מהרצליה לירושלים. עם השלמת קשת מודיעיןיופעלו גם  שתי רכבות ממודיעין לירושלים.
בהמשך תיבנה מסילה באמצע כביש 431 לכיוון ראשון לציון ויהיו רכבות מירושלים גם לדרום גוש דן, המסילה הזאת תכלול גם קשת לכיוון המסילה לבאר שבע ותאפשר רכבת מירושלים לבאר שבע ולאחר שתיבנה המסילה המזרחית אולי גם תהיה רכבת ישירה מירושלים לחיפה. החזון התחבורתי שהוצג בתמ"א 35 בזמנו דיבר על שירות ישיר בין כל זוג מטרופולינים. וכך הוא יוגשם.

תחנת האומה נבנתה מראש כתחנה "לא סופית". בדומה לתחנת מודיעין מרכז. במידה ויוחלט להאריך את הרכבת לעוד תחנה בתוך ירושלים המהנדסים לא יתקלו בבעיה תשתיתית לעשות זאת (אם כי זה יהיה מאד בעייתי בגלל שיהיה מדובר בתחנה פעילה). מדובר על קירוב המסילה ככל האפשר לעיר העתיקה והקמת תחנה באזור גן העצמאות, אך כרגע זה רק דיבורים בעלמא. בחזון הרחוק יותר רואים החוזים בדמיונם הקמת תחנה תת קרקעית מתחת למתחם התחנה ההיסטורי בחאן והקמת מסילה מתחת לפארק המסילה בואכה תחנת מלחה (להלן "הלולאה הירושלמית"). אבל זה באמת עדיין בגדר פנטזיה.

פרט מעניין נוסף, מאחר והמסילה יוצאת מהקו הירוק וחוזרת אליו חזרה גם בלטרון וגם כמדומני בגבול מבשרת, שולם אתנן פוליטי של יכולת להקים מסילה מאזור מבשרת גם לכיוון רמאללה. באופן שבו, כשיפרוץ שלום, יהיה אפשר לתת לתושבי רמאללה גישה מהירה למטרופולין תל אביב, או לפחות יצירת מעבר בטוח לרצועת עזה, גם זה כרגע לא נמצא על אף שולחן, אבל התשתית הבנויה מאפשרת זאת.

רכבל
רכבל בירושלים - מקור: הארץ
בנוסף לכל תוכניות הרכבת הקלה, מתכננים בירושלים רכבל למטרות תחבורה ציבורית (וגם תיירות) בין טיילת ארמון הנציב לשער האשפות. וגם המשך מתוכנן לכיוון הר הזיתים.
הצורך התחבורתי ברור, הכותל הוא גם אתר התיירות מס' 1 וגם אתר עליה לרגל מס' 1 של מאות אלפי חרדים בשלושת הרגלים ובאירועים אחרים. הדרכים המובילות אל הכותל צרות וצפופות וגם הרחבה בפנים מאפשרת כניסה של 2 אוטובוסים בקושי כל פעם. הרחבה כמעט בלתי אפשרית ואירועי החג החרדיים הופכים לעיתים קרובות לסבל עקב הצפיפות הנוראה והפקקים של האוטובוסים.
לרכבל השפעה סביבתית קטנה מאד ולכן במקום שלא ניתן לייצר כביש או גשר, רכבל דווקא יוכל לעבור, אך מבחינה תחבורתית הוא לא "לכיוון הנכון"כי מרבית החרדים גרים בצפון העיר והוא יוביל דרומה. מעבר לכך ההשפעה הסביבתית אולי לא גדולה, אך באגן העיר העתיקה הכל הרבה יותר רגיש.
בעיה חמורה יותר היא כמובן הבעיה הבטיחותית שבריחוף מעל הכפר סילואן ואולי גם בעיה דיפלומטית ועוד לא דיברנו על המחסום המנטלי של עולם התכנון, שמונע את הקמת הרכבל הפחות רגיש בין מרכזית המפרץ לטכניון ולאוניברסיטה בחיפה פשוט בגלל שלא מאמינים בו. המצדדים אומרים שהרכבל מסוגל להסיע כ-4,000 איש בשעה ולכן, למרות שלא מדובר בפתרון קסם הוא בהחלט יקל בימי הלחץ.

מסופי אוטובוסים
אנחנו במצוקה קשה בישראל בכלל מבחינת מקום לאוטובוסים. תמיד נשכח שאוטובוסים לא חונים באוויר בלילה, וגם בשעות השפל באמצע היום צריכים מקום להניח את הראש. מטבע הדברים המצוקה הגדולה ביותר היא בגוש דן ובירושלים.
תכנית שער העיר החדש, כוללת את הנמכת רחוב שז"ר ליצירת כיכר עירונית בין תחנת הרכבת הנבנית לבנייני האומה (עם מסלול ל"קו הירוק"על תקרת המנהרה), ובנוסף בנייה של 12 מגדלים על חניון בנייני האומה ועל חניון האוטובוסים הסמוך. על אף שאין חולק שמדובר בניצול טוב יותר של הקרקע, ביטול החניון הגדול לאוטובוסים (שמשמש כחניון עוד מימי המקשר) מהווה פגיעה קשה ביכולת לתת שירות בירושלים. הפתרון שנמצא הוא הקמת מסוף גדול במחלף 4/9 (החיבור של כביש 9 החוצה את עמק הארזים עם דרך בגין).
שם מתוכנן מסוף עם אפשרויות הרחבה מודולוריות שישמש גם כחניון לילה גדול, גם כחניון תפעולי וגם כמסוף נוסעים. בעיקר כשכבר לא ניתן יהיה להכניס את כל הקווים הבינעירוניים המשרתים את החרדים לתוך ציר בר-אילן.

במקביל שדרוג כביש 1 יוצר מציאות חדשה עבור תושבי מבשרת ציון, שלא יוכלו יותר ליהנות מהשירות שיוצא מירושלים לכל חלקי הארץ בגלל מבנה הכבישים. לכן גם להם מתוכנן מסוף, הפעם מסוף נוסעים בלבד, עם קווים שייצאו משם ליעדים שונים בירושלים ובכלל לרחבי הארץ. ואם כבר בכביש 1 עסקינן בואו נדבר על כבישים.

בניינים וכבישים
מסביב לירושלים מתוכננת רשת כבישים שתייצר מציאות חדשה שתשפיע גם על התחבורה הציבורית, בעיקר תגרום לכך שבאופן יחסי הנסיעה ברכב תהיה מהירה יותר ורמי לוי במבשרת יפרח על חשבון מרכז העיר.
כביש 9 הקיים בעמק הארזים הוא הסנונית הראשונה, והוא חלק מכביש שנקרא "כביש הטבעת המערבי". המנהרה באמצע כביש 9 היא לא מעבר אקולוגי. היא נועדה לאפשר את בניית שכונת "מצפה נפתוח"עליה (שכונה של כ-2000 יחידות דיור שהיא בעצם הרחבה של רמות).
שכונת מי נפתוח עצמה היא חלק קטן מהתוכנית של האדריכל שמואל ספדי לבנות על כל הרי יער ירושלים. מדינת ישראל כבר העבירה את השליטה בהרים אלה לעיריית ירושלים לפני כשני עשורים ולכן סטטיסטית בירושלים יש הכי הרבה שטוחים פתוחים בארץ. התוכנית הרסנית לטבע ולכן מתוכננת שכונה ענקית של 7,000 יחידות דיור על הר חרת (אתם אולי מכירים אותו בשם "הסטף". אל תדאגו, על הניקבה עצמה לא ייבנו, רק בכל השטח מסביב לה...) ועוד 10,000 יחידות דיור על רכס לבן לאורך כל הכביש מצומת אורה עד ליד קנדי. אליה וקוץ בה. כדי לאשר את שכונות הענק האלה צריך כביש ענק, תדמיינו אוטוסטראדה בנויה על עמודים עם מחלפים מטורפים מסיבוב מוצא דרומה, מטיל צל ענק על כל אגם בית זית, מחרב את הכניסה התחתונה לעין כרם, וממשיך לתוך ההר בדיוק בכניסה לאבן ספיר וציר המעיינות כדי לצאת בצד השני (לשירות שכונת רכס לבן) ומשם בעוד מחלף ענק לכיון צור הדסה והרחבת כל כביש 375 לאוטוסטראדה על חשבון המדרגות הרומיות ויער ארצות הברית שתיקרא "כביש 39". (שתשרת גם את תושבי צור הדסה הגדולה שתגדל ל-20,000 תושבים ואולי תשנה את שמה ל"בת-הרים").
ארגוני הסביבה נלחמו בתכנית לפני יותר מעשור וניצחו כשהוכיחו שיש אפשרות לבנות עוד 110,000 יח"ד דיור בתוך העיר לפני שמחרבים את כל השטח הפתוח במערב העיר בשביל 20,000 יחידות דיור. גילוי נאות, אני הייתי חלק ממאבק זה. הרציונל פשוט, אם אתה בונה בתי מגורים ממערב לירושלים, אתה משקיע המון בפיתוח (מאד יקר בגלל הטופוגורפיה), ואחר כך במוסדות חינוך וכיוצא באלה עבור התושבים. אלה מצידם, לא ירגישו ממש "ירושלמים"בגלל הניתוק מהעיר שכופה הטופוגרפיה, לרבות הבעיות התחבורתיות. אחוז ניכר מהם ילך לעבוד בגוש דן וכך ירושלים הענייה תגדיל את הגירעון שלה עוד יותר. וזה עוד לפני שמדברים על כריתת עצים והרס פנינות טבע.
עכשיו, במסגרת מצוקת הדיור התכנית עולה שוב על הפרק. וזאת על אף שכל הדיבורים על הגדלת ההיצע הם לא יותר מדמגוגיה זולה.
ירושלים צריכה יותר חיזוק של המרכז שלה מאשר בניית פרברים. וחבל שהאנרגיה שלה תלך למקומות אחרים. מהתגובות לפוסט התעודדתי לשמוע שגם בעירייה הנוכחית חושבים כמוני ומתנגדים להחייאת התוכנית. ניר ברקת אפילו ציין שכבר בחמש השנים הקרובות להערכתו ייבנו 33,000 יחידות דיור בתוך העיר מתוך הפוטנציאל המדובר. תוכניות ההתחדשות העירוניתשל ירושלים בהחלט מרשימות. בעקבות זאת אפילו בוטלו הדיונים בינתיים.
הדמיה של תוכנית ספדי להרס יערות פרוזדור ירושלים: מקור - החברה להגנת הטבע

בנוסף לכביש הטבעת המערבי-דרומי וכביש 39 מתוכנן כביש חדש בשם "כביש 16"שיוביל ממחלף מוצא דרך ההר מתחת לשכונת הר-נוף ישירות לדרך בייט ולמחלף גבעת מרדכי בדרך בגין.
זו תכנית די אלגנטית ומעניינת שההתנגדות שלי אליה היא בעיקר עקרונית (בניגוד להתנגדות המפורטת לתכניות בסעיף הקודם). וזאת מאחר שבעוד התחבורה הציבורית תזחל לכיוון התחנה המרכזית, הרכב הפרטי יקבל עדיפות מנצחת. כמובן שייפתחו גם קווי תחבורה ציבורית בכביש זה, אך מרוב שכונות ירושלים ולאורך רוב היום היתרון היחסי ליציאה מהעיר יגבר לטובת הרכב הפרטי.
"בזכות"תוכנית כביש 16 אפשר גם להניח שמחלף מוצא שעכשיו נבנה יהיה פקוק כל צהריים למשך שעות ארוכות. ולעומת זאת בבוקר התנועה לכיוון ירושלים תזרום יותר טוב. זו בדיוק ההשפעה של כביש 9 על סיבוב מוצא וזה רק יגבר. זה אומר שכדאי לחשוב על נתיבי תחבורה ציבורית אחר הצהריים מהיציאה מהעיר ולפחות עד הכניסה למבשרת.

נתיבי תחבורה ציבורית
אני לא יודע אם מתוכננים עוד נתיבים בתוך העיר, וזאת כי תכניות קווי הרק"ל מאד דרמטיות גם ככה. אבל בכניסות לעיר כבר יש קצת נתיבי תחבורה ציבורית וצריך עוד.
50% מהמגיעים לירושלים דרך כביש 1 עושים זאת באוטובוסים. ידועה האימרה ש"לחצי מהנוסעים מגיע שליש מהדרך"ולכן נעשה ניסיון לקבוע שכל הנתיב השלישי משער גיא ועד גינות סחרוף יהיה לתחבורה ציבורית, לפחות בשעות השיא.
זה לא עבר, אבל עכשיו מנסים עוד פעם לפני פתיחת הכביש במלואו (הוא כבר מתחיל להיפתח בשלבים). על זה צריך להוסיף שני נדבכים חשובים:
א. יציאה מהעיר בשעות אחר הצהריים גם צריכה נתיב תחבורה ציבורית מיוחד.
ב. מקובל בעולם הנדסת הכבישים הישראלי שאם יש רק שני נתיבים אסור לקחת אחד מהם בשביל נתיב תח"צ כי אז לרכב הפרטי נשאר רק נתיב אחד. אני לא מערער על הנורמה הזאת, אך לכל נורמה חייבים להיות גם חריגים והקטע בין גינות סחרוף למרכז העיר הוא חריג שכזה. לא ניתן להרחיבו בגלל ליפתא. לרכב הפרטי כבר ניתנו פתרונות בדמות כביש גינות סחרוף וכביש 9 ולכן ספציפית בקטע זה שני-שליש מהנוסעים הם בתחבורה ציבורית (שממשיכה לתחנה המרכזית ברובה ולכן רשת הכבישים החדשה לא רלוונטית לה). עמית מפורום תפוז עדכן אותי שיש תוכניות להרחיב גם את הקטע הבעייתי הזה לשלושה נתיבים אך אני יודע שהן תקועות. כך או כך, גם אם יחליטו להרחיב את הכביש, לא צריך לחכות עם הנת"צ.
במקביל גם צריך נתיבי תחבורה ציבורית גם לפני המנהרות המגיעות מדרום. הפקקים בבקרים בכביש המנהרות גדולים ולמרות שאי אפשר להרחיב את המהנרות, אפשר לתת לאוטובוס קדימות בהגעה אליהם.

חברות מזרח ירושלים
קו 18 במסוף סולטן סולימאן - מקור - מעריב
החברות האלה הן מתחת לרדאר של רובנו, אך מסוף שנות ה-90 משרד התחבורה משקיע מאמצים לא מבוטלים לספק לתושבי מזרח ירושלים תחבורה ציבורית ראויה. בין היתר חודש הצי, נקבעה "סכימת צביעה אחידה", ניתנו רישיונות לקווים ומיוצא גם מידע לציבור, חלק מ-17 החברות ההסטוריות שפעלו במזרח העיר כבר התאחדו לכ-8 היום, נבנה מסוף חדש סמוך לשער שכם ולתחנת שער שכם של הרק"ל ומספר הנוסעים מטפס בהתאם.
את השתלשלות העניינים תוכלו לקרוא בכתבה המצויינת הזו של אלי אושרוב מ-2010
כתוצאה מכך התחבורה הציבורית במזרח ירושלים נמצאת במסלול שיפור מתמיד.

טראם-טריין לבית שמש
רעיון שעולה מפעם לפעם וסופו שאולי יתממש. שימוש במסילה של נחל שורק לרכבת קלה, אשר תתחיל בתוואי עירוני בבית שמש (שתגיע ל-250,000 תושבים) ותסיים בתוואי עירוני בירושלים על ידי חיבור בין מסילת הרכבת הכבדה לשלוחה שתיבנה מהקו הירוק לכיוון מלחה. מערכות כאלה קיימות בעולם ובארץ מדובר על משהו דומה גם בין נצרת עילית לחיפה.

אפשר להרחיב את הפוסט הזה לנצח, אבל אסיים כאן. אם שרדתם כל הכבוד.








סקופ - מרבית הנוסעים מרוצים מהתחבורה הציבורית

$
0
0
אתר חדשות טובות
ישנו סיפור נחמד, על איש תקשורת בעל חזון, שפתח עיתון שכולו חדשות טובות. וזאת מתוך כוונה להראות לאנשים את הדברים היפים ולהעלות להם חיוך על הבוקר עם הקפה, כדי שיעבירו את יומם באנרגיות יותר חיוביות.
העיתון נפתח בקול תרועה, אך אף אחד כמעט לא קנה אותו. שבועות חלפו ומאמצים רבים הושקעו בפרסום וחשיפה, אך הציבור לא התעניין. בצר לו ולאחר שצבר חובות כבדים סגר בעל העיתון את שעריו. בגיליון האחרון התלבט האם לכתוב על הסגירה אך החליט שלא מאחר ולא מדובר בחדשה טובה. על סגירת העיתון דיווחו כל העיתונים האחרים במדינה בהרחבה. למזלנו הפורמט הועתק לאינטרנט...

את הסיפור החביב הזה אפשר לתמצת באימרה הגלובלית ש"חדשות טובות לא מוכרות עיתונים", ואולי הוא מסביר במידה מסוימת מדוע כל הכותרות בעיתונים מבשרות לנו על חורבן מתקרב. בהקשר של התחבורה הציבורית, הציבור מקבל את התחושה הקשה ש"אין תחבורה ציבורית בישראל", וש"השר כשל בפיתוח התחבורה הציבורית לחלוטין"וש"אף אחד לא משתמש בתחבורה הציבורית מבחירה", ובגדול שמדובר בכישלון קולוסלי אחד גדול.

הבעיה עם הכותרות האלה היא שהמציאות שונה. יש הרבה מה לשפר בתחבורה הציבורית ויש תמיד מקום לביקורת, אך מרבית הנוסעים בתחבורה הציבורית דווקא מרוצים מהשירות שהם מקבלים. איך אני יודע? הסקר החברתי של הלמ"ס.

מתוך אתר הלמ"ס: "הסקר החברתי הוא סקר שנתי שוטף, הנערך על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה החל משנת 2002, בהזמנת אגף התקציבים במשרד האוצר. הסקר נעשה על מדגם חדש בכל שנה. הסקר מספק מידע מעודכן על תנאי החיים ועל רווחת האוכלוסייה בישראל. במדינות מפותחות שונות נערך סקר חברתי שוטף, המשמש מקור למידע על תנאי החיים של האוכלוסייה. 

הסקר החברתי מורכב משני חלקים עיקריים: גרעין קבוע, המכיל מספר רב של שאלות במגוון תחומי חיים, כגון: בריאות, דיור, תעסוקה, השכלה, מצב כלכלי, שימוש במחשב, דת ודתיות ועוד, וחלק מתחלף, המוקדש בכל שנה לנושא חדש אחד או שניים, הנחקרים בהרחבה."


להלן הנתונים מסקר 2013 (האחרון שהוכנס למחולל הדוחות) לגבי שביעות רצון מתחבורה ציבורית

מרוצה מהתחבורה באזורסה''כ
סה''כ5,014,503
מרוצה מאוד447,802
מרוצה1,529,554
לא כל כך מרוצה657,677
בכלל לא מרוצה817,259
[לא משתמש בתחבורה ציבורית]1,550,995
לא ידוע11,216

אוכלוסיית הסקר אמורה לשקף את דעתם של כ-5 מליון מתושבי מדינת ישראל (אוכלוסיית המדגם לא כוללת ילדים)
בשפה המקצועית קוראים לזה ניפוח של הנתונים מאוכלוסיית המדגם לכלל האוכלוסייה הנבחנת.
מסתבר ש-69% מכירים את התחבורה הציבורית מספיק טוב כדי לחוות דיעה. בין אם זה כי הם נוסעים קבועים ובין אם זה כנוסעים מזדמנים. רק 31% ציינו שהם לא משתמשים כלל בתחבורה הציבורית. אפילו לא פעם בחודש ולכן לא יכולים לחוות עליה דיעה. 

הנה כותרת: "כמעט שליש מתושבי המדינה לא משתמשים כלל בתחבורה הציבורית"שעיתונים ישמחו לפרסם. אני אשמח אם הם יפרסמו את זה כי עד עכשיו מהקריאה בעיתונים עולה שרק העשירון התחתון נוסע בתחבורה הציבורית בלית ברירה וזה בוודאות לא נכון.
חשוב לציין שלא כל אותם 31% שלא משתמשים בתחבורה הציבורית, עושים זאת כי היא לא עונה על צרכיהם, הם פשוט ציינו שהם בכלל לא מכירים אותה. מנגד, לא כל אותם 69% שחיוו דיעה על התחבורה הציברוית נוסעים בה באופן קבוע. חלקם כן (ואנחנו יודעים מנתוני מפקד 2008 שזה בערך 23% מהציבור, ו-14% מציבור העובדים), וחלקם רק לפעמים. כלומר. אנשים רבים המחזיקים ברכב מכירים את התחבורה הציבורית באזורם ומשתמשים בה מדי פעם. בין אם זה לנסיעות בינעירוניות ארוכות, ובין אם זה דווקא לנסיעות העירוניות הקצרות. אבא שלי נוסע לעבודה עם הרכב, אבל לספר הקבוע בבן יהודה עם האוטובוס, קרובת משפחה שלי מקיבוץ בצפון מגיעה לקריית שמונה עם הרכב, אבל משם ממשיכה לתל אביב או לחיפה עם האוטובוס (בערך פעם בשבוע), הבוס שלי מגיע לעבודה עם הרכב, אבל עולה לישיבות בירושלים עם קו 100 ויש לכך דוגמאות רבות נוספות.

הייתם מצפים שקבוצת ה"לא משתמשים בכלל"תהיה הגדולה ביותר (31%), אך היא חולקת את הפסגה עם קבוצה גדולה אחרת,  קבוצת  ה"מרוצים מהתחבורה הציבורית". 31% מרוצים מהתחבורה הציבורית באזורם ו-9 אחוזים נוספים מרוצים מאד. כלומר סה"כ 40% מהמשתתפים בסקר מרוצים או מרוצים מאד מהתחבורה הציבורית באזורם.

הצד השני של המטבע הוא הלא מרוצים - 13% לא כל כך מרוצים ו-16% מאד לא מרוצים. כלומר סה"כ 29% מהציבור לא מרוצה מהתחבורה הציבורית באזורו והנה עוד כותרת לעיתון שמחפש כותרות שליליות:
"כמעט שליש לא מרוצים התחבורה הציבורית באזורם"

אם נוריד את ה"לא משתמשים בכלל"נקבל תמונה רק של משתמשי התחבורה הציבורית. שאולי תהיה קלה יותר להבנה.

ה-100% שלנו עכשיו הוא לא 5 מליון תושבים אלא רק 3.4 מליון תושבים שמשתמשים בתחבורה הציבורית באיזשהו היקף (קבוע או מזדמן).

שביעות רצון בקרב משתמשים בלבד 
מרוצה מהתחבורה באזור          סה''כ
סה''כ 3,452,292
מרוצה מאוד13%
מרוצה44%
לא כל כך מרוצה19%
בכלל לא מרוצה24%

57% ממשתמשי התחבורה הציבורית מרוצים או מרוצים מאד מהתחבורה הציבורית, 43% לא מרוצים או בכלל לא מרוצים מהתחבורה הציבורית.

והנה הכותרת: "מקרב משתמשי התחבורה הציבורית, הרוב המוחץ מרוצים"(זה בחיים לא ייכנס לעיתון...)

אני לא רוצה להגיד שהכל מושלם. ברור לכולנו שזה לא נכון, אבל אני רוצה לשנות את בסיס הדיון. מצב התחבורה הציבורית טוב, והוא צריך להיות טוב מאד ואפילו מצויין. אני רוצה להגדיל את הפער עד כמה שניתן בין המרוצים ללא מרוצים. אך אני רוצה למחוק את התחושה המועברת בעיתונים לפיה אף אחד לא מרוצה. זה פשוט לא נכון. גם לא כל מי שנוסע בתחבורה הציבורית עושה זאת בלית ברירה. אני יודע שאני לא ואני בטוח שאני לא היחידי.

לתחבורה הציבורית יש בעיית תדמית קשה. כולנו אוהבים להתלונן עליה (אגב, גם באירופה מתלוננים), בדיוק כמו שכולנו אוהבים להתלונן על הטלפונים הסלולריים (אבל משתמשים המון), על חברות הכבלים והלוויין ועל כל מוצר שהוא חלק בסיסי ואינטגרלי מחיינו. זה לא אומר שהמוצר גרוע, אבל זה כן אומר שהוא עוד לא טוב מספיק. תלונות רבות גם אומרות שיש הרבה משתמשים. מסעדות רבות נפתחות ונסגרות לאחר זמן קצר למרות שמעולם אף אחד לא התלונן עליהם. פשוט אף אחד כמעט לא בא לאכול ואלה שבאו לא מצאו סיבה מיוחדת לחזור לשם באפן קבוע. תלונות לא מעידות על שירות גרוע בדיוק כמו שהיעדר תלונות לא מעיד על שירות טוב במיוחד. היקף השימוש הוא מדד חשוב יותר, והוא רק גדל בשנים האחרונות.

בפרויקטים מיוחדים משרד התחבורה מבצע סקרי שביעות רצון, לדוגמא בשירות המהיר מהוד השרון לתל אביב (קו 249), בקו 100, ברכבת ועוד. רמת שביעות הרצון בפרויקטים האלה גבוהה מאד. כלומר, כמעט כל מי שנוסע בהם מרוצה. זה כמובן לא מגיע לכותרות בעיתונים.

בכל פרויקט חדש ומוצלח כזה מגלים שבערך 90% מהנוסעים נסעו קודם בתחבורה הציבורית ובערך 10% עזבו את רכבם הפרטי. אלה שעזבו את רכבם הפרטי בדרך כלל מאד מרוצים. זה אולי לא מספיק לשנות את מגמת הפיצול אבל זה בהחלט מספרים יפים וזה בהחלט בסיס טוב להמשך.

ענף התחבורה הציבורית נמצא בשיא (לדעתי של כל הזמנים) של 8,000 אוטובוסים, רכבת ישראל בשיא ודאי של כל הזמנים ולראשונה יש לנו גם רכבת קלה וגם BRT וגם שאטלים לנתיב מהיר ולחניוני חנה וסע אחרים ואפילו שיתוף אופניים.
אנחנו נמשיך להשתפר גם במספר הנוסעים וגם בשביעות הרצון שלהם. זה ודאי כי אנחנו על הדרך הנכונה. הקצב של השיפורים גם הולך וגובר. והמהירות שלנו על הדרך הארוכה לשינוי הולכת וגוברת. יום אחד זה יקרה. תקומו בבוקר, תשפשפו את העיניים ותגידו. איזה כיף שיש לנו תחבורה ציבורית מצויינת כמו באירופה. אולי אפילו יעשו מזה כותרת בעיתון....

המידע מחולק גם לנפות שונות. להלן אחוז המרוצים והלא מרוצים בחלוקה לנפות. (זה פחות מובהק סטטיסטית אבל עדיין משקף).
1. נפות גלעיני המטרופולינים הגדולים

2. נפות צפון ושרון

3. נפות מרכז ודרום



יותר ממליארד ישראלים לא טועים.

$
0
0
מהחזון הגדול שבו כולם כולל כולם נוסעים באמצעים שאינם רכבים פרטיים, חשוב לגזור חזונות קטנים יותר.
אני סימנתי לי כמטרה את המספר "מליארד נסיעות נוסע בשנה"באמצעים שאינם רכב פרטי.

הבעיה העיקרית היא זמינות הנתונים המלאה. בעוד שהאוטובוסים הרכבות, הרכבת הקלה וה-BRT מדווחים מדי חודש ומדי שנה. ולכן אנחנו יודעים לספר שלפני יותר מעשור היו רק קצת יותר מחצי מליארד נסיעות נוסע בשנה באמצעים אלה (היה רק אוטובוסים ורכבת). והיום כבר יש כ-750 מליון נסיעות נוסע בשנה בהם, בגידול די קבוע של 3-4% בשנה. הרי שעל מוניות השירות נעשה סקר ב-2003 ועוד סקר עכשיו, על ההסעות של מקומות העבודה , אחוז רוכבי האופניים ואחוז ההולכים ברגל אנו לומדים רק ממפקדים שמבצע הלמ"ס כל 11-12 שנה (האחרון מ-2008) ועל מוניות הספיישל אנו לומדים רק מגט-טקסי. שזה אכן נתון חלקי. למזלנו גלובס מבצע עבורנו את השירות של תחקור חלק מהאמצעים האלה כל חודשוהבאת המידע לציבור.

לכן אני מיד מסייג את דבריי ואמר שהנתונים בטבלה לא מדויקים. אלא הערכות בלבד. אפילו לגבי אוטובוסים הם לא מדויקים כי הם לא כוללים חיילים, שוטרים, סוהרים ועוד כמה קבוצות אוכלוסיה קטנות יותר. העליה בדלת האחורית ברכבת הקלה, המטרונית, וקו 1 שכבר הייתה קיימת ב-2014 אומרת שכנראה גם אחוז ה"לא משלמים"או לפחות "לא מתקפים"גדול יותר מאשר בשנים קודמות ויגדל עוד יותר ב-2015 (קו 29 בשרון שהחל בעליה בדלת האחורית במאי, קו 189 של דן שיחל לפעול באורבנית עוד מעט ועוד כעשרים קווי אגד עמוסים שיחלו לפעול לקראת סוף השנה במתכונת עליה מכל הדלתות). אנחנו כנראה לעולם לא נדע את המספר המדויק של הנוסעים באמצעים שאינם רכב פרטי. (גם את המספר המדויק של הנסיעות ברכב הפרטי אנחנו לא יודעים, אך ההערכה כעת אומרת ששני שליש מהנסיעות שלנו מבוצעות ברכב פרטי).

הנתונים שהצלחתי לאסוף מעידים על כך שאנחנו עוברים את המליארד.
שזה מעל 4 מליון נסיעות נוסע ביום. ובהנחה שכל יום אדם עושה כמה נסיעות, הרי יש לנו בוודאות מעל מליון אנשים בארצנו הקטנטונת, שמתניידים באמצעי שאינו רכב פרטי. וכן, "נסיעות"כולל גם הליכה ברגל.

אם את/אתה אחד מהם. דעו לכם שאתם כוח עולה. וגם אם אנחנו עדיין מיעוט, אנחנו כבר לא מיעוט מבוטל ויום יבוא שנהיה רוב.





ואם קצת נצמצם את המפעילים לקטגוריות נקבל את התמונה הבאה

ובגרף זה ייראה ככה



ma'ariv square

$
0
0

עכשיו, כשאבק הפיצוץ שקע, ועבר קצת זמן שנותן פרספקטיבה אפשר להסתכל על צומת מעריב בעיניים קצת יותר מפוכחות.
הפקקים לא הגיעו באוגוסט, וגם לא הגיעו ב-01 לספטמבר, אבל אולי יגיעו מחר, ואולי יגיעו אחרי החגים, ואולי יגיעו עם פתיחת שנת הלימודים האקדמית, ואולי יגיעו רק בעוד חצי שנה.

הסדרי התנועה במצב החדש מאד חכמים, ועל כך שאפו ענק למהנדסת התנועה של נת"ע, לראשונה מדובר בהסדרי תנועה שמפלים לרעה את הרכב הפרטי לטובת התחבורה הציבורית, אך זה לא נעשה ברגל גסה והתוצאה היא פגיעה בזמן ההגעה לעבודה והנסיעה הביתה, אך לא בצורה שגורמת לאנשים לתלוש יותר מדי שערות (רק קצת).

באופן מפתיע, ההגעה לבנייני המשרדים הסמוכים לצומת מעריב נעשתה אפילו יותר קלה, לפחות לבאים מאזור מזרח (רחוב יצחק שדה הרבה יותר פנוי עכשיו כשאין בו תנועה עוברת), ולבאים מכיוון צפון עבור המשרדים שמצפון ליצחק שדה ולבאים לכיון דרום עבור המשרדים שמדרום ליצחק שדה. ההסבר הוא פשוט, כאשר אין תנועה עוברת יש פחות תנועה.כרגע הצעקה הגדולה באה בעיקר מקרב תושבי רחוב נחמני שהפך לפקוק ואני מקווה שיימצא פתרון שיקל קצת עליהם. באופן מפתיע הפתרון הטוב ביותר עבורם הוא הגבלת תנועת הרכב הפרטי ברחוב הקטן. כלומר, מה שהוריד את הפקקים, הרעש והזיהום מבגין (מתחת לגשר), יצחק שדה וקרליבך טוב גם לנחמני.

מגדל בית מעריב עם כניסה ישירה לתחנה מתוכו
הסדרי התנועה הזמניים טובים לשש/שבע שנים, אחר כך הם אמורים לחזור למצב הקיים. עם תוספת של כמה פתחי מדרגות לתחנות הרכבת הקלה (הקו האדום והקו הירוק) ומנהרת רכב פרטי מיצחק שדה לקרליבך ולינקולן. ואני שואל "למה לחזור למצב הקיים"?

עיריית תל אביב היא עירייה מסודרת, היא לא תתן למקום להיראות כמו פוגרום שש שנים, הסדרי התנועה החדשים הוסיפו הרבה מאד שטחי מדרכות, בעיקר בפינות הרחובות הקטנים עם בגין והמסגר. וזה כמובן לטובה. בחלק מהמקומות העירייה כבר החליפה את האספלט הזמני במדרכות משולבות בסטנדרט עירוני גבוה ומה שנותר הוא רק להוסיף ריהוט רחוב ועצים כדי שאף אחד לא יזכור שפעם היה שם כביש (וכדי שמכוניות לא יחליטו שהמדרכה הרחבה היא בעצם חניה חינם). עצים זה הדבר העיקרי שהמרחב הזה צריך ועכשיו יש להם יותר מקום. אם תנטעו אותם עכשיו בעוד 6 שנים כבר יהיה צל שיתמוך בכל הולכי הרגל שיגיעו עם הרק"ל.

ואז, בעוד שש שנים, כשתנועת המכוניות הפרטיות העוברת תעבור מתחת לפני הקרקע ממזרח למערב (פרויקט מיותר שמאריך את העבודות בלפחות שנתיים, למי שתהה למה זה לוקח כל כך הרבה זמן), ומהרכבת הקלה יישפכו לצומת בערך 100 איש כל שתי דקות בשעת השיא (10% מהנוסעים בכל רכבת, כפול שני הכיוונים, סתם הערכה גסה שלי) והמספר הזה יוכפל עם חנוכת הקו הירוק כמה שנים אחר כך ויגיע ל-6,000 איש בשעה שיישפכו לצומת כהולכי רגל), והרבה יותר אנשים כבר יעברו לכלי רכב דו גלגליים ואף אחד לא יזכור שפעם נסעו שם מכוניות על פני השטח, אפשר בשקט להודיע לציבור שהסדרי התנועה הזמניים נשארים כהסדרי קבע והצומת המיוחדת הזאת הופכת לכיכר ציבורית.

בינתיים ייבנה מגדל של 55 קומות על חורבות בית מעריב בפינה הדרומית של הצומת, וייבנו 12 מגדלים בני 30-40 קומות במתחם חסן עראפה שאחד או שניים מהם יהיו על הצומת בפינה הצפונית (וזה חשוב כי הם יעשו צל בשעות מסוימות),
הדמיית מתחם חסן עראפה ומתחם השוק
הסיטונאי. התחנה בדיוק בין שניהם
והשלב הראשון של פרויקט השוק הסיטונאי כבר יהיה מאוכלס ב-800 דירות, קניון, בית ספר ובריכה,  ואולי כבר יתחילו להיבנות עוד שני מגדלים למגורים או למשרדים מאחורי בית מעריב, ואולי גם יהרסו בנייני משרדים ישנים כמו בית מעיא ויחליפו אותם במגדלים גדולים יותר. כולם ייבנו עם תקן חניה מופחת והכיכר הציבורית שאני מדמיין לי תתמלא בשעות הבוקר ואחה"צ באנשים שממהרים לעבודתם וחזרה, הכיכר תתמלא גם בשעות הצהריים בהולכים להפסקת צהריים, בערב במבלים בקניון גינדי, בבתי הקפה שבקרבת הכיכר כדוגמת התחתית שבלינקולן ובבאים להצגות באולם הסמוך, בין לבין יהיו גם ילדים שהולכים ברגל לבית הספר החדש ולתיכון עירוני א'הסמוך, חניות על קרקעיות שעוד לפני העבודות היו חצי ריקות יהפכו לבניינים פעילים (יש בניין של 10 קומות חניה ליד קרליבך שאפשר מחר להסב אותו למגורים ברי השגה) בקיצור. חגיגה עירונית של עירוב שימושים שהדבר היחיד שיפריע לה זה צומת רועש ופקוק שבו לוקח להולך הרגל רבע שעה לחצות שלושה מחזורי רמזור מצד לצד. אז אולי נוציא את הרמזורים מהמשוואה?

טיימס סקוור - הריצוף האדום היה פעם כביש
במרכז מנהטן,יש מן צומת מיוחדת כזאת שנקראת "טיימס סקוור", סמוך לה כל התיאטראות של ברודווי, חנויות הענק של דיסני והאחים וורנר, סטארבאקס בכל פינה ומגדלי ענק מסביב. יש בה כמובן תחנת רכבת תחתית עמוסה ואפילו לינק רכבתי מ"ניו-יורק סנטרל"ישירות אליה. ב-2009 עיריית ניו-יורק שינתה גישה והחלה לדאוג לבני אדם במקום למכוניות ובמסגרת שלל פרויקטים שהיא ביצעה שם, היא גם סגרה את טיימס סקוור לתנועת מכוניות. בתחילה באופן זמני ואחר כך קבוע. בעלי המכוניות ובעלי העסקים השתוללו אבל הפרויקט הוכיח את עצמו מעל ומעבר למצופה, מספר המבקרים עלה והפדיון של החנויות עלה וגודש התנועה אפילו ירד, כי כשאתה חוסם עורק ראשי ואלכסוני שכזה אתה מכריח את בעלי הרכב לבחור בין כמה אלטרנטיבות והם מתפזרים על פני המרחב. זה אחד הפרויקטים המפורסמים בעולם של "אפליה מתקנת"לטובת הולך הרגל, אך זה ממש לא הפרויקט היחיד.
למרבה האירוניה עכשיו המשטרה מציעה להחזיר את המכוניות כדי להקל עליה את ההשתלטות על הפעולות האנושיות במרחב (לאחרונה היו שם דוגמניות צבועות בצבעי גוף אך ללא חזייה רחמנא לצלן). הטיעון הוא שמכוניות מקטינות את הפעילות האנושית, מרחיקות אנשים (כלומר גם פוגעות בעסקים) ולכן צריך להחזיר אותן למקום ההומה ביותר במנהטן כי זה יותר קל מלשכור עוד כמה שוטרים. אבל אני מאמין שזה לא יקרה והטיימס-סקוור תישאר סמל של העירוניות המתחדשת.

צומת מעריב כנראה לא תהיה שוקקת כמו טיימס-סקוור, אך היא בהחלט יכולה להיות שוקקת מאד בקנה מידה ישראלי. תדמיינו רחבה מרוצפת גדולה, באמצע כיכר עם מזרקה, פתרונות צלאיכותיים, כניסות מפוארות לתחנת הרכבת הקלה הגדולה בארץ, עמדות תל אופן ביציאה מתחנות הרכבת וללא רכבים על פני השטח (הם ייסעו מתחת). אולי זה לא יהיה כזה סטרילי, אולי תהיה תנועת רכבים שתאפשר כניסה לחניונים השונים באזור, אבל לא תהיה תנועה עוברת. באופן פיוטי נגיד שיישמע ציוץ ציפורים מהעצים שיינטעו בכיכר.

אז אם אתם מעיריית תל אביב או מנת"ע וקוראים את הפוסט הזה ומסכימים איתו, תרימו את הכפפה, תמיד תוכלו להגיד לחולדאי שיש מקום לפסל ענק שלו באמצע, רוכב על אופני תל אופן.

מזל טוב - יש לנו רשת מסילות בישראל - היסטוריה גרפית של התפתחות הרשת

$
0
0
מקור: ויקיפדיה - גלריית ערכים נבחרים על רכבת ישראל
בין אם אתם לא מבינים כלום ברכבות, ובין אם אתם מבינים גדולים ממני (וזה לא קשה), אתם בטח מגלגלים את עינכם בתימהון לשמע הכותרת הסנסציונית שבחרתי, הרי יש לנו כבר מורשת רכבתית של מעל 120 שנה, ואנחנו נמצאים בעיצומו של פיתוח מואץ כבר קצת יותר משני עשורים, אז רק עכשיו יש לנו רשת מסילות?

אני מודה שלא התאפקתי עם הכותרת הסנסציונית והמוגזמת, אבל תאריך הפתיחה של מקטע נתיבות-באר שבע מגלם בתוכו צעד חשוב מעין כמוהו בהפיכת מערך המסילות בישראל לרשת אמיתית ומרובת אפשרויות. בפוסט זה אנסה להסביר למה.

האדם מתיישב בנקודות שונות על פני הגלובוס. שני המרכיבים החשובים ביותר להתיישבות אנושית מפותחת הם מים זמינים (שמבטיחים גם מזון) ומסחר.
חלק מהיישובים התפתחו לערים גדולות, וזאת בזכות מיקומם במקומות טובים למסחר, בתוך היבשת אפשר לציין מפגשי דרכים, מעברי הרים וגשרי נהרות (מיסי מעבר) ומקומות עם מחצבים ייחודיים. על חופי הימים אפשר לציין מעגנים טבעיים ושפכי נהרות. אם בזכות המסחר המפותח העיר גדלה מעבר ליכולות האזור שלה לספק לה מים זורמים בנו אקוודוקטים ובארץ יש לנו שתי דוגמאות מרשימות בקיסריה וסמוך לעכו. ללמדנו שכוח המסחר משפיע יותר על התפתחות העירונית מכל דבר אחר.

כשהגיעה הרכבת התחיל סוג של "הציור השבועי לילד"בו נדרשו יזמי הרכבות לחבר את הנקודות השונות של ההתיישבות העירונית במסילות. באופן גס ורק לצורכי פוסט זה אחלק את המסילות לשני סוגים:
א. מסילות המחברות בין מוקדים על חוף הים למוקדים בתוך היבשת
ב. מסילות המחברות כמה מוקדים מאותו סוג (טור של מוקדים לאורך חוף הים או טור של מוקדים בתוך היבשת).

מטבע הדברים, אם נבנה מסילות העונות רק למאפיין הראשון (מחבר בין מוקד חופי למוקד פנימי), נקבל הרבה מסילות מקבילות שלא מתחברות, אם לעומת זאת נבנה רק מסילות העונות למאפיין השני, נקבל קו אחד ארוך עם הרבה תחנות. רק השילוב של שני המאפיינים מייצר מערכת מסילות, ורק שילוב מאד מפותח מייצר רשת מסילות.




ב. בין מוקדים מאותו סוג -
לא רשת

א. ממוקד חופי למוקד פנימי - לא רשת














ג. "שדרת הדג" -
שני הסוגים קיימים אך עדיין אין אלטרנטיבות
ד. רשת
















בואו נוריד את התיאוריה הקלושה הזו שהמצאתי למציאות הישראלית:
מסילות ישראל 1905

1. שני החלוצים - תקופת האימפריה העות'ומאנית
ב-1892נחנכה מסילה מיפו לירושלים (ממוקד חופי למוקד פנימי), ב-1905נחנכה מסילה מחיפה (מוקד חופי) לדרעא שבסוריה (על גבול ירדן ליד הירמוך) ומשם דרך קטע המסילה החיג'אזית לדמשק (מוקד פנימי). על המסילה החיג'אזית לא ארחיב בפוסט זה אך יש עליה מידע נרחב ומרתק ברשת.
המפה משמאל מראה  את מצב המסילות בישראל ב-1905 - אך לפני כן מילת אזהרה. הקווים סכמטיים להבהיל והמציג אינו גרפיקאי.







2. תקופת מלחה"ע הראשונה 1913-1919. מאמץ מלחמתי עות'ומאני בתחילה ובריטי בסוף.

העות'ומאנים הרחיבו את הרשת מנשר (תחנת בלאד א- שייח'של רכבת העמק) לעכו ב-1913 במסילה צרה. המסילה פורקה בחלקה במלחמת העולם הראשונה ונבנתה שוב על ידי הבריטים ב-1918, הפעם עם חיבור לחיפה. מסילה נוספת נבנתה על ידי העות'ומאנים מעפולה דרומה לכיוון ג'נין ונחנכה ב-1913 (מוקד פנים יבשתי נוסף) ומג'נין המשיכו את בנייתה לשכם. המטרה המקורית היתה להמשיך גם לרמאללה ולירושלים בקו של מוקדים פנימיים אך היא נזנחה עוד טרם פרץ המלחמה עקב בעיות כספיות מול הצרפתים שמימנו את הפרויקט ולמעשה המסילה הגיעה עד סילאת א-דהר, כארבעים ק"מ מדרום לעפולה. במקום התוכנית המקורית, עם פרוץ המלחמה הוסט המשך המסילה  למוקדים שעל "קו החוף"בתוואי שאנו קוראים לו היום המסילה המזרחית, אבל אז לא היה מערבי ממנו (כי בקטע זה ממערב היה רק ביצות). אותה "מסילת חוף למרגלות ההרים"שירתה יישובים כטול כרם והמשיכה עד לוד לחיבור עם מסילת יפו ירושלים (1917). מסילה זו אחראית לכריתת יער האלונים של השרון ששימש לפחם עבור קטרי הקיטור.
מסילות ישראל 1913


במקביל גם נסללה על ידי העותומאנים המסילה מלוד (או יותר נכון, מנחל שורק) עד באר שבע  (1915) וממנה עד סיני דרך פתחת ניצנה (עוג'ה אל חפיר - 1916)) בשביל  לקדם את הצבא הבריטי הפולש. המסילה הגיעה עד קוסיימה שבסיני כ-30 ק"מ מהגבול דהיום. והצבא העותומני יכל לשנע חיילים מדמשק ועד לשם.  מלחמה היא דרך נהדרת לקדם השקעה בתשתיות... הצד הרע של המלחמה היא שלפעמים גם מפרקים מסילות בגללה. מסילת יפו-לוד פורקה ועם אדניה סללו את המסילה הזו. (זו גם הסיבה לפירוק הזמני של מסילת עכו-נשר). הבריטים בנו מחדש את המסילות שפורקו עוד לפני תום המלחמה כי גם צרכיהם הצבאיים נשענו במידה רבה על רכבת.
אגב למי שתהה, סלילה של 165 ק"מ עד באר שבע לקחה רק 11 חודש...

גם הבריטים עבדו קשה בתקופת המלחמה. ככל שצבאם התקדם מזרחה לאורך חוף הים התיכון כך התקדמה איתו המסילה, מתעלת סואץ דרך כל חוף סיני, רצועת עזה ומישור החוף הדרומי של ארץ ישראל. תחנת "איסדוד" נפתחה ב-1917.  את החיבור בין אשדוד ללוד עשו הבריטים בשלבים האחרונים של המלחמה. התוואי המוזר מאשדוד מזרחה ללוד נבחר גם בשל מרכזיותה של לוד (שהבריטים מהתחלה סימנו כמוקד תחבורתי ומרכז מחנות צבא גדולים) וגם עקב קוצר הזמן במלחמה שעוד לא הוכרעה סופית לעומת בניית מסילת חוף עד יפו. במפה תוכלו לראות שזה תוואי יותר קצר.

מסילות נוסעים בישראל 1918

ב-1918 , הוקמה על ידי הבריטים מסילת רפיח-באר שבע שפעלה במשך קצת פחות מעשור (חיבור מוקד חופי למוקד
פנימי).
המסילה מרפיח לבאר שבע יצרה בישראל לראשונה מצב של רשת, אמנם לא מפותחת במיוחד אך עדיין רשת. היא יועדה
בעיקר למשא וכאמור נסגרה ב-1927 אבל למשך תקופה קצרה היתה בישראל רשת רכבות.

3. תקופת הרכבת המנדטורית - 1920-1948
לא אתעכב בפוסט זה על שלוחות צרות וקצרות, למרות שהיתה פעילות רבה דווקא בתחום זה (שלוחה לצריפין, שלוחה מיפו לרמת גן, שלוחה מירושלים לרמאללה ועוד). אתעכב על מה שהשפיע על הרשת העתידית. חברת הרכבת המנדטורית הוקמה באוקטובר 1920 וכבר בלוח הזמנים הראשון שלה נוסע יכל להגיע מחיפה לקנטרה שעל תעלת סואץ ברכבת. ולהמשיך ברכבת מצידה השני של התעלה לקהיר ואלכסנדריה. מחיפה גם ניתן היה להגיע לדמשק ברכבת, אבל רק שלוש פעמים בשבוע. משך הנסיעה מחיפה לקנטרה היה 12 שעות ומחיפה לדמשק 12 שעות. אח... הקידמה. מחיפה ליפו (דרך ג'נין, טול כרם ולוד) לקחה 4-5 שעות.
ב-1921 נסללה מסילה קצרה מראש העין לפתח תקווה, במימון חלקי של פיק"א, מטרתה היתה כמובן סיוע באריזת ושליחת ההדרים אך היא שימשה את הבסיס למסילה שהמשיכה אחר כך לתחנת תל אביב צפון (בני ברק של היום) ולכן אני מזכיר אותה.
מסילות נוסעים בישראל 1946
למעשה לא הורחבה במיוחד תשתית המסילות בתקופה זו כך שכנראה הגעגועים שלנו למנדט הבריטי מוגזמים. אך בתחילת שנות העשרים חל אחד הפיתוחים החשובים ביותר במערך הרכבות שלנו, ונסללה המסילה מחיפה לאורך החוף עד צומת רמז שממערב לפרדס חנה כרכור ומשם למסילה המזרחית שהקימו התורכים. (התורכים כבר סללו בתקופת המלחמה מסילה מטול כרם צפונה עד "חדרה מזרח"בשביל לכרות יערות האלונים שבסביבתה). בעקבות החידוש המרנין הדרך מחיפה לתל אביב התקצרה פלאים. באותה תקופה גם שודרגה מסילת עכו-חיפה למסילה רחבה ותקנית.

למרות האמור לעיל, לאחר שיא קצר בפעילות באמצע שנות העשרים  חלה ירידה קבועה במספר הנוסעים ברכבת שהאשם העיקרי בה הוא ההשקעה בפיתוח כבישים (נשמע מוכר מהעיתון של אתמול, לא?) כביש החוף (כביש 4 של ימינו) הפך למתחרה גדול לרכבת בין חיפה לתל אביב ולו רק בגלל שהרכבת הגיעה לתל אביב דרך לוד. בניסיון לשמר את מספר הנוסעים ברכבת הכריזה החברה המנדטורית בתחילת שנות ה-30 על פרויקט "קו-רציף"משלה ויצרה קו אוטובוסים מתואם עם הרכבת מתל אביב לתחנת ראש העין.

רק מלחמת העולם השניה הביאה לשינוי מגמה זו ובתקופתה גדל מספר הנוסעים ונפתח קו חיפה-ביירות-טריפולי קצר הימים שפעל מ-1942 עד 1946. במסגרת זו נחפרו ב-1942 המנהרות המפורסמות בראש הנקרה ונחנכה תחנת נהריה ב-1945.

למעשה סופה של הרכבת המנדטורית הבינלאומית הגיע כבר ב-1946, אנחנו נוטים להזכיר את פעילות כוחותינו בפיצוץ הגשרים, אך גם לממשלות בלבנון ובמצריים שקמו בעקבות הפסקת השלטון הקולוניאלי היתה יד בניתוק הקשר הבינלאומי הזה. מסילות ארץ ישראל הפכו לאי מבודד כבר ב-1946 ולכן המפה בצד מציינת שנה זו ולא את תום תקופת המנדט. בשחור המסילות שנבנו בתקופה העותומאנית ובאדום המסילות שנוספו בתקופת המנדט. לעניין הרשת ניתן לראות כי בתקופת המנדט מסילת ג'נין-טול כרם פעלה במקביל למסילה המזרחית ולכן ניתן לומר שהיה סוג של רשת, אך למיטב ידיעתי עם פתיחת הקו המהיר נזנח קטע טול-כרם-ג'נין-עפולה כמעט לגמרי.

זה פוסט ארוך ואני ממליץ לעצור כאן ולהמשיך לקרוא מחר.




4. רכבת ישראל - פיתוח ראשוני 1950-1970 וסטגנציה עד 1990.
בתחילה דווקא היתה תחושת מינוף ופיתוח של מסילת הרכבות, שהצטרפה לחגיגות הפיתוח המהיר של כל התשתיות בישראל. רכבת ישראל קיבלה לידיה את כל המסילות המנדטוריות, שיקמה מה שצריך וניסתה להפעיל הכל. כבר ב-1948 פעל קו חיפה קרית מוצקין ובינואר 1949 קו חיפה-חדרה, ומוצקין-עכו  פה ושם גם נסללו מסילות חדשות. מובן שקצות המסילה המובילות למדינות אויב נזנחו או הפכו לשלוחות משא בשימוש לעיתים רחוקות (קטע נהריה-בצת), אך כל המסילה המזרחית למעט קטע קטן בטול כרם היה בשליטה ישראלית. אחת המטלות הראשונות של רכבת ישראל היתה ביצוע מעקף לקטע בעייתי זה ותנועת הרכבות מחיפה למרכז חודשה ב-1949. הקישור לתחנת תל אביב היה דרך לוד וזה כמובן לא היה נוח ולכן רכבת ישראל בנתה כבר ב-1949 מסילה מפתח תקווה ועד "תל אביב צפון" (בני ברק של ימינו).
הסכמי שביתת הנשק עם ירדן כללו נסיגה של הירדנים מקטע "בתיר"של מסילת "תל אביב - ירושלים"והביאו לחידוש השירות בין שתי ערים אלה, ב-1949 בטקס רב רושם וב-1950 לכלל ציבור הנוסעים, בשנה זו גם חודש הקשר לנהריה עם שיקום גשר נעמן שפוצץ בתחילת מלחמת העצמאות.

מסילות נוסעים בישראל 1970
הבשורה העיקרית של רכבת ישראל באותו עשור ראשון הייתה יצירת מסילת חוף חדשה מאזור פרדס חנה עד תל אביב. זוהי המסילה המוכרת לנו כיום. בתחילה היא חוברה לתחנת "תל אביב צפון (1953) וכעבור שנה נחנכה לה תחנת קצה חדשה בשם "תל אביב מרכז " (כיום ע"ש סבידור).

ב-1956 חודש השירות לבאר שבע אך פה נעצרה תנופת הפיתוח עקב העברת תשומת הלב לכבישים. למרות זאת ב-1967 נחנכה רכבת נוסעים לדימונה (מסילת משא נחנכה כבר ב-1965) ופעלה בהצלחה דומה להיום עד שנסגרה ב-1980.

אלה היו גם שנים של סגירות קווים:
רכבת העמק הציבה מראש בעיה לחברת הרכבות הצעירה, רוחב המסילה השונה ממסילת החוף המנדטורית לא הקל על הפעלתה, קטע בית שאן-צמח לא ניתן לשימוש בשל קטע בשליטת הירדנים בנהריים ונראה שאף אחד כבר לא מבקש את שירותי הרכבת בין חיפה לעפולה. ב-1951 הופעלה הרכבת פעמים בודדות ואז הוחלט לסגור אותה סופית.
גם מסילת לוד-רחובות-אשדוד-אשקלון סבלה מגורל דומה. עם פרוץ מלחמת העצמאות נסגרו שערי התחנות ולא נפתחו שוב עד 1990.
בנוסף לאלה זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים הפסיקה רכבת ישראל את הפעילות הזעומה במסילה המזרחית והעבירה את כל התנועה לקו החוף.
משמאל ניתן לראות את מפת מסילות הנוסעים הצנועה ב-1970.

לא הרבה קרה בין 1970 ל-1990 בתחום הנוסעים, ב-1975 אמנם נחנכה תחנת רכבת בת גלים סמוך לתחנה המרכזית של האוטובוסים, אך צעד חכם זה הגיע חמש שנים אחרי צעד טיפשי מאד של העברת תחנת תל אביב דרום ממרכז תל אביב (היכן שכיום נבנית תחנת אלנבי של הקו האדום) אל אזור צומת הולץ השומם.
תחום רכבות המשא זכה דוקא לשדרוג משמעותי עם פתיחת המסילות למישור רותם ועם פתיחת מסילת חלץ שקישרה בין קרית גת לאשקלון ומשם לנמל אשדוד. אך אלה לא היו מסילות נוסעים.  בכחול תראו את מסילות הנוסעים שנוספו על ידי חברת רכבת ישראל עד 1970. קצת קשה לראות אך בין תל אביב מרכז לתל אביב דרום אין חיבור מסילתי והקשר היחיד בין צפון ודרום נעשה במסילת לוד-ראש-העין. מספר הנוסעים התקבע על כשני מליון בשנה ולא עלה במשך כארבעה עשורים. עד המהפך הגדול שהחל ב-1990.

5. רכבת ישראל - פיתוח מהיר - 1990 - היום

כדי לעורר את הרכבת מקיפאונה היה צורך באנשים בעלי חזון, עוד לפני שנות ה-90 נבחנו דרכים לעורר את הרכבת מקיפאונה, אך הגורם המשמעותי ביותר היה ניצול בניית נתיבי איילון כדי להעביר את רציפי תחנת תל אביב מרכז למרכז האוטוסטראדה החדשה (1988) ולחבר בין מסילת חיפה-תל אביב שהסתיימה בתל אביב מרכז למסילת ירושלים-תל אביב שהסתיימה בתל אביב-דרום. כשנוצר החיבור וניתן היה להפעיל רכבות מנהריה ועד באר שבע דרך תל אביב החל המהפך.
חלק אחר של החזון קשור בהחלטה להפעיל כל תחנה אפשרית בכדי שהנוסעים החדשים שיבואו יפעילו לחץ להעברת תקציבים. תחנת רחובות נפתחה מחדש ב-1990 ותחנת אשדוד ב-1992 על מסילה די רעועה שלא תוחזקה כראוי שנים מאחר ששימשה רק רכבות משא לא פופוליסטיות. אותו טריק עבד גם במסילת ראש העין-תל אביב. מספר הנוסעים הלך וגדל ועימו גם הדרישה לשדרוג השירות והפניית משאבים תקציביים. במקביל התקבלה החלטה להעביר את חברת הרכבת אל רשות הנמלים שם נהנתה מתקציבים זמינים יותר לאותן עבודות פיתוח ראשוניות.
מסילות נוסעים בישראל 2015
חלק שלישי של החזון נסוב סביב שיטות תפעול. עוד לפני 1990 נשכרה חברה צרפתית לייעץ לרכבת כיצד לצאת מהקיפאון. החברה ראתה את הפוטנציאל בקו חיפה-תל אביב והציעה להפעיל בו בנפרד רכבות פרבריות ורכבות בינעירוניות. אמנם ההצעה המקורית כללה מסילות נפרדות אך בהיעדר תקציב הוכרזה בנימינה כתחנת קצה פרברית על אותה מסילה ונבנה קו מהיר בין חיפה לתל אביב שהצליח להתחרות באופן לא רע ברכב הפרטי בשעות השיא. פתיחת תחנת השלום, ומספר שנים מאוחר יותר פתיחת תחנות ההגנה והאוניברסיטה סיפקו לרכבת עוגן חזק בתל אביב לאלפי נוסעים והפכו לארבעת התחנות העמוסות בארץ. גם תחנת חיפה חוף הכרמל התגלתה כהצלחה עצומה.
השנים הבאות התאפיינו בעבודה במקביל על הארכת המסילות, על הכפלתן, ועל שדרוג התחנות. מסילת אשדוד הוארכה לאשקלון ב-2005, שוחזר קטע קצר מהמסילה המזרחית ונבנה קטע ממסילת השרון (כפר סבא והוד השרון) כהמשך למסילה הקיימת, קו ת"א-בית-שמש-ירושלים שודרג ונפתח מחדש ב-2004, המסילה לדימונה נפתחה שוב. נבנתה הארכת מסילה קצרה אך משמעותית מבאר שבע האוניברסיטה לבאר שבע מרכז, ונבנתה מסילת תל אביב-נתב"ג-מודיעין כחלק מפרויקט הקו המהיר לירושלים שייחנך במהרה בימינו. הרכבת התגלתה כדבר הנכון במקום הנכון מאחר ומצוקת הפקקים החלה ממש לפגוע באיכות החיים.
באיחור של 90 שנה נבנתה מסילת חוף אמיתית בין אשדוד לתל אביב העוברת דרך הערים הדרומיות של גוש דן ונוצרה רשת מרובת אלטרנטיבות באזור די מצומצם. גם חיבור שנעשה בין נתב"ג ללוד חיזק את מעמד ה"רשת"לעומת הקווים הבודדים שהיו קודם. אך כעת, עם חנוכת מסילת אשקלון באר שבע אנו עומדים ללא עוררין בפני רשת מסילות מפותחת, אשר תמשיך ותתחזק בעתיד.

מסילות נוסעים בישראל 2018
דווקא המרכיב החשוב ביותר לא נראה במפה והוא ההכפלה. ממצב בו כמעט כל הרשת היתה בעלת מסילה יחידנית המאפשרת תדירות נמוכה של רכבות, הגענו תוך שני עשורים למצב של מערכת שכמעט כל כולה מוכפלת, ואפילו שלוש מסילות בקטע המרכזי באיילון (וארבע מסילות בין רכבת מרכז לאוניברסיטה). במקביל גם שודרגו כל מערכות האיתות להגדלה נוספת של התדירות, הוארכו רציפים לאפשר רכבות ארוכות יותר, נקנו קטרים חזקים לסחוב את הרכבות הארוכות. בקיצור, עוסקים כל הזמן גם באופטימיזציה של הקיים ולא רק בהארכת מסילות. בהקשר זה המפה מראה משהו מאד חלקי.

6. מה בבנייה? - 2015-2018
תנופת הפיתוח הנוכחית כוללות עוד ארבעה פרויקטים שעתידים להגיע בשלוש השנים הקרובות לקו הסיום. קו חיפה-עפולה-בית שאן, קו מוצקין-כרמיאל, חיבור מסילת השרון מהוד השרון למסילת החוף עם שתי תחנות חדשות ברעננה וכמובן הקו המהיר לירושלים. כולם למעט מסילת השרון תורמים לכיסוי אך לא להגדלת מורכבות הרשת.במקביל מתקדם פרויקט החישמול שיאפשר אופטימיזציה נוספת של השימוש ברשת הקיימת ומסתמן כמשימה העיקרית של רכבת ישראל לעשור הקרוב.
תכנון המסילה המזרחית הסתיים ואושר אך היא עוד לא תוקצבה לבנייה ולכן עוד אין לה תאריך יעד והיא עדיין לא "על המפה". למסילה המזרחית חשיבות משנית כמסילת נוסעים, אם כי מתוכננות שש תחנות חדשות לאורכה. חשיבותה הגדולה היא דווקא בהגדלת הפוטנציאל של רכבות המשא ובהגדלת מורכבות הרשת מרובת האלטרנטיבות ולכן אני מקווה שנתבשר בתקציב 2017 על תקצוב תחילת הבנייה שלה.

7. ואחרי 2018?
נראה שצפוי לרכבת ישראל עשור שקט יותר בתחום פיתוח המסילות. תהיה התמקדות רבה בחישמול, אך גם אם יאשרו את המסילה המזרחית ב-2017 כמו שאני מקווה, לא נראה שם רכבות נוסעות לפחות עד 2025. שאר התוכניות מקריית שמונה ועד אילת, מטבריה ועד ערד ואפילו ממודיעין לראשון לציון נמצאות בשלבים שונים של תכנון וגם אם יאושרו ויתוקצבו בחמש שנים הקרובות לא יחלו לפעול לפני 2030. את כל המסילות תוכלו לראות אם תחפשו בגוגל תמ"א 23 למסילות ברזל ותמצאו באתר של רשות מקרקעי ישראל את כל התשריטים. את דעתי על כל פרויקט ופרויקט תוכלו לקרוא כאן.
אציין רק ששני הפרויקטים החשובים ביותר להגדלת מספר הנוסעים לא יבואו לידי ביטוי במפה, מדובר על יצירת מסילה רביעית (ואולי גם חמישית) בצוואר הבקבוק שבאיילון, כנראה במנהרה תת קרקעית. ועל בניית מסילה שלישית ורביעית במהירות תכן של 230 קמ"ש בין ת"א אוניברסיטה לחיפה חוף הכרמל. מסילה חשובה נוספת עשויה להיות מעפולה לחדרה בתוואי רמות מנשה. כל אלה פרויקטים יקרים להחריד ולכן ייתכן שלא נחזה אפילו בתחילת הקמתם בעתיד הקרוב.

האם יש לנו רשת רכבות מפותחת? עכשיו יותר מתמיד, אבל עוד יש לאן לשאוף.




מחשב על גלגלים - על הטכנולוגיה באוטובוסים

$
0
0
כלי הרכב לסוגיהם השונים עשו כברת דרך ארוכה מאז התקופה שהם היו מנוע שמחובר לארבעה גלגלים, הגה וכסאות. היום כל רכב פרטי כולל שלל טכנולוגיות החל מדברים שנחשבים כבר כמובנים מאליהם כגון פנסים, וישרים, רדיו ומזגן ועד לטכנולוגיות מתוחכמות של בולמי זעזועים, כריות אויר, ABS, ESP ושאר ירקות. האוטובוסים עברו את האבולוציה הזאת ביחד עם הרכב הפרטי אך בנוסף כוללים רבדי טכנולוגיות נוספים שייחודיים לתפקודם כמסיעי נוסעים רבים. בפוסט זה אנסה לסקור אותם.

ניתן לחלק את הטכנולוגיות לשלושה סוגים:
1. טכנולוגיות שמטרתן קיצור זמן הקליטה וההורדה של נוסעים ושיפור ההנגשה לבעלי מוגבלויות.
2. טכנולוגיות שמטרתן בטיחות נסיעה, הפחתת זיהום אויר והתרעות שונות שהנוסע לא מרגיש בנסיעה אך הן חשובות מאד
3. טכנולוגיות שמטרתן שיפור איכות הנסיעה לנוסע.

מאחר ואני לא טכנולוג לא אכנס לפרטים. זו סקירה כללית מאד.

1. קיצור זמן הקליטה וההורדה והנגשה.
אחד המהפכים הגדולים ביותר שעבר על השירות העירוני בישראל האחרון מתבטא בהחלפת כל הצי העירוני (כ-4,000 אוטובוסים)  באוטובוסים נמוכי רצפה או נמוכי כניסה.
הבוגרים שבינינו עוד זוכרים שבכניסה וביציאה מאוטובוס עירוני היו כמה מדרגות. הגובה הזה נדרש בעיקר בגלל הצירים שמחברים בין הגלגלים הקדמיים והאחוריים שחייבים להיות בגובה מרכז הגלגל. עם השנים עבר המנוע (שבהתחלה היה מקדימה כמו במשאיות ורכבים רגילים) אל אותו חלל מתחת לרצפה (לרוב באחורי האוטובוס) וזה איפשר לייצר אוטובוסים עם יותר מושבים באותו אורך כי הם כבר לא הצטרכו "אף"מקדימה. זה גם הקל על הנהג לראות כל מה שקורה בקדמת האוטובוס ותרם לבטיחות.
ואז הגיע חוק הנגישות (2003) שקבע שעד סוף 2014 על כל האוטובוסים להיות נמוכי רצפה או כניסה ומונגשים לנכים, כלומר עם רמפה בדלת האחורית שנפתחת ומאפשרת לנכה לעלות עם הכסא למקום עגינה בטוח. משרד התחבורה עמד במשימה זו בהצלחה כמעט מלאה (נשארו מעט אוטובוסים של אגד לא מונגשים שקיבלו הארכה עד סוף 2015). מעבר לבשורה עבור ציבור הנכים, זה חולל מהפכה של ממש בחייהם של קשישים, ואנשים עם עגלות שוק או עגלות ילדים. העליה לאוטובוס מעולם לא היתה קלה ומהירה יותר עבורם. גם הציבור הרגיל שלא נמנה עם הקבוצות הנ"ל עולה ויורד מהאוטובוס מהר יותר ועם פחות חשש לנפילה. בקיצור, מהפכה מבורכת.
לזה מצטרפת טכנולוגיה נוספת שנקראת "רכינה" (היתה קיימת גם בחלק מהדגמים הלא מונגשים). כאשר האוטובוס עוצר בתחנה הוא "רוכן"לכיוון המדרכה באופן שמקטין עוד יותר את הגובה שלו ואת המרחק מהמדרכה.
אם התחנה והמדרכה מותאמות, ואם אף אחד לא מפריע לאוטובוס להקרב לתחנה, זה עשוי להיראות ככה:
מקור - מצגת של יעקב עילם על נגישות באנגליה
ישנה עוד טכנולוגיה הקשורה להנגשה שאינה מיושמת בארץ וזו הרמפה החשמלית - שיוצאת ללא עזרת הנהג מהדלת האחורית אל המדרכה. נכון להיום הרמפה היא ידנית ועל הנהג לעזוב את כיסאו כדי לפתוח אותה. זה לא אידיאלי אבל אולי עוד יגיע.
בקיצור, היום כל האוטובוסים העירוניים נמוכי רצפה (מתחילה ועד סוף האוטובוס) או נמוכי כניסה (מתחילת האוטובוס ועד אחרי הדלת האחורית, שם יש שתי מדרגות לחלק מוגבה יותר). כלומר, אין צירים בין הגלגלים ולכל גלגל מנוע עזר משלו. המנוע באוטובוס נמוך רצפה עבר לחלק האחורי של האוטובוס (לעיתים על חשבון כסא או שניים בספסל של המקובלים בסוף) ובנמוך כניסה הוא לעיתים עדיין מתחת למושבים ולעיתים מאחורה.

עוד טכנולוגיה חשובה לקיצור זמן הקליטה וההורדה של  נוסעים קשורה למיחשוב סביבת קופת הנהג, הכנסת הרב קו לשימוש והכנסת תעריפים חדשים במחירים עגולים (ערך צבור) במקום הכרטיסיות. בעבר הנהג היה עולה עם תיק נהג שבו המון כרטיסי נייר משלל סוגים (רגיל, כרטיסיות וחופשי חודשי) והמון כסף רגיל וקטן. הרב-קו מביא להקטנה של סוגי הכרטיסים (בעתיד לא יהיו בכלל כרטיסיות), לשימוש פוחת בכסף קטן, ולכאורה לתנועה מהירה יותר של כניסה ותשלום באוטובוס. למה לכאורה? כי על כל נוסע שהרוויח שניה בזכות שימוש נכון ובלי תקלות ברב-קו יש נוסע שמבזבז דקה בויכוחים עם הנהג בגלל שלל הבעיות של הרב-קו. ועדיין, מי שנוסע בקווי דן, הכי טובים בתחום זה, לא יכול שלא לראות את המהירות שבה כל הנוסעים הקבועים מעבירים את הרב קו ונכנסים.
לצורך כך כולל כל אוטובוס היום מחשב שנקרא "קופת נהג", וכל התשלומים מועברים דרכו. היום כל נהג מקבל את סידור העבודה המלא שלו לאותו יום מראש, בדרך כלל על צ'יפ דמוי USB. הוא מכניס את הצ'יפ למכשיר והאוטובוס "יודע"באיזה קו הוא נמצא. זה מאפשר לו לספק לנהג רק את קודי התעריף הרלוונטיים לנסיעה הספציפית כל פעם ומקטין טעויות אנוש (לא כל החברות עושות שימוש באפשרות זאת), טוען את השילוט בחזית ובצד האוטובוס במספר הנכון, טוען את רשימת התחנות בשביל הכריזה ושלט "התחנה הבאה"בקידמת האוטובוס. וכותב על כל פתקית שיוצאת מהמכשיר את פרטי הנסיעה. כל זאת ללא התעסקות יתרה של הנהג שכאמור רק מכניס את הצ'יפ למכשיר. כל עוד אין תקלות זה עובד יופי, אבל כשיש תקלות הנהג עומד קצת חסר אונים מול הטכנולוגיה ואין לו תשובות לספק לנוסעים.
הטכנולוגיה הזו מאפשרת כעת את מהפכת העליה מכל הדלתות, שמקצרת את זמן הנסיעה עד מאד ופועלת כיום כבר בקו 1 ו-189 של דן ובקווים 29/39 של מטרופולין ובקרוב בעוד כמה עשרות קווים נבחרים. הטכנולוגיה הזאת גם מאפשרת לנהג להפסיק להיות קצת מודיעין, וקצת מוכר, וקצת פקח ובאמת להתרכז בנסיעה וזה מבורך. כל הרב-קו מבוסס על טכנולוגיית NFC שמאפשרת העברת הכרטיס ללא מגע ובעתיד גם אולי העברת הפלאפון ללא כרטיס.
אגב, כל אוטובוס מצויד ב-GPS, דבר המאפשר הן מעקב אחר תנועת האוטובוס מחדר מצב מרכזי (מערכת ניהול צי רכב) ואפילו שליחת הוראות לנהג להגביר או להקטין מהירות כדי לשמור על מרווח אחיד בין אוטובוסים (קיים רק במטרונית בחיפה). הן העברת מידע בזמן אמת לאפליקציות השונות, לשלטים האלקטרוניים בתחנות, והן שינוי אוטומטי של טבלת הכרטיסים שלנהג מותר למכור בהתאם להתקדמותו במסלול. ה-GPS משמש גם לצורך צבירת נתונים מקופת הנהג כדי לדעת כמה נוסעים עלו בכל תחנה.
מיקום אוטובוסים לפי דיווחי GPS
מתוך אתר איפהבוס - מפת תחנות

בחלק גדול מהצי בישראל מותקנים על הדלתות של האוטובוסים מכשירי ספירת נוסעים, שבשילוב עם ה-GPS יודעים להגיד כמה נוסעים עלו בכל תחנה, (כמו קופת הנהג) אבל גם כמה ירדו וכמה ממשיכים נשארו על כל האוטובוס. זה מאפשר זיהוי עומסים בקלות.

עוד כמה דברים שקשורים להנגשה:
שילוט הקו בחזית ובצד האוטובוס גדול היום יותר מאי פעם והצבעים כתומים או צהובים על רקע כהה בהתאם לתקנות הנגישות למוגבלי ראיה, וזה עוזר לכולם. השילוט בחזית גם כולל את היעד וזה גם עדיין בגדר חידוש. אם אתם רואים אוטובוסים ישנים עם שילוט אדום דעו לכם שהוא לא עומד בתקנות (כי עיוורי צבעים לא מסוגלים להבחין במספר והם ייכחדו מהעולם בקרוב.
שילוט ברור בקידמת האוטובוס

חברת נתיב אקספרס התקינה באוטובוסים שלה בגליל מערכת שנקראת call hear ו-step hearעבור ציבור העיוורים והחרשים. המערכת מבוססת בלוטות'מודיע לנוסע הממתין בתחנה שהאוטובוס מגיע ישירות לאוזן וכן מקריאה לו את הכריזה ישר לאוזן (לחרשים לא מוחלטים זה משמעותי). ולעיוורים מספקת מידע באמצעות צמיד מצפצף על היד. וגם נותנת חיווי לנהג. בקיצור מערכת נהדרת שלמיטב ידיעתי גם נתמכת על ידי המדינה. (שמספקת את מכשירי הקצה לעיוורים ולחרשים).


2. בטיחות הנסיעה והפחתת זיהום אויר
זיהום אויר מאוטובוסים מופחת בהתאם לתקנות האיחוד האירופאי. כיום אסור להכניס לשימוש בישראל אוטובוסים חדשים שלא עומדים בתקן יורו 6 המחמיר שמקטין מאד את פליטות כל המזהמים. השלב הבא כנראה יהיה אנרגיות חלופיות כחשמל, גז, שמן של פלאפל או קקי של פרות להנעת אוטובוסים. בכל מקרה. מדובר בטכנולוגיה מאד מורכבת להפחתת המזהמים שיצרני האוטובוסים (עוד לפני שהאוטובוס מגיע לארץ) מחויבים לה. 
לבטיחות הנסיעה ננקטים שלל אמצעים, חלקם מוכרים לכם מהרכבים הפרטיים (מערכת אי נעילת גלגלים לדוגמה) , חלקם מוכרים לכם מציי רכב גדולים (כמו התרעות כל פעם שהנהג עולה מהמהירות המותרת), חלקם אופייניים לכלי רכב כבדים כגון בלם "ריטרדר"בנוסף לבלמים הרגילים, או מצלמה לנסיעה ברוורס וחלקם די ייחודיים. לדוגמה, חברת מטרופולין התקינה מערך לחצני מצוקה המחובר ישירות למוקד החברה ולמשטרה. כאשר הנהג לוחץ עליו כל מה שקורה בחלל האוטובוס גם מוקלט ומצולם אוטומטית. חברה אחראית התקינה מערכת לכיבוי אש במנוע, וחברה אחרת התקינה מצלמות במעגל סגור בתאי המטען ואינטרקום כדי שאף אחד לא ייכלא שם בטעות.
יש חברות שעוקבות באמצעות חיישנים אחרי כל ביצועי האוטובוסים שלהן, הן יודעות איזה אוטובוס צרך יותר דלק מאחיו, איזה אוטובוס משתמש יותר בבלמים ושלל נתונים שזורמים למוקד המידע שלה. המידע הזה עוזר גם להדריך נהגים ספציפיים בשיפור איכות הנהיגה שלהם וגם כדי לדעת מראש מתי צריך לשלוח רכב למוסך בזמן בגלל דליפת שמן או כל בעיה אחרת שבדרך כלל ממתינה לתקלה שתפרוץ או לבדיקה התקופתית. 

3. שיפור איכות הנסיעה לנוסע
רכיבים טכנולוגיים אלה מדובררים הכי הרבה על אף שבתמונה הכוללת הם אולי פחות חשובים, הכוונה ל-WI_FI באוטובוסים, שקעי USB, שלטים אלקטרוניים המראים גם את התקדמות האוטבוסו בין תחנה לתחנה (בנוסף לשם התחנה הבאה שכבר הוזכר) וכיוצא בזה. עלותם לא גבוהה במיוחד אך הם דורשים "חיווט"של כל האוטובוס מאחר ופתחי היציאה נמצאים בכל מושב ומושב.
אוטובוס של מטרופולין עם סמל ה-wi-fi ו-כמה אירוני, שילוט צד שלא עובד...

פירגון לגיא שחר ולסדרת היו-טיוב "גוש דן ותחבורה ציבורית - מורה נבוכים"

$
0
0
גיא שחרהוא איש אשכולות העוסק רבות בנושאי סביבה, טיולים, תכנון, אדריכלות, עיצוב וצילום. האתר שבנהמקסים וכולל מצגות ומידע. אי אפשר שלא להתרשם הן מאיכות החומר המובא, השימוש במקורות רשמיים והמקצועיות מצד אחד, ומהפשטות בה מועבר החומר לקהל הצופים/קוראים מצד שני, תוך שימוש בעזרים גרפיים איכותיים במיוחד הדורשים עבודה רבה מצידו אך מייצרים סיפור מרתק וקל להבנה.

פוסט פירגון זה בנוי בצורה אחרת מפוסטי פירגון קודמים. גיא שחר הוציא לאחרונה תחת ידו סדרת סרטוני יו-טיוב קצרים (כל פרק 3-4 דקות) המנתחים את מצב התחבורה בגוש דן. אני מעלה כאן קישור לפרק הראשון ושולח אתכם בהמשך לדף הסידרה באתר של גיא לשאר הפרקים.



לצפיה בשאר הפרקים כנסו לאתר של גיא ללינק זה.

עוד באתר של גיא שחר:

סקירה טכנית על הכרמלית

שדרוג תחנה מרכזית טבריה

חיפה שחוברה לה יחדיו

שביל חיפה








לשנות את זמני החופש הגדול, לטובת כולם וגם לטובת התחבורה הציבורית

$
0
0

בפרוס עלינו חודש חשוון, וההגעה לשגרה המבורכת של "אחרי החגים"אני מעלה פה רעיון שהוא קצת אוף-טופיק לנושא הבלוג המרכזי אך כמובן קשור אליו.

מרבית החגים הרשמיים של ישראל נחוגים לפי לוח השנה העברי, בין אם אלה חגים דתיים (שאז זה מובן מאליו) ובין אם אלה חגים לא דתיים כגון יום העצמאות וימי הזכרון שאמנם יכולים לזוז קצת ימינה או שמאלה כדי לא ליפול על שבת אבל תאריך הייחוס להם הוא עברי וזאת כדי לשמור על מרחקים קבועים מהחגים שקדמו להם.
גם חגים מוסלמיים נחגגים לפי לוח השנה המוסלמי ואילו לחגים הנוצריים יש השפעה מעטה בישראל על קהילות קטנות יחסית. מנגד רוב הציבור העובד בישראל מנהל את חייו לפי לוח השנה "האזרחי"שמאפשר לנו להסתנכרן עם הכפר הגלובלי שמקיף אותנו.

יוצא דופן הוא החופש הגדול, שמבוסס על התאריך הלועזי. ב-20.06 כל שנה נפסקים לימודי העל יסודי וב-01.07 לימודי היסודי  אגב לרבות המוסדות החרדיים לבנות. הבנים החרדיים ממשיכים ללמוד עד בין הזמנים.
ב-01.09 כולם חוזרים ללימודים, לפעמים תוך שבוע וחצי הלימודים מופרעים עקב ראש השנה ולפעמים יש חודש רצוף של לימודים עד החגים, במחזוריות קבועה ותמיד לא נוחה של ארבע שנים.

בעבר הלא רחוק נעשה ניסיון לתקן קצת את תאריך תחילת וסיום שנת הלימודים, ולהעביר את הימים אל "בין החגים" , אבל לאחר התנגדות קצרה חזרנו למצב הקיים. אני הולך להציע כאן שינוי תפיסתי גדול בהרבה. מהפכה שממנה כבר יהיה קשה לחזור אחורה, אבל לדעתי היא לטובת כולם.

לפני ההצעה חשוב להבין למה החופש הגדול פרוס על חודשיים ביולי-אוגוסט:
א. כי אנחנו חושבים שככה זה בכל העולם. זו "ה"עונה"לטיולים בחו"ל לרבות מלונות האול-אינקלוסיב השונים, כי כל העולם בחופש. למעשה בחצי הכדור הדרומי חופשת הקיץ היא באזור דצמבר (הגיוני, אז יש קיץ). ובחצי הכדור הצפוני חופשת הקיץ נעה בין 6 ל-14 שבועות (אצלנו זה 9 ליסודי ויותר מ-10 שבועות לעל-יסודי). כלומר בעולם יש שונות רבה.
ב. כי יולי-אוגוסט הם החודשים החמים ביותר, ובעבר, לפני עידן ה"מזגן בכל כיתה"זאת היתה התעללות ללמוד בימים אלה. כמו-כן גם בהפסקות הילדים התרוצצו בשמש ואילו היום מצד אחד חלקם שקועים בסמארטפונים ונשארים במזגן ומנגד יש הרבה יותר פתרונות הצללה בחצרות בית הספר ממה שהיה כשאני הייתי ילד. חוץ מזה מזג האויר שהולך ומשתגע משנה לשנה מספק לנו חמסינים מטורפים גם במאי וגם בנובמבר, ולפעמים דווקא יולי נעים יחסית (כמו השנה האחרונה).
ג. כי עכשיו, כל ההסכמים השונים עם המורים מתייחסים לתאריכי החופשות שלהם כקדושים, אך לנקודה זו לא אתייחס בפוסט זה. גם הסכמים של מעסיקים עם עובדים על חופשות מרוכזות נסמכות על התאריכים הידועים, וכך גם תאריכי הקייטנות ולכן ברור שכל שינוי דרסטי ידרוש גם התאמות בכלל המשק.

הטענה הרווחת היא שבישראל יש יותר מדי חגים וחופשים, ולכן חודשיים של חופשת קיץ "כמו שאר העמים"הם פשוט יותר מדי, הרי גם לנוצרים וגם למוסלמים יש פחות חגים שמוגדרים כימי שבתון במהלך השנה. ריבוי ימי החופש פוגע בפרודוקטיביות הלימוד הן בגלל שאובייקטיבית יש פחות שעות לימוד, והן בגלל שבירת רצף הלימוד ואי היכולת לייצר שגרה. בעיקר בתקופת החגים. מנגד, מרבית החוקרים מסכימים שחופשת קיץ ארוכה טובה לילדים ולימוד יתר עשוי לפגוע ולהתיש.

ההצעה
חופשת הקיץ בישראל תיקבע לפי התאריך העברי, כמו כל שאר החגים. היא תתחיל אחרי תשעה באב (תחילת חופשת בין הזמנים) כל שנה, ותסתיים אחרי סוכות, כל שנה. כלומר חופשת הקיץ תארך כ-72 יום, אבל "תבלע בתוכה"את כל ימי השבתון של ראש השנה, יום כיפור וסוכות. כמובן שניתן לעדן את ההצעה (לדוגמה שתתחיל שלושה ימים לפני תשעה באב כדי שתשעה באב לא יהפוך ליום חג), או שתסתיים יום או שניים אחרי סוכות אך שני עקרונות יישארו תמיד.
א. שהיא תחושב לפי לוח השנה העברי
ב. שהיא תבלע את כל חגי תשרי כך שנימנע מרכבת ההרים הנוכחית.

מה נקבל?
נקבל חופשה אחת, ארוכה יותר מהחופשה הנוכחית ב-10-13 ימים, אך קצרה יותר מסך החופשות הנוכחיות. לצורך החישוב אחשיב ערב חג כחצי יום כי לרוב לומדים בו במתכונת שישי או שיש טקסים למינהם, ובכל מקרה הרבה ילדים מחסירים בגלל חופשות משפחתיות.
ראש השנה 2.5 ימים
יום כיפור 1.5 ימים
גשר בין יום כיפור לסוכות (נשמר כחלק מרפורמת קיצור החופש הגדול שלא צלחה) - 3 ימים
סוכות (כולל איסרו חג) 9 ימים (ערב חג ראשון כלול בגשר)
סה"כ - 16 יום.

סביר שגם לענף התיירות השוני הזה משאר העמים יעשה טוב ויאפשר לנצל בצורה טובה יותר את מלאי חדרי המלון, חושב לציין שבחו"ל עונת התיירות מתחילה לרוב ביוני ומסתיימת בסוף ספטמבר, כי לא כל הנופשים הם תלמידים או הוריהם.

מחול השדים של תקופת החגים משפיע כמובן גם על התחבורה הציבורית, החל מקווי התלמידים שמשתנים מדי יום ועד לקווים המיוחדים ש"משתגעים"כל חג מחדש. התפעול הזה שואב אנרגיה רבה ולכן אם נקל עליו נקל גם על כולנו ונוכל להתמקד יותר בשירות הסדיר.

מה דעתכם?

היכונו למשבר הנהגים!!!

$
0
0

השבוע התבשרנו כי גם נהגי חברת סופרבוס התאגדו בעזרת "כוח לעובדים"ודורשים את העלאת השכר ושיפור התנאים, קדמו להם נהגי חברת "קווים"וחברת אגד תעבורה, ואנו שומעים חדשות לבקרים על שביתות גם בקרב נהגי הרכבת הקלהבירושלים, נהגי קטרי רכבת ישראל, ואפילו חריקות בחברת דן הוותיקה.
בדברי ימי הרפורמה בתחבורה הציבורית נחקק באותיות שחורות אירוע שלילי של שביתת עובדי מטרודן ב-2004 למספר חודשים שהפך אפילו למחזמר. הותיקים שבינינו זוכרים שביתות חוזרות ונשנות בחברה העירונית באר שבע, שביתות באגד (לעיתים במסגרת השבתה כללית של ההסתדרות אך בעבר גם במסגרת מאבקים שונים של העובדים). בקיצור - שביתות עליך שמשון.

לשביתות בתחבורה הציבורית יש השפעה קשה על כל אזרחי המדינה, בין אם הם משתמשי תחבורה ציבורית ובין אם הם משתמשי רכב פרטי. היחידים שאולי נהנים מהמצב הם נהגי מוניות הספיישל. לכן נשק השביתה, ככל נשק רב עוצמה במיוחד, צריך להיות מופעל בזהירות. אם יש הרבה שביתות זה אומר שיש לכך סיבה טובה ואם הן חוצות את כל הענף, הרי שמדובר במשבר. בפוסט זה ננסה להבין למה. ברשותכם אתמקד בחברות האוטובוסים ולא ברכבת ישראל ובסיטיפס.

סקירה היסטורית - איך הגענו לכאן?

בראשית היו רק אגד ודן, קואופרטיבים (חברות פרטיות בבעלות החברים) שחקקו על דגלן את המטרה לדאוג לרווחת החבר. בימים הרחוקים ההם משאת נפשה של כל אמא יהודייה הייתה שבנה יהיה חבר אגד, לשם כך היית צריך לרכוש מנייה אך כחבר (שאינו שכיר) נהנית מתנאי עבודה מצוינים, לרבות משכורת גבוהה, פנסיה טובה, ארוחות חמות, הפסקות מסודרות וככל שקיבלת ותק גם יכולת לבחור לך סידורים נוחים ואולי גם לעזוב את ההגה לטובת משרה ניהולית נוחה. זה לא אומר שלא עבדת קשה. להיות נהג תמיד היה מקצוע שוחק, אבל תוגמלת בהתאם. בהתחשב בכך שמדובר בעבודה שלא דורשת בזבוז זמן על שנות לימוד אקדמיות, הרי שבגיל צעיר כבר היית "מסודר לכל החיים".

זה עבד טוב בערך עד 1980 - אבל ככל שהתנאים השתפרו, כך הקואופרטיבים נכנסו לגירעון, חלק באשמתן (ניהול לא נכון) וחלק כתוצאה מסיבות חיצוניות כגון אינפלציה, אינתיפאדה וכו'. אגד ודן דרשו סיבסוד הולך ומעמיק של השירות כדי לשמר את תנאי החברים, האוצר דרש צמצום שירות והגדלת רווחיות, ובשוליים גם קיצוץ בתנאי העובדים.
התחבורה הציבורית הלכה והצטמצמה, הונהגו תוכניות של פנסיה מוקדמת ושאר פתרונות שעזרו להקטין את הגידול בהיקף הבעיה אך לא פתרו אותה. בשלב מסוים אגד גם הסכימה לא לקלוט יותר חברים חדשים ומערך השכירים, שתמיד היה קיים באגד, הלך והתרחב. דן הפכה מקואופרטיב לחברה בע"מ, האוצר מצידו מימן חלק מהגרעונות הכבדים וגם הסכים לשלם יותר עבור השירות השוטף, להגדיל סובסידיות למרות שיש פחות שירות, אבל למרות כל הצעדים האלה, אגד ודן עדיין לא יצאו מהגירעון ושמעתי הערכה שבקצב צמצום הגירעון הקיים, הן יעברו לרווחיות ב-2050!!!

אם זה נשמע לכם מוכר מחברת חשמל זה לא מקרי. זה תהליך די טבעי שמונופולים עוברים, בעיקר אם הם מספקים שירות חיוני.

ואז הגיעה הרפורמה, משרדי התחבורה והאוצר היו רגילים לשלם לאגד המון עבור כל אוטובוס וכל שעת נהג, אבל הם לא ידעו כמה זה עולה באמת, המכרזים הראשונים שימשו בסיס ללימוד העלויות האמיתיות של ענף האוטובוסים. הסתבר שאפשר לרכוש אוטובוסים יותר בזול, להחזיק שדרת ניהול רזה יותר, לקנות דלק יותר בזול, לנהל את מערך התחזוקה יותר בזול ולהיות יותר יעילים בעוד די הרבה פרמטרים. והסתבר עוד משהו. אפשר לשלם לנהגים שכר מינימום והם יבואו.

לפני שאמשיך בפוסט מילת אזהרה: זה יישמע כאילו המפעילים החדשים הם רשעים מרושעים. האמת היא שהם לא, אבל כמו שיש חסרונות לשיטת הקואופרטיבים , כך יש חסרונות לשיטה הקפיטליסטית. כל בעל עסק תמיד יחתור לגייס את העובדים המתאימים ביותר לביצוע המשימה בשכר הכי נמוך שהוא יכול לשלם להם. אין הבדל בין רשת מזון למפעיל אוטובוסים לחברת היי-טק. (חברת היי-טק יודעת שהיא לא תצליח לגייס עובדים מוכשרים בשכר נמוך בגלל התחרות, וזו דווקא נקודת דמיון ולא נקודת שוני).

אז איך בעצם באו כל כך הרבה נהגים לעבוד בשכר מינימום?
ראשית - הענף היה כבר אחרי שני עשורים של צמצום שירות, לרבות פרישה מרצון לפני גיל הפנסיה וכן צמצום כולל שכלל גם פחות נהגים שכירים. חלקם מצאו עבודה אחרת וחלקם ישבו בבית, כל אחד עשה אתה שיקול שלו וחלק חזרו לענף.
שנית - המכרזים באו במקום שירות של אגד ודן ולכן כללו צמצום כוח אדם בשתי החברות. הנהגים שנפלטו (לרוב שכירים) מצאו עצמם מתפשרים על שכר נמוך יותר בחוזה אישי. במקרה של מטרודן קרסה החברה העירונית לתוך ענן של גרעון והנהגים, שנהנו מתנאים טובים נאלצו בלית ברירה לעבור לחברה החדשה בחוזה אישי בשכר מינימום. הם לא קיבלו את הדין ופרצו בשביתה הארוכה בהיסטוריה של התח"צ אך לא הצליחו במאבק.
שלישית - האינתיפאדה השנייה פגעה רבות בענף התיירות ונהגים רבים מחברות התיירות חיפשו עבודה, במקביל גירוש עובדים זרים בתחילת שנות ה-2000 הביא לצמצום מסיבי של שירות בגוש דן. זה היה הצמצום האחרון בתחבורה הציבורית ומאז סוף 2001 אנחנו רק הולכים ומתרחבים.

בתהליך של שנים ספורות הפך הענף מאחד המתגמלים ביותר עבור עבודה קשה לאחד מהפחות מתגמלים עבור אותה עבודה קשה. בנוסף לחיתוך בשכר נפגעו גם התנאים האחרים של הנהגים, הארוחות החמות הפכו לסנדוויצ'ים, ההפסקות התקצרו בשם הייעול הארגוני של החברות החדשות וכל מיני בונוסים של תוספות לשכר, כגון מנקו, לבוש, משכורת 13 וכדומה כבר לא ניתנו באותו היקף אם בכלל. גם ההפרשה לפנסיה ניתנה לפי המינימום המחויב בחוק וכשנהג עבר חברה הוא גם איבד את הותק שצבר. שדרת הניהול כבר לא באה מתוך הנהגים ולכן נשלל גם אופק הקידום לעבודה משרדית נוחה. בקיצור, היה קשה מתמיד להיות נהג ובעבודה מאומצת של 200 שעות בחודש יכול בקושי להאכיל את עצמך, שלא לומר את משפחתך. אוסיף בהסתייגות שבעיתונים ישנן גם האשמות קשות על אי עמידה מכוונת בחוקי העבודה מצד המפעילים, נהיגה מעל 12 שעות, אי מתן הפסקות מינימליות, תכנון זמני נסיעה לא נכונים ש"אוכלים"את ההפסקות ועוד.

השביתה במטרודן חשפה את הצד השלילי ביותר של הרפורמה בתחבורה הציבורית - הפגיעה במעמד הנהג. קוראי הבלוג הקבועים יודעים שלדעתי הרפורמה חיובית כמעט בכל היבט שלה, אך בהיבט הנהגים התמונה ברורה מאד לכיוון השלילי.

התנאים הגרועים הביאו לתחלופה גדולה של נהגים, כל מי שיכל עזב לעבודה אחרת, נוחה ומתגמלת יותר והגיעו נהגים חדשים  שבלי קשר ליכולתם האישית, היו חסרי ניסיון. התחלופה הגבוהה פגעה באיכות השירות. המפעילים מצידם טענו שאין להם שום יכולת להעלות את השכר כדי לשמר נהגים מאחר והם עובדים לפי תוכנית עיסקית שמבוססת על שכר נמוך. (אגב זה טיעון שנשמע כמעט תמיד מצד כל חברה שנמצאת במשבר מול עובדיה, ואף על פי שהוא נכון עובדתית, הוא מקומם, כי המנהלים הם אלה שכתבו את התוכנית העסקית הזו).
המפעילים ביקשו מהמדינה להתערב. המדינה אמרה להם, בצדק, שזו לא הבעיה שלה אלא הבעיה שלהם, והם מוזמנים להכניס את היד לכיס ולהגדיל את שכר הנהגים, שאינם עובדי מדינה ואינם מקושרים מולה בשום חוזה. בהקשר זה יש לזכור שמאחורי כל חברת אוטובוסים עומדים מליונרים, ולעיתים חברות אם שעוסקות בענפים אחרים ורווחיים כגון יבוא רכב. כלומר, ניתן היה לפגוע ברווחיות החברה על מנת לצאת מהמשבר. גם כאן, אין הבדל בין כל חברה קפיטליסטית לבין החברות הפועלות בענף האוטובוסים.

המפעילים המשיכו להחזיק בעמדה שזו לא אחריותם, והיה ברור שעל אף שזו לא אחריות המדינה באופן ישיר, המדינה מחויבת לספק שירות תחבורה ציבורית לאזרחיה ולכן היא לא יכולה להרשות לענף להידרדר למשבר. במכרזים שהוציאה המדינה החל מ-2009 נקבע ניקוד על שכר, כאשר 30 ש"ח לשעה נותן את מירב הניקוד (שכר המינימום עמד על 23 ש"ח.). זהו צעד שנעשה במודע כדי להפעיל לחץ על המפעילים להעלות שכר, כי אחרת הנהגים יברחו לחברה שתזכה במכרזים. כך נוצר האיזון הרצוי בין הצדדים שאיפשר להגיע לפשרה לפיה המדינה תיתן שקל תמורת שקל של המפעיל, עד תקרה של 3 שקלים מכל צד. כלומר - אם מפעיל יעלה את השכר לנהגים בשלושה שקלים, המדינה תוסיף עוד 3 שקלים. כל המפעילים חתמו על הסכם זה.
אבל המפעילים יותר חכמים מהמדינה, הם לא התכוונו לשלם. תלוש השכר אמנם עודכן אבל במקביל נגדעו כל מיני הטבות שכר שניתנו בעבר מחוץ לתלוש השכר. ההפרשות לפנסיה מבוססות השכר אומנם גדלו, אבל המשכורת שהנהג הביא הביתה עלתה בשיעור זניח ולא בשיעור אליו המדינה כיוונה. לכך נוספו כל מיני משחקים חשבונאיים נוספים, שנופלים לקטגוריה של "כשר אבל מסריח", וכך ה-3 שקלים של המדינה סיבסדו את ה-3 שקלים של המפעיל והגידול הריאלי היה נמוך מהגידול שהמדינה רצתה להשיג.

במקביל המשיך התהליך התחרותי והמשיכה התרחבות הענף, השוליים הרחבים מהם ניתן היה לקחת נהגים ש"יושבים בבית"הצטמצמו. נהגים חדשים מעטים מדי ניגשו לבתי הספר לנהיגה. פתאום התרחבות הענף נתקלה בבעיה לא צפויה. נגמרו הנהגים.

בממוצע על כל אוטובוס עובדים 1.4 נהגים במשמרות, אם יש לנו 8,000 אוטובוסים הרי שצריך מעל 11,000 נהגים, אם אנחנו מוסיפים 300 אוטובוסים כל שנה כי מרחיבים שירות, הרי שצריך עוד 500 נהגים חדשים כל שנה. בארץ עדיין קיימים כעשרים אלף בעלי רישיון אוטובוס שאינם נהגים, אך הם כנראה מסודרים בעבודה אחרת. כל המדינה נמצאת ברמות אבטלה נמוכות שזה דבר טוב, מאיפה נביא נהגים?
פתאום יש בעיה עם תוספות שירות גדולות. תושבי חבל בנימין חוו זאת על בשרם כשלא נמצאו נהגים לשיפורי השירות שתכנון משרד התחבורה, גם תושבי בית שמש שהתלוננו שנים על השירות שנותנת אגד ב-497 לבני ברק רק כדי לגלות שהשירות הוכפל כשעבר לסופרבוס, אך היא לא מצליחה למלא את שורות הנהגים. תושבי אשדוד חשו זאת על בשרם בשיבושים שנגרמו לאחרונה בחברת אפיקים שהרחיבה שירות ולא הצליחה לעמוד במשימת גיוס הנהגים בכבוד, ואותה חברה עצמה נדרשת כעת לגייס 350 נהגים  כדי לעמוד בהתחייבותיה לראש העין ופתח תקווה.  מאיפה יגיעו כולם?

חברות האוטובוסים מטילות את האשם לפתח משרד התחבורה וטוענות שהביורוקרטיה הגדולה בקליטת נהגים (עשרה חודשים של אישורים שונים כגון אופטומטריסט, אישור משטרה, טסטים וכו') מכשילה את נסייונותיהם להרחיב את הענף, אך תחושתי היא שגם אם הם צודקים, זה רק חלק קטן מהסיפור. הם עדיין מסרבים באופן שיטתי ומאוגד להעלות את שכר הנהגים באופן חד צדדי ומחכים שהמדינה תכניס שוב את היד לכיס. 
המדינה מצידה עדיין מסרבת, אך כבר נקטה באותה שיטה שבה נקטה בסיבוב הקודם ובמכרזים האחרונים שכר הנהג שנוקד הכי גבוה עמד על 39 ש"ח.  נהגים שיעברו לאפיקים בפתח תקווה לדוגמה ייהנו משכר זה. המפעילים האחרים חוששים מבריחת נהגים לאפיקים, אך בינתיים יושבים על הגדר ומחכים לממשלה. האם היא תיכנע עוד פעם? ואיך הם יוכלו להתחמק מלשלם בעצמם? נראה שהמפעילים מעודדים שביתות שמכוונות נגד הממשלה, כך לפחות אני מבין מקריאת ההסכמים שנחתמו מול "כוח לעובדים". המפעילים ישתמשו בנהגים כבובות להשגת מטרתם.

להלן קטע מתוך כתבתו של עידן יוסףבנושא התאגדות הנהגים בסופרבוס.

היעד אליו חותר כוח לעובדים הוא העלאת השכר השעתי ל-39 שקלים. היות שמימון התוספת מחייב (לטענת המעסיקים)השתתפות כספית של הממשלה, צוין בהסכמים הקיבוציים בקווים ואגד תעבורה, כי אם משרד התחבורה לא יסייע בהעלאת התעריף ל-39 ש"ח, יוכלו העובדים לשבות ללא מגבלת זמן החל ב-1.1.16. ב-8.11.15 מתוכננת מול קריית הממשלה בתל אביב הפגנה של כלל נהגי התחבורה הציבורית, המאיימים בשביתת תחבורה ציבורית ב-1 בינואר 2016 אם לא ישופרו תנאי שכרם. 

אז מה היה לנו?
המעסיקים הביאו על עצמם את המשבר בענף, לטענתם זו הייתה הדרך היחידה לזכות במכרזים. למי שבקיא בתורת המשחקים זה מובן. אם כולם יתנו שכר הוגן, אני אוכל לזכות אם אתן שכר לא הוגן. במכרז הבא כולם יתנו שכר לא הוגן ואני אוכל לזכות אם אתן שכר לא הוגן בריבוע. המדינה ניסתה בעבר למנוע הגשת הצעות נמוכות מדי אך בית המשפט פסל זאת פעם אחר פעם כאשר המפעיל התורן עמד מולו עם עיניים של גור לברדור והבטיח שהוא עומד מילה במילה מאחורי התוכנית העסקית שלו. וזאת למרות שהוא ידע שהמשימה קשה עד בלתי אפשרית. בסתר הוא סמך על המדינה שלא תתן לא ליפול כדי לא לפגוע באזרחים. המילה הנדרשת במקרים כאלה היא ציניות.

הפתרון הנכון הוא לתת למפעיל אחד ליפול, הוא יפסיד מאות מליונים, וגם המדינה תפסיד קצת מהמהלך (בעיקר שנים עד שהמכרז שרצתה יצא שוב לפועל), אבל במכרזים הבאים ההצעות יהיו הגיוניות יותר. השוק, שנמצא עכשיו בסוג של כשל, יתחיל לעבוד ובאמת כל נהג יחתום על חוזה אישי עם הבדלים בין חוזה לחוזה לפי יכולת המיקוח שלו.
במקביל גם יש לברך על התאגדות העובדים. בעולם הקפיטליסטי שלנו זה מייצר את האיזון הנדרש, מבהיר למעסיקים מתי הם הגזימו. לרוע המזל, כמו שראינו המעסיקים מתמרנים את הנהגים נגד המדינה ובכל מקרה שביתה לא פוגעת רק במעסיקים אלא בכולנו. היכונו לגל שביתות.

כשלעצמי, אני חושב שהשכר הנכון עבור נהגים צריך להיות גבוה אף יותר מ-39 ש"ח בשעה ולעמוד על כ-50 ש"ח. כך שגם אם ייפתר המשבר הנוכחי וכל הענף יתכנס למשכורות של 39 ש"ח בשעה, מחכה לנו בעוד מספר שנים גל נוסף.

עוד נקודה אחרונה - לאחרונה מחיר הדלק ירד והדבר ייצר למדינה עודף הכנסות ממפעילי התחבורה הציבורית. המפעילים רוצים שהכסף יילך חזרה לכיס שלהם וטוענים שאפשר לנצל אותו כדי לפתור את משבר הנהגים. המדינה מעדיפה שהכסף יחזור לאזרחים באמצעות החלת הרפורמה המיוחלת בתעריפים שמתוכננת לתחילת 2016. באיזה צד אתם?

יום תחבורה ציבורית - תחבורה היום ומחר

$
0
0
הבלוג הוא לא פלטפורמה לפרסומות, אבל כנראה לכל כלל יש יוצאים מהכלל.

החריגים שלי הם יום העיון של האגודה הישראלית למחקר תחבורה, שחל לרוב במרץ ו"יום תחבורה ציבורית"של ארגון תחבורה היום ומחר. שחל ביום חמישי הקרוב, 05.11.15, בסינמטק תל אביב.

תוכנית הכנס נעה תמיד על הסף בין הפוליטי למקצועי, כל אחד בהתאם להעדפותיו. בצד המקצועי (שמעניין אותי) תמצאו את רן שדמי מסביר על הרפורמה על התעריפיםהממשמשת ובאה, את אילן קרני מנכ"ל מטרופולין על אתגרי הענף שכנראה ידבר גם על משבר הנהגים, את קרן טרנר שאחראית על פיתוח תשתיות התחבורה ובשנים האחרונות שמה דגש על תשתיות התחבורה הציבורית, את מורן מזור שיראה לכם את הפן התקציבי של שיפורים ארוכי טוווח בתחבורה הציבורית ואת טופז פלד שתראה לכם את שינוי הדיסקט שעובר משרד התחבורה בכל הקשור לפיתוח תשתיות לתחבורה ציבורית. הנושאים מעניינים ומהיכרות אישית עם הדוברים, הם משובחים. ואין כמו הרצאה טובה שמועברת על ידי מרצה טוב.

גם בצד הפוליטי תמיד תענוג לשמוע את הדוברים בדברי הפתיחה, תמר זנדברג, דב חנין, איתן כבל ורחלי עזריה כולם לוביסטים רבי שנים של התחבורה הציבורית, פיהם וליבם שווים והם מנסים ואף מצליחים גם לשנות במסדרונות הכנסת. בקיצור, מומלץ לשריין יום שלם.

לכנס יש עלות כניסה של 250 ש"ח. לי חשוב לציין שלא משלמים לי עבור הפרסום בבלוג  ולדעתי באמת מדובר בכנס איכותי.

ניתן להירשם דרך אתר תחבורה היום ומחר.






האם משרד התחבורה אשם בפירור העירוניות הישראלית?

$
0
0
בעבר התלוננתי על כך שעיצוב רשת הרחובות הנוראית בכל השכונות החדשות שנבנו בישראל משנות ה-50 עד ימינו, לא מאפשר לתת תחבורה ציבורית טובה.
יש הרבה סיבות לתכנון העירוני הדפוק בישראל, אך לעיתים קרובות האצבע המאשימה מופנית כלפי מתכנני השכונות, שמואשמים בכך שהם אולי אדריכלים טובים אך מתכנני ערים גרועים ביותר שלא מבינים את החשיבות של גריד ושל עירוב שימושים, כלפי היזמים שרוצים לשווק את השכונות כשכונות אקסקלוסיביות וסגורות או כלפי העיריות שמקצות שטחים אדירים לתעסוקה ללא עירוב שימושים במרדף אחרי עוד ארנונה, בונות קמפוסי חינוך ענקיים כדי לחסוך קצת כסף באבטחה במקום לספק בתי ספר במרחקי הליכה, מעדיפות בניית צמודי קרקע לאוכלוסייה עשירה וכו'.

הכל נכון, אך כשמישהו העוסק בתחבורה מפנה אצבע מאשימה כלפי כל גורם כזה הוא צריך לזכור שכשאתה מפנה אצבע מאשימה כלפי מישהו, שלוש אצבעות מופנות לכיוונך (והאגודל מצביע  לכיוון אלוהים).

זה לא סוד שאנחנו חיים במדינה מאד ריכוזית, ולכן משרד התחבורה מעורב בכל תוכנית קטנה כגדולה. חלק מעבודתו הוא יצירת הנחיות לתכנון כבישים, והחלק השני הוא פיקוח שהכל נעשה בהתאם להנחיותיו. כלומר, כנראה יש בעיה עם ההנחיות. בפוסט זה ננסה להתחקות אחר הבעיה הזו.

משרד התחבורה עוסק גם ברובד הבינעירוני, ויצר שפה ברורה מאד של דרכים בהיררכיות שונות. הצרה היא שאותם כותבי הנחיות לדרכים הבינעירוניות העתיקו את ההיגיון הזה לדרכים העירוניות. מדובר בטעות נפוצה בכל העולם המערבי משנות ה-50 ואילך. טעות שנגרמה עקב הדומיננטיות של הרכב הפרטי.

רקע: מה ההיררכיה בדרכים בינעירוניות?
בהנחיות של חברת נתיבי ישראל מ-2012 יש את החלוקה הבאה, ואת ההגדרות שניתנו להם בתקנות התעבורה, בתמ"א 3 לדרכים או בהנחיות עצמן. להלן תקציר:

  • דרך מהירה - דרך המקשרת מוקדי  פעילות היוצרים נפחי תנועה גדולים ואוספת תנועה מדרכים ראשיות ואזוריות (ובתקנות התעבורה ההגדרה מוסיפה גם שאין שום גישה לדרך המהירה ממגרשים סמוכים, אין צמתים, אין מפגש מסילות ואסורה הכניסה לרכב לא מנועי - להלן"אוטוסטראדה").
  • דרך מעוירת מהירה/ דרך פרברית מהירה - אותה אוטוסטראדה, אבל בתוך השטחים הבנויים (מרחקים קצרים יותר בין המחלפים לאורכה)
  • דרך ראשית - דרך המקשרת בין אזורים שונים בארץ ואוספת תנועה מדרכים ראשיות אחרות ומדרכים אזוריות ומקומיות
  • דרך אזורית - דרך המקשרת בין ישובים באזור אחד או יותר ואוספת תנועה מדרכים מקומיות.
  • דרך מקומית - כל דרך המהווה חלק ממערכת הדרכים הכללית ואינה מהווה חלק מרשת הדרכים הארצית.
  • דרך נופית - הגדרה ארוכה שלא לא רלוונטית לפוסט הזה, עמכם הסליחה.
  • דרך עירונית - כל דרך בתחום המצוי בשטח שיפוטה של רשות מקומית (עם שילוט מתאים בכניסה לתחום).

חדי העין שביניכם הבחינו שהדגשתי מילה אחת שחזרה על עצמה בכל הדרכים בהיררכיות הגבוהות - "ואוספת". המילה הזאת היא המפתח להבנת בעיית הפקקים, כי הרי אם דרך אוספת אליה תנועה, הרי שרשת הדרכים בעצם לא מתנהגת כמו רשת אלא כמו נהר עם יובלים רבים, וכמו שנהרות לא חוצים אחד את השני אלא נאספים לזרם אחד ולעיתים רחוקות יותר גם מתפצלים, כך גם כבישים מהירים אוספים ואוספיםעד שהם עולים על גדותיהם. כמו שבנהר יש צווארי בקבוק שיוצרים אגמים מאחוריהם, כך גם בכבישים יש צווארי בקבוק שיוצרים פקקים מאחוריהם. זה בלתי נמנע וטמון בשיטה.
בהקשר של דרכים בינעירוניות, עקב דלילות "הרשת"זה מצב די טבעי וקובעי ההיררכיות רק צילמו מצב קיים עוד מימי האימפריה הרומית ונתנו לו שמות וקטגוריות. אבל האם זה נכון גם לרחובות בערים?

חדי עין נוספים הבחינו שהנקודה האחרונה - דרך עירונית, מניחה שכל הדרכים בתוך התחום העירוני נמצאות באותה רמה היררכית, כלומר כולן שוות (הדרך המעויירת המהירה  קורעת את התחום העירוני כך שהוא מימינה ומשמאלה ולכן היא לא בתוכו). הסיבה העיקרית לזה היא כמובן שההנחיות מהן ציטטתי לא מתייחסות לדרך העירונית שלא נמצאת באחריותה של נת"י. אבל לדעתי זה יצא להם לגמרי במקרה גם נכון ואסור לעשות היררכיה גסה בתוך התחום העירוני.
אל תבינו אותי לא נכון, ברור שצריך רחובות צרים ורחובות קצת יותר רחבים, אבל ההבדלים בינהם צריכים להיות קטנים יחסית, נניח כמו ההבדל התל אביבי בין טשרניחובסקי לבוגרשוב לדיזנגוף לאבן גבירול. כולם רחובות אנושיים, גם הרחב שבהם.

בואו נראה מה אומרות ההנחיות של משרד התחבורה על רחובות בערים: מ-2009.
"המכונית הפכה את העיר על פיה. התנועה המוטורית חייבה סדר חדש ברחובות: לא רק חלוקה חדשה של רחובות על-פי תפקידם התנועתי ועיצובם בהתאם, אלא גם יצירת מעבר היררכי מדורג בין הרחובות."

כלומר, בהנחיות מודים בפה מלא שבמשך 60 שנה יצרו בעיר מדרג היררכי של רחובות שמטרתו העברת כמה שיותר תנועה תוך כדי הריסת החוויה העירונית להולך הרגל, אחר כך ממשיכים ללהג על כמה שההנחיות מהוות שינוי תפיסה לכיוון האירופאי, ועל כמה שההנחיות מ-1983 כבר לא רלוונטיות וטוב שב-2009 התחלנו ללמוד מאירופה וכו'וכו', עד שבפרק 3 אנחנו נתקלים בדבר הבא:

‘רחוב עירוני‘ ו ‘דרך עירונית‘:
האבחנה בין דרכים עירוניות לבין רחובות עירוניים הינה מרכיב בסיסי ומהותי בתפיסה התכנונית של הרחוב. אבחנה זו מיועדת לצמצם את הניגודים בין המגמה לייעול מרבי של התנועה המנועית (ניידות) לבין המגמה לשיפור התפקוד האורבני (נגישות). מערך ההנחיות לתכנון רחובות בערים מבוסס על ההגדרות של רחוב עירוני ודרך עירונית".

כלומר, קפיצת המדרגה שאנחנו מייחלים לה לא קרתה, עדיין תפקידו של המתכנן הוא לייצר "דרכים עירוניות", רחבות, גדולות, מהירות ללא שימושים לאורכם שחס וחלילה יפריעו לתנועה המהירה, דרכים שיאספו תנועה מהרחובות בכמה שפחות חיבורים (וכפי שלמדנו, יביאו לפקקים), דרכים שיחצו ערים לנתחים נתחים של שכונות מנותקות. בקיצור - כמו שתכננו שכונות לפני ההנחיות (מי אמר ראשון לציון מערב) כך ימשיכו לתכנן גם אחרי פרסום ההנחיות (מי אמר אזור צריפין). שום דבר לא השתנה.


אז מהי דרך עירונית?
מתוך ההנחיות:
רך עירונית - מרחב עירוני המשמש למעבר בין חלקי העיר.
ה‘דרך‘ מיועדת בעיקר כמסדרון לתנועת הרכב המנועי. כעקרון, לא יתוכננו שימושים ופעילויות עירוניות הניזונים מהדרך ומופנים כלפיה, וכן יינקטו אמצעים כדי לצמצם ככל האפשר את ההשפעות הסביבתיות של הדרך על מרקמי העיר המשיקים. בדרך תינתן עדיפות מובהקת לניידות, ויושם דגש על יעילות המעבר ממקום למקום. אין בכך למנוע שימושים נוספים שאינם סותרים את יעודה המרכזי, כמו שימושי רווחה ופנאי בשטחים הפתוחים שבשוליה וכיוצ“ב."

כלומר - אם שכונה, ויהיו בה הרחובות האיכותיים ביותר שכותבי ההנחיות דימיינו לעצמם, מוקפת ב"דרכים עירוניות"הרי שאף בניין לא יפנה את החזית שלו ל"דרך העירונית" - והעיר תסבול מעורקים מנוונים ללא פעילות אנושית.
כלומר, אם בשכונה יש נניח חמישה "רחובות"מקבילים זה לזה, הרי שרק לאחד מהם יתירו להתחבר ל"דרכים"העירוניות משני צידי השכונה (כי איך תוכל להתנייד ביעילות מובהקת אם כל דקה יש לך בדרך צומת עם רחוב).
כלומר, שאר הרחובות יצטרכו או להתכנס לאותו רחוב אחד שהורשה להתחבר לדרך העירונית או שהם יהיו רחובות ללא מוצא.
כלומר, הרחוב שהורשה להתחבר יועלה בהיררכיה לדרגת "רחוב מאסף", הוא יהיה רחב כדי להעביר את כל התנועה מכל השכונה ולכן הוא לא יהיה רחוב עירוני איכותי.
כלומר, יהיו פקקים בבוקר ביציאה מהשכונה.
כלומר, בדרכים המהירות יסעו מהר, דבר שייצר רעש, דבר שיגרום לצורך במרחק גדול מבנייני השכונה, דבר שיגרום לפסי דשא וסוללות עפר ירוקות ומבוזבזות על עשרה אנשים שעושים ג'וגינג כל בוקר לצלילי רעש האגזוזים אבל אי אפשר לשחק בהם בכדור, כי יש מכוניות שטסות ליד.
כלומר, במקרה הרע יבנו גם קיר אקוסטי ומבודד, או חומות אחרות בין ה"דרך"לבין הבניינים.
כלומר, מעבר משכונה לשכונה ייעשה לבלתי אפשרי לפחות עד גיל 14, ולבלתי נעים לפחות עד גיל 120.
כלומר, אם המיקום האידאלי לשימושי תעסוקה הוא בנקודות מפגש בין שתי "דרכים עירוניות"הרי שבדיוק שם אסור לבנות כלום. חוזקה ההפרדה בין שכונות המגורים לאזורי התעסוקה.
כלומר, יבנו מגדלים של 25 קומות בשם הצפיפות העירונית ומשבר הדיור, אבל בין מגדל בשכונה אחת למגדל בשכונה הסמוכה יהיה מרחק של קילומטר אוירי שינבע מהסכום של  הרוחב הנדרש עבור שניים  או שלושה נתיבים לכיוון בדרך העירונית המהירה, פלוס אי תנועה רחב מאד (עם גדר) כדי לאפשר שני מסלולים שמאלה בצמתים המעטים (כדי שהפונים שמאלה לא יפריעו לממשיכים ישר), פלוס רצועת דשא מימין בכל כיוון ברוחב נתיב נוסף שתיקטע במפרצי אוטובוס (שנדרשים רק בגלל המהירות הגבוהה), ובפניות חופשיות ימינה במהירות שמזכירה כדור באולינג כלפי הולכי הרגל החוצים, פלוס שבילי אופנייים (שנדרשים רק בגלל המהירות הגבוהה, כי במהירות נמוכה ניתן לעשות תנועה מעורבת) , פלוס מדרכות פלוס רצועה אקוסטית ונופית.
כלומר, אין עיר.

"משנקבעת ‘דרך‘, היא מהווה בעיקרה מסדרון להעברת תנועה מנועית באופן יעיל ככל האפשר, גם במחיר של מניעת נגישות ישירה ממנה לשימושים משיקים".

בהמשך ההנחיות כתוב שמהירות התנועה הרצויה בדרכים עירוניות היא 70 קמ"ש. כאן המקום להזכירכם שלא מדובר באוטוסטראדות, שמוגדרות כ"דרך מעוירת מהירה". נניח לרגע שגם האורבניסטים הכי מובהקים חושבים שיש מקום לאוטוסטראדות, האם כאשר אתה יורד מהאוטוסטראדה ונכנס לתחום העירוני אתה עדיין צריך לנסוע במהירות 70 קמ"ש עד לשכונתך? אני חושב שלא. בעוד האוטוסטראדות מייצרות גבול מלאכותי ולא עביר, אבל כנראה נדרש בעידן הרכב הפרטי בין ערים, באות ה"דרכים העירוניות ומייצרות גבול מלאכותי וכמעט לא עביר, אבל גם לא נדרש, בין שכונות. עיר יכולה לקיים חיים עירוניים גם אם היא מנותקת מאחרות. שכונה היא פשוט יחידה קטנה מדי. התוצאה - אין עיר ואין חיים עירוניים, והכל מתנהל בתוך הרכב הפרטי.
בנוסף, אם מטרתך "להעביר אנשים במהירות וביעילות בין חלקי העיר, בעל כורחך תייצר המון דרכים כאלה, כלומר, תחלק את השכונות ליחידות קטנות כדי שהיחס בין הדרכים לבין הרחובות יהיה "לטובת הדרכים"שכונה גדולה מדי תייצר דרך פקוקה, אבל אם תחצה את שטח השכונה בעוד דרך ותיצור שתי שכונות מנותקות אז (לפי החישובים על הנייר) לא יהיו פקקים.

המציאות מוכיחה אחרת. המקומות שמתפקדים הכי טוב מבחינה תנועתית הם הרחובות הצפופים של פעם, בהם כל 200 מ'היה צומת וכל רחוב התחבר עם כל הרחובות האחרים. במרכז תל אביב, מרכז פתח תקווה או מרכז רחובות יש שטחים ענקיים בהם אף אחד לא יכול לחלום על 70 קמ"ש, פשוט כי יש כל שנייה צומת, רמזור, כניסה לחניה, תחנת אוטובוס ומה לא. ואנשים מצליחים "להתנייד בין חלקי העיר"בקלות רבה, פשוט לא בהכרח ברכב פרטי,  ולא בהכרח בציפייה למהירות גבוהה. מסתבר שאם אתה חושב שזה נכון להתנהל בעיר לאט, האיטיות לא מפריעה לך. לכן לאט כל היום ובלי פקקים (כי יש ריבוי אלטרנטיבות) עדיף על מהר בלילה כי אתה לבד על הכביש ולאט בבוקר כי יש פקקים. זה גם יותר בטיחותי.
לעיר כזאת אין חלקים, וגם אין צורך בפסי האטה, ובטח שלא בקירות אקוסטיים. שמות השכונות קיימים על הנייר ולא במציאות כי אין גבול ברור בין שכונה לשכונה ולכן הן מתפקדות ביחד ומייצרות שלם שהוא גדול מסך חלקיו. רחוב אבן גבירול הוא ההיררכיה הגבוהה ביותר שנדרשת בעיר, ממנו צריך לקפוץ ישר ל"דרך מעוירת מהירה"בלי כל השטויות האלה על "דרך עירונית". נכון, כל עיר תהייה תחומה באוטוסטראדות כי יש הרבה מכוניות עדיין מסביבנו, וזו האצבע שמופנית לאלוהים, אבל אני פונה בבקשה למשרד התחבורה, תעדכנו את ההנחיות ותפסיקו לחלק לנו את העיר.

וההקשר לתחבורה ציבורית:
תחבורה ציבורית דורשת פעילות אנושית, ולכן יש לה פחות מה לחפש באותן דרכים עירוניות שוממות משימושים.
מנגד, אנחנו מנסים לבנות את הרובד המהיר של התחבורה הציבורית, רכבות קלות, BRT ומסלולי תחבורה ציבורית. הרובד הזה צריך לחצות את העיר בצורה הכי לינארית ולחבר כמה שיותר מוקדים.

אבל, אם לאורך ה"דרכים העירוניות"שחוצות את העיר אין שום שימושים עירוניים (חוץ מאלה שעושים ג'וגינג), לרובד העליון הזה של התחבורה הציבורית אין את מי להסיע, כולם יצטרכו ללכת ברגל מרחקים גדולים מהשכונות לאותן דרכים עירוניות, או לנסוע באוטובוס שכונתי ולעשות מעבר ואז כנראה רובם כבר יעדיפו להישאר עם הרכב הפרטי.
להעביר את הרובד המהיר הזה במרכזי השכונות לא אפשרי, כי מערך הרחובות המקומיים והמאספים לא מסוגל לייצר גריד בגלל מגבלות החיבור לדרכים העירוניות. כלומר, קו שיעבור במרכזי השכונות בהכרח יהיה מפותל ולא יעיל.


אז, פעם הבאה שתשאלו את עצמכם למה גם בשכונה החדשה ביותר בישראל רכב פרטי מנצח את התחבורה הציבורית בהליכה, זה כי ב-2009 נכתבו הנחיות ברוח שנות ה-50, אבל לפחות הן מעוצבות יפה.








BHLS?

$
0
0

לא, BHLS זה לא מחלת מין חדשה וגם לא ראשי תיבות של סוג של לקות למידה שצריך לאבחן. BHLS הוא בסה"כ השם שנתנו באירופה למערכות BRT. אלה ראשי תיבות של Bus High Level of Service.

אחרי 11 שנות ניסיון בתחום התחבורה הציבורית קשה להפתיע אותי עם מונח שעליו אף פעם לא שמעתי, ולכן, כשמנכ"ל דן צפון, מר עמוס גלרט, הסביר מדוע כשרוצים ללמוד מאירופה על מערכות BRT צריך לחפש בעצם בגוגל BHLSזה היה חידוש מרענן. בפוסט זה ננסה להבין מדוע החליטו האירופים על מינוח חדש והאם זה נכון גם לארץ.

BRT זה ראשי התיבות של Bus Rapid Transit.  זה שם כולל למערכת שאמורה לספק איכויות דומות לאיכות של רכבת קלה, וזאת בלי ההשקעה במסילות ובציוד נייד יקר. המערכת מבוססת שילוב בין אלמנטים של אוטובוסים ייחודיים, ארוכים ומונגשים, תשתית תומכת בדמות מסלול תחבורה ציבורית מופרד, וטכנולוגיות כגון העדפה ברמזורים, היצמדות אוטומטית של האוטובוס לרציף, תזמון מדויק של המרווחים בין האוטובוסים גם תוך כדי הנסיעה כדי לשמר אמינות שירות ולמנוע  את תופעת הבנצ'ינג,תיקוף מהיר של הנסיעה כבר בכניסה לתחנה, מידע בזמן אמת ועוד. מטרת המערכת היא לייצר מסדרונות תחבורה ציבורית חזקים ונוחים להכרה ושימוש שיהיו מהירים יותר מהרכב הפרטי בזכות כל הגאדג'טים האלה, לפחות בשעת שיא בוקר.
כיום כבר מקובל לראות במסדרון BRT חלק מרצף הפתרונות האפשריים בין קו אוטובוס רגיל לרכבת תחתית. במודלים שבוחנים את מספר האנשים שיעשו שימוש במסדרון תחבורה כלשהו שהוא חלק מרשת, יודעים להצביע מתי צריך BRT, ומתי גם BRT לא מספיק וצריך רכבת קלה, ומתי גם זה לא וצריך רכבת תחתית. מסדרון BRT יכול להסיע הרבה יותר נוסעים מאשר קווי אוטובוסים רגילים ללא העדפה, ופחות נוסעים מהכמות שיכולה רכבת קלה להסיע. בשעת שיא בוקר כמובן. הגרף הבא מציג זאת בצורה ברורה.
מקור: כאן


מקובל לראות בחיימה לרנר,יהודי חם שהיה ראש עיריית קוריטיבה בברזיל כיוזם הראשון של מערכת כזאת, שעלותה מוערכת בכחמישית מעלות רכבות קלות. מאז התפרסה הרשת למקומות רבים בעולם, כאשר דרום אמריקה היא המובילה הבולטת. מערכת הטרנסמילניו שנפתחה בבוגוטה בתחילת שנות ה-2000 הוכתרה כמערכת ה-BRT הטובה בעולם וכיום יש עשרות ערים בהם זה עובד. מאחר ובאופן טבעי יש הרבה גמישות כשמדובר באוטובוסים ולא ברכבות, ישנו גם פרויקט שמדרגמערכות BRT על פי איכותן. בקיצור. ה-BRT הצליח להפיח בענף האוטובוסים החבוט רוח של חדשנות.

כאשר אנחנו מחפשים ערי מודל שמהן אפשר ללמוד על תחבורה ציבורית אנחנו ישר חושבים על אירופה. אירופה שימרה את העירוניות הבריאה שלה בתקופת הרכב הפרטי בצורה טובה יותר ממקומות אחרים על הגלובוס, אירופה הביאה לנו את ההצהרות והמעשים על הרחבת מערך הרכבות התחתיות, שיפור מעמד הולך הרגל בעיר, שימור נכסי העיר ההיסטורית, הפיכת האופניים לכלי תחבורה מועדף, שימור הטראמים במקום ביטולם ושידרוגם לרכבות קלות, שימור מערך הרכבות הבינעירוניות ושידרוגם לרכבות מהירות, אגרות הגודש ועוד. כמובן שבאירופה יש גם אוטוסטראדות, חניוני ענק ופרברים מבוזרים, אך זה במידה. ולכאורה אירופה נעדרת מהשיח על ה-BRT.

כשמחפשים בגוגל BHLS התמונה שונה, ואירופה היא מוקד לעשייה רבה גם בתחום זה. כשבחנו מומחי התחבורה האירופאים את רעיון ה-BRTהם נתקלו בבעיה. המילה RAPID היא מילה נהדרת לשיווק הרעיון, אך היא לא מייצגת את המציאות.
במטרופולינים הגדולים ובכלל זה בחיפה האוטובוסים מזדחלים במהירות של 15 קמ"ש בממוצע. שלושת קווי ה-BRT  החיפאייםן בפרויקט המטרונית  מצליחים להשיג מהירות מסחרית ממוצעת של 23 קמ"ש. זה אמנם הרבה יותר מ-15 אבל זה לא ממש מהיר. גם כשיושלם פרויקט ההעדפה ברמזורים בחיפה, המהירות לא תגדל בהרבה וזאת כי בכל זאת יש תחנות, יש צמתים שדורשים האטה ואולי אף עצירה (אין כזה דבר העדפה מושלמת ברמזורים), יש קטעים משותפים עם אגד בהדר, יש אנשים שחוצים את התוואי והנהג צריך להיזהר מהם ובאופן כללי, יש חיים עירוניים. גם הדרישה לשמירה על מרווח אחיד בין שתי מטרוניות מביאה לא אחת להחלטה לבקש מהנהג להאט קצת. האמינות (מרווח קבוע בין שתי מטרוניות) חשובה יותר מהמהירות.

זו לא בעיה רק של המטרונית. זה ה-DNA של המערכת, גם בבוגוטה ובקוריטיבה. לכן המילה "מהירה"משווקת מצג שקרי. האירופאים עלו על זה והחליטו לא לשקר לקהל הנוסעים שלהם. המערכת אכן משודרגת ואיכותית יותר, אך המילה "מהירה"נעלמה.
בנימוס אופייני מסבירים האירופאים שהסיבה לכך היא העירוניות היותר מפותחת בערים האירופאיות, ולכן ציר ההעדפה לא חולף במהירות בפרברים ובדרכים עירוניות שוממות אלא נוסע בעיקר בקטעי דרך צפופים ומאד עירוניים, מרובי תחנות ומרובי נוסעים. זה נכון, אבל גם בדרום אמריקה ובארה"ב ה-BRT לא באמת מהיר. בניגוד לאמריקאים, האירופאים שומרים את המילה "מהירה"למשהו באמת מהיר, כמו רכבת בינעירונית שנוסעת במהירות של 300 קמ"ש.

בשיח בארץ כבר השתרש המונח BRT, והחלו לתרגם אותה כמובן ל"מערכת אוטובוסים מהירה " (מא"מ) או תנועת אוטובוסים מהירה (תאו"מ). יהיה קשה לשנות את מה שהשתרש אך התוצאה תהיה ציבור מאוכזב.
גם המונח "מערכת אוטובוסים רבת קיבולת" (מאר"ק) מתייחס רק לפן אחד. נראה שכדאי לנו לתרגם את האירופאים ולהציע "מערכת אוטובוסים ברמת שירות גבוהה יותר" (מאבשג"י, כנראה שצריך עוד לעבוד על זה :-) ).








מה זה יעילות בתחבורה הציבורית? תלוי את מי שואלים!

$
0
0
המונח יעילותהוא מונח חמקמק. בפוסט  זה ננסה לרדת לעומקו ולהבין האם התחבורה בישראל היא יעילה או לא? לתשובה כנראה לא נגיע, אך לפעמים הדרך חשובה מהיעד הסופי.


יעילות בעיני הנוסע
הנוסע הפוטנציאלי מבקש מהתחבורה הציבורית לענות על שבעה מדדים:

1. זה לוקח אותי לאן שאני רוצה
2. זה לוקח אותי כשאני רוצה
3. זה מאפשר שימוש יעיל בזמן שלי
4. זה מאפשר שימוש יעיל בכסף שלי
5. זה מכבד אותי
6. אני יכול לסמוך עליו
7. זה נותן לי חופש לשנות את תוכניותי בקלות

בקצרה, הנוסע רוצה שירות מהבית שלו ליעדו שיפעל בכל שעות היום בתדירות טובה, לא יטייל יותר מדי בדרך, יהיה במחיר הוגן, יהיה נקי, מסודר ולא צפוף מדי, יהיה אמין ויאפשר לו גם להיות ספונטני. חלק מהנוסעים מקבלים שירות כזה, אך בשביל זה הם צריכים לגור כנראה במרכזי הערים הוותיקות ולעבוד במרכזי המטרופולינים. נוסע שהמוצא שלו הוא ביישוב נידחאו בשכונה שמתוכננת לטובת הרכב הפרטי, והיעד שלו הוא באזור תעסוקה קטן בשולי המטרופולין, יגדיר כנראה את השירות  כ"לא יעיל".

יעילות בעיני הרשות המקומית
הרשות המקומית מתייחסת אל התחבורה הציבורית כיעילה, כשהיא לא מקבלת תלונות מהתושבים עליה, וזאת בעיקר בגלל שנכון להיום לרשות המקומית יש מקום רשמי מאד קטן בהחלטות הקשורות לתחבורה ציבורית.
יש רשויות שפעילות מאד למרות המקום הרשמי הפינתי הזה, ומשפיעות לטובה על כל המערך בזכות התייחסות רצינית לתלונות התושבים ויצירת דיאלוג מתמשך ודינמי מול משרד התחבורה, ויש כאלה שמעדיפות להתעלם עד שאין ברירה ואז מוצאות את עצמן דווקא בצד של האופוזיציה לתחבורה הציבורית (התנגדות לפיתוח התחבורה הציבורית כדי לא להרגיז תושבים בעלי רכב פרטי). לחלופין, חלק מהדרישות של הרשויות לשיפור התחבורה הציבורית הן בעצם קופי-פייסט של בקשות התושבים ללא בחינה, כי הן בעצמן מודות שהן לא מבינות בכך דבר. לעיתים  מענה חיובי לרשויות עשוי להביא להרעה ביעילות וזאת עקב היעדר המקצועיות שלהן בתחום.
עיריות ומועצות מקומיות גם אוהבות להשליך על התחבורה הציבורית את נושא הסעת התלמידים, וכך לחסוך כסף מכיסן. הן בונות קמפוסי חינוך גדולים ומרוחקים ממרבית בתי התלמידים כדי לחסוך בעלויות מקופתן, אך לא משלמות את המחיר הנדרש של הסעת התלמידים לאותם מוסדות. לכן מבחינת הרשות תחבורה ציבורית יעילה היא כזאת שבה שירות התלמידים עונה לצרכים שהיא עצמה יצרה באופן מלאכותי ואם זה לא כך, הרי שהתחבורה הציבורית לא יעילה מבחינתה. כפי שנראה בהמשך, הסעות תלמידים שפועלות רק בבוקר ובצהריים הן הדבר הגרוע ביותר בעיני מרבית הגורמים האחרים וההתנגשות הזאת מביאה לכך שבעיני הרשויות התחבורה הציבורית בישראל לא יעילה.
הרשות אחראית גם על יצירת מסופים ותחנות קצה איכותיות לרווחת הנהגים, שמהווים מרכיב חשוב מעין כמוה באיכות תנאי ההעסקה של הנהג, (נהג מרוצה שווה נוסעים מרוצים) אך רובן מתעלמות מתפקיד זה כי אם לא מערבים אותן בקבלת ההחלטות אז למה להן להשקיע בזה?בכך הרשויות מהוות גורם מכריע באי היעילות של המערכת, אבל כשמתעלמים מהן בתהליך קבלת ההחלטות אי אפשר ממש להאשים אותן.

יעילות בעיני מפעיל השירות
בעבר מפעילי השירות עבדו על בסיס פדיון, ככל שנהג היה מביא יותר כסף מנסיעת האוטובוס שלו כך הייתה יותר יעילות כלכלית מבחינת המפעיל. הגישה התנגשה באופן חד עם היעילות כפי שהיא נתפסת בעיני הנוסע. אוטובוסים שמטיילים בעיר מביאים יותר נוסעים (פר נהג) מאוטובוסים במסלולים קצרים, אוטובוסים צפופים עד אפס מקום מביאים יותר פדיון (פר נהג) מאוטובוסים שאפשר לשבת בהם בנוחות, ותשלום כפול כשאתה נאלץ לבצע בעת מעבר מכניס יותר כסף ממצב של "כרטיס מעבר שעתי". שירות בינעירוני בו כל כרטיס עולה כמה עשרות שקלים מכניס יותר משירות עירוני בו כל כרטיס עולה שקלים בודדים,  אבל האוטובוס, הדלק והבלאי יקרים יותר יותר בשירות עירוני. לכן, בעיני המפעילים הותיקים, היה עדיף לנוון את השירות העירוני ולהשקיע בפיתוח השירות הבינעירוני. מה גם שבאוטובוסים בינעירוניים היה אפשר להשתמש לנסיעות מיוחדות.

הראיה הצרה הזאת הביאה לדילול מתמיד בשירות עקב נוסעים שעזבו את המערכת לטובת הרכב הפרטי.

משרד התחבורה הפך את הקערה על פיה כשהכריז שכעת הפדיון הוא של המדינה, והמדינה קובעת מה יעשה המפעיל. זה איפשר לבצע התאמות רבות ברמת השירות לכיוון היעילות בעיני הנוסע. אבל תמיד בעת דיון בתוספות שירות עדיין יש משא ומתן עם המפעיל ולמפעיל יש העדפות משלו.
מאחר והוא מקבל תשלום על בסיס קילומטרים, הוא מעדיף תוספות בשירות הבינעירוני ולא בשירות העירוני, וחבל כי 75% מהנוסעים בישראל הם בשירות העירוני. עדיף להשקיע שם.
מאחר וכל אוטובוס עולה כסף, ולמפעיל כבר לא איכפת אם יש נוסעים על האוטובוס או לא, הוא מעדיף תוספות שירות רק בשפל, בלי שהוא יצטרך לקנות עוד אוטובוס. ואם כבר קו חדש, שיפעל לאורך כל היום בלי הפסקה באותה תדירות. ככל שאוטובוס עושה יותר קילומטרים, הוא מכניס יותר רווח למפעיל, ולמי אכפת אם יש נוסעים על האוטובוס או לא. לעיתים זה משתלב עם מטרות הנוסע, אך כאשר נוסעים משוועים לתוספת נסיעות בבוקר והמפעיל "מושך את השמיכה"לשעות השפל, הפשרה המושגת מביאה לכך שיש פחות נסיעות  בשעות השיא, איפה שצריך והנוסע מפסיד.
המפעיל גם מעדיף שאוטובוס שנכנס לתל אביב עם 50 נוסעים, יחזור ליעדו כ"נסיעת שירות"ולא כנסיעה ריקה". על נסיעת השירות הזו שהנהג עושה בלי נוסעים המפעיל יקבל כסף, אבל בגלל זה האוטובוס (שנאלץ לנסוע במסלול עם הרבה תחנות ולחפש נוסעים) לא יהיה זמין לנו כדי לשלוח אותו עוד פעם לתל אביב חצי שעה יותר מאוחר. היעילות הכלכלית של המפעיל מתנגשת עם יעילות השימוש הנכון בצי האוטובוסים לרעת הנוסע.

יעילות בעיני מתכנן התחבורה
מתכנן התחבורה הציבורית (מטעם משרד התחבורה) רואה כמובן את היעילות בעיני הנוסע ולכן ממליץ גם על תוספת נסיעות בשעות שפל ושירות ליישובים קטנים, אך בעיניו מדובר בשיפורים הנוגעים לרמת שירות בלבד ולא ב"יעילות", מתכנן התחבורה שם דגש רב על שעות השיא, על המסלולים האטרקטיביים, על התחרות עם הרכב הפרטי ועל האמינות ואיכות השירות באותן נסיעות. בקיצור, מתכנן התחבורה יתמקד באותם 90% מהנוסעים שנוסעים לעבודה וללימודים וירצה לשפר להם את החיים. הוא יקריב בשמחה נסיעות דלילות בלילות ונסיעות ליישובים קטנים אם זה היה אומר שהוא יכול לתת שירות טוב יותר בשיא בוקר בתוך העיר. מה אכפת לו, הוא לא מתמודד עם תלונות של ראשי מועצות אזוריות על היעדר שירות.  מנגד, באותם קווים שעובדים נהדר בבוקר, ומסיעים מעל 50 נוסעים כל  הוא ימליץ על תגבור תדירות והארכת שעות פעילות לאורך כמה שיותר שעות ביום כי החזון שלו מתבסס על מעט קווים בתדירות גבוהה.

החזון הזה גם מוביל להמלצה על ביצוע מעברים, פחות קווים, אבל בתדירות פנטסטית, שמאפשרת לנוסעים פשוט לדלג בין אוטובוס שנוסע ממזרח למערב לאוטובוס שנוסע מצפון לדרום. זה יעיל בהרבה על פתיחת קווים נוסף ממזרח לדרום ודילול כל הרשת. לרוע המזל, למרות כל היתרונות האקדמיים המוכחים של מעבר, הנוסעים לא מסכימים עם המתכנן ועלולים לנטוש את התחבורה הציבורית.

מתכנן התחבורה גם ייתן דגש רב יותר לתשתיות תומכות תחבורה ציבורית, רכבות, רכבות קלות, BRT, נת"צים ומת"צים כדי להתחרות טוב יותר עם הרכב הפרטי. הוא יתעלם מסוגיות פוליטיות וימליץ נגדן ובכך לא פעם יחטא למה שהציבור באמת רוצה (כי פוליטיקאים בכל זאת מייצגים את הציבור שלהם). לכן הוא עשוי להיות בקונפליקט גם מול הנוסעים, גם מול משרד התחבורה (שמחויב להתחשב גם ברצונות פוליטיים בחוכמה), גם מול הרשויות המקומיות וגם מול המפעיל. הסכנה הגדולה ביותר היא שמתכנן תחבורה יחשוב שרק הוא צודק ויצליח להרגיז את כולם. תכנון אקדמי ולא מתחשב הוא לרוב תכנון גרוע.

יעילות בעיני כלכלן תחבורה
כלכלן תחבורה יסכים במידה חלקית עם המתכנן ובמידה חלקית עם מפעיל התחבורה הציבורית. מצד אחד חשוב לתת מענה בשעת שיא בוקר לכמה שיותר אנשים, ומצד שני אסור מבחינתו שאוטובוס יעשה נסיעה אחת בבוקר ואז יעמוד כל היום. הוא לא מנסה ליישב את הסתירה הזאת (שמתכנן התחבורה חושב שהיא בלתי ניתנת ליישוב), הוא פשוט דורש שהאוטובוסים היקרים יעבדו כל היום מצד אחד, וייסעו מלאים בנוסעים כל היום מהצד השני. 

הנה דוגמה ליעילות בעיני הכלכלנים. כמה נוסעים מסיע אוטובוס אחד כל יום בערים נבחרות בארה"ב? כמה שיותר יותר טוב. האם זה מעיד על איכות השירות? כן, אבל רק על פן אחד שלה.


יעילות בעיני משרד האוצר
משרד האוצר מבין שלמרות כל המיסים שמשלמים בעלי הרכב הפרטי, ההשקעות בהתאמת התשתית לנפחים הגדלים והולכים שלהם פשוט גדולות מדי. הוא יעדיף להשקיע פחות בתשתיות לרכב הפרטי ולכן מבין שאין ברירה אלא לפתח תחבורה ציבורית יעילה יותר. הן בהיבט של הנוסע (כדי למשוך כמה שיותר נוסעים לתוך המעגל), והן בהיבט של המפעיל (כי מפעיל מרוויח הוא מפעיל מרוצה ואז חלק מזה חוזר גם לנוסעים). לכן משרד האוצר משלם את הסובסידיות הענקיות לתחבורה הציבורית.
התובנה העיקרית שגם האוצר מסכים לה היא שהתחבורה הציבורית הטובה ביותר, היא זאת שלא עומדת בפקקים בשיא בוקר, ולכן נדרש בערך אותו גודל צי כדי לתת שירות בשיא בוקר ולתת שירות לאורך שאר שעות היום. פרויקטים כגון הנתיב המהיר בכניסה לתל אביב, רכבת, קווי רכבת קלה ו-BRT, ואפילו סתם מסלולי תח"צ, נתפסים על ידי משרד האוצר כ"גיים צ'יינג'רס"ולכן דווקא זוכים לתמיכה מצידו (אם כי הם זוכים גם לביקורת על ניהול בעייתי ולכן לעיתים גם לעצירת תקציבים כאקט "חינוכי").

ככל שאוטובוסים לא עומדים בפקקים, צריך פחות מהם כדי לתת שירות טוב בשיא ולכן הפער בין "פיק בוקר"לבין שאר היום מבחינת כמות האוטובוסים הנדרש קטן יותר. אבל חוץ מזה האוטובוס גם יבזבז פחות דלק, יסבול מפחות בלאי, ויפלוט פחות גזי חממה לאויר (היום יש לחסכון הזה ערך כלכלי).

זוהי תפיסה חדשה יחסית ולכן בשטח עדיין אין הרבה תוצאות, אך היא הולכת ותופסת תאוצה. התפיסה הזו קולעת כמובן לחלוטין לדעתם של מתכנני התחבורה, של כלכלני התחבורה, של המפעיל ושל הנוסעים. ובכך חשיבותה.

יעילות בעיני משרד התחבורה
משרד התחבורה חווה ניגוד אינטרסים קל עקב היותו אחראי גם על רווחת הנהגים ברכבים הפרטיים, ולאורך השנים שילב יד ביד עם האוצר בהשקעות עצומות לרכב הפרטי. כמו משרד האוצר, גם הוא עובר בשנים האחרונות תהליך של "שינוי דיסקט"והתוצאות מתחילות לבצבץ מעל פני השטח אם כי הן עדיין לא מספקות.

אנשי התחבורה הציבורית במשרד התחבורה נדרשים לאזן בין כולם, והם נתונים ללחצים פוליטיים, וללחצים מצד המפעילים, ומצד הרשויות, ומצד הנוסעים ומצד משרד האוצר, הם האחראים התוצרים של מתכנני התחבורה והם גם האחראים לכל הפשרות בכל תהליך תכנוני שמצד אחד מאפשרות לתחבורה הציבורית להתקדם ומצד שני לא נתפסות כ"יעילות"על ידי אף אחד. אל תשפטו אותם עד שלא תהיו בנעליים שלהם, כי למרות כל הלחצים השונים, אפשר לומר בבטחה שהיום הם מזדהים עם הנוסעים, ומקדמים את האג'נדה של הנוסעים יותר מאי פעם. 

משרד התחבורה משקיע הרבה משאבים בשנים האחרונות כדי לצרף עוד ועוד אנשים למעגל האנשים שחווים "שירות יעיל", הוא מאריך את שעות הפעילות, פותח קווים חדשים שטסים על האוטוסטראדות ללא טיולים מיותרים, משקיע הרבה בקישור אזורי תעסוקה משניים ואיכלוס שכונות חדשות עם פתיחתן, פותר בעיות צפיפות על ידי הוספת נסיעות בשיא,  משקיע בטכנולוגיות שמקצרות את זמן העצירה בתחנות,  מנהיג רפורמות בתעריפים שמוזילות את המחיר, ומקלות על המעבר במידה ונדרש (מעבר הוא אמנם אילוץ, אך מעבר נוח בין שני קווים תדירים ללא עלות כספית נוספת הוא הרע במיעוטו שבתורו מאפשר ליצור רשת טובה יותר בראיה המערכתית). משדרג את האוטובוסים ומוציא מידע לציבור שמאפשר את חופש שינוי התוכניות יותר בקלות. 

מאחר ומוסכם על כולם שהיעילות הגדולה ביותר מושגת באמצעות תשתיות יקרות להחריד שמאפשרות להפריד בין התחבורה הציבורית לרכב הפרטי, אבל אלה פרוקטים שלוקח שנים לבנות, ייקח שנים עד שנראה בארץ תחבורה ציבורית שיהיה מוסכם על כולם שהיא יעילה, אבל אנחנו בהחלט בדרך הנכונה.



רפורמת התעריפים - מה, מי, למה, כמה, איפה ואיך

$
0
0
בתחילת 2016 צפוי משרד התחבורה להכריז על רפורמה נרחבת בתעריפי הנסיעה. בפוסט זה ננסה להבין את הסיבות לרפורמה ואת העקרונות שמובילים אותה, אך ראשית אסביר מה אין בפוסט.

אין פה את התשובה לשאלה כמה את או אתה, כאינדיבידואלים, תשלמו ביום שאחרי הרפורמה, אלא תמונה כללית יותר, לשאלה הזאת תיאלצו לחכות לפרסומים הרשמיים וזאת מאחר ו:
א. אני לא בקיא בפרטים הקטנים ולא רוצה להטעות.
ב. על אף שעקרונות הרפורמה כנראה לא ישתנו, ייתכנו שינויים נקודתיים עד הדקה ה-90 ואף לאחריה.

לכן גם יש להתייחס לדוגמאות שיובאו בפוסט זה בערבון מוגבל.

מה?
רפורמה כשמה כן היא, עיצוב מחדש של כל מבנה התעריפים הארצי, זו מילה שמשתמשים בה כדי לתאר שינוי גדול במיוחד. כפי שהרפורמה בתחבורה הציבורית שינתה לחלוטין את מבנה הענף והרפורמה בגוש דן שינתה לחלוטין את מבנה הקווים בגוש דן, כך גם הרפורמה בתעריפים תשנה לחלוטין את הדרך שבה אנשים משלמים בתחבורה הציבורית.

מי?
הרפורמה חולקה לשלבי ביצוע, כאשר השלב הנוכחי כולל בעיקר את הטבעת השניה והשלישית של המטרופולינים הגדולים.
השלבים הראשונים שבוצעו בנפרד בחיפה, בירושלים ובגוש דן הכירו לציבור הישראלי את המונחים "ערך צבור"ו"כרטיס מעבר שעתי"שהיום כבר אי אפשר לדמיין את הנסיעות במרכזי המטרופולינים בלעדיהם, והרפורמה הזאת תרחיב מאד את האפשרות לשימוש באותו כרטיס מעבר שעתי, אבל זה רק פן אחד של הרפורמה. (ולשואלים למה הפריפריה שוב נדפקת, התשובה בהמשך הפוסט בסעיף "איפה").

למה?
במהלך רוב שנות פעילות ענף התחבורה הציבורית בישראל, המפעיל קיבל פדיון מנוסעים והמדינה "השלימה את הפער"כדי שהוא גם ירוויח. לשיטה הזו יש יתרונות (המפעיל באמת וידא שכולם שילמו), אבל יש גם חסרונות (המפעילים לחצו לבטל קווים לא רווחיים והשאירו יישובים רבים ללא שירות כלל, לא הבינו מה רע באוטובוסים צפופים עד אפס מקום ונלחמו בשיניים באמצעים שאמורים להקל על הנוסע כגון חופשי חודשי וכרטיסי מעבר בגלל הפגיעה בפדיון). תוצאת לוואי נוספת של השיטה הזו הייתה שהמפעילים חילקו את הארץ להמון אזורי תעריף קטנטנים כדי שמחיר הכרטיס ישקף עד כמה שאפשר את המרחק שעושה הנוסע. כלומר, על אף ששיטת התעריפים באוטובוסים שונה לחלוטין מחישוב המחיר שנעשה על ידי מונה של מוניות ספיישל, הפיצול לכ-3,000 אזורי תעריף איפשר כמעט לחקות את שיטת מוניות הספיישל. 
מאחר וכמעט בלתי אפשרי לנהל 3,000 אזורי תעריף, נוצרו עיוותים רבים בין מקומות שונים בארץ, וחוסר השליטה הביא גם ליכולת של המפעיל להשפיע על האמרת התעריפים במקומות "לא רווחיים"מבחינתו. אני אומר "המפעיל"כי לפחות עד  שנת 1998משרד התחבורה היה לא יותר מחותמת גומי בכל הקשור לתפעול התחבורה הציבורית.
כתוצאה מכך גם כשהונהג חופשי חודשי לקראת סוף שנות ה-90 בגוש דן (לאחר הרבה מאבקי כוח), נולדו לא פחות מ-12 כרטיסי חופשי חודשי שונים, מי שיכל להשתמש בחופשי חודשי אכן חסך כסף, אבל רק לנסיעות הקבועות שלו, על כל נסיעה מזדמנת ל"אזור אחר"בתוך גוש דן היית צריך לשלם במזומן כי החופשי חודשי שלך היה תקף בתוך אזור מוגבל. כמובן שהיית יכול לקנות חופשי חודשי מרחבי שהיה יקר בטירוף אבל זה השתלם רק למעטים.
פרסומת לחופשי חודשי טרום הרפורמה בגוש דן (המצב בין 98 ל-2011),
12 אזורים שונים, כל אחד קיבל "צבע", היו גם כמה כרטיסים חצי מרחביים
 ורק הלבן שמוצג כאן היה תקף בכולם חוץ מבשומרון.
הרבה אותיות קטנות ואפס הקלה על הציבור.


הרפורמה בגוש דן שאפשרה גם את כרטיסי המעבר השעתיים, צמצמה את את מספר החופשי חודשי לשלושה כרטיסים מרחביים בלבד. ובמחיר משתלם יותר מאי פעם. זה הקל גם על הציבור להבין מה הוא צריך לבקש מהנהג, וגם על הנהג להבין מה הנוסע רוצה, וכמובן גם הקל על הכיס.

דוגמה נוספת היא מספרם הרב של אזורי התעריף בין תל אביב לנתניה או בין חיפה לנהריה. לנתיב אקספרסיש באתרה מטריצות תעריפים נוחות ולכן אשתמש בהם כדוגמה.
כך נראית מטריצת התעריפים של קו 601 כיום
מטריצת תעריפים  קו 601 באתר נתיב אקספרס דצמבר 2015
את המטריצה הזו הנהג נדרש לשנן. היא כוללת לא פחות מ-8 סוגי מחירים (5.60, 6.40, 6.60, 7.60, 8.20, 8.70, 9.90, ו-10.50. לכל קוד מחיר יש גם כרטיסיות, מחירים לנוער , קשישים וזכאים וייתכן וגם חופשי חודשי רלוונטי. את המטריצה הזו נתיב ירשה מאגד ב-2007 וזו בהחלט כן דוגמה מייצגת של מרבית הקווים הבינעירוניים בארץ. למעשה בעבר היא היתה יותר ארוכה כי עד 2011 היה גם מחיר שונה בתוך תל אביב עד הירקון ומחיר אחר ליעדים מעבר לירקון, אך זה סודר בפעימה הקודמת. אם זו המטריצה של קו באורך של כ-30 ק"מ בלבד. אתם לא רוצים לדעת איך נראית המטריצה של קו  ארוך יותר כמו קו 841 המיתולוגי מת"א לקריית שמונה דרך הוד השרון, עפולה וטבריה לפני שבוטל. נגיד רק שאין סיכוי ללמוד אותו בעל פה.

נתניה וסביבתה נכללות בטבעת השלישית של מטרופולין גוש דן, 
המטריצה תהפוך לקצרה מאד, כאשר כל הנסיעות הפנימיות עד קווי הגבול של הטבעת (בין מכמורת ליקום ובמזרח  עד כביש 6) יהיו במחיר 6.90, כל הנסיעות לטבעת השניה (מיקום ועד גלילות ומבזרח עד כביש 6) יעלו 10.90 וכל נסיעה לגלעין (מגלילות ועד קצה ראשון לציון) תעלה 13.50. זהו - מטריצה של 3 שורות על 3 עמודות. כל הנסיעות מאפשרות מעבר במשך שעה וחצי ולכן לא צריך שום "אותיות קטנות".
ניתן לראות שבמקרה הזה נוסעים בקו שלא ביצעו מעבר לקו אחר ישלמו יותר, אבל כל הנוסעים שביצעו מעבר ישלמו פחות. כדי להמתיק את הגלולה ההנחות בחופשי חודשי גדלות ומונהג גם חופשי חודשי זול ומשולב עם רכבת ישראל, חופשי שבועי וחופשי יומי. לפני שאתם צועקים געוואלט  אמחיש את יתרונות הרפורמה באמצעות מטריצת קו 41 מנתניה לינוב שעובר גם במוקדים חשובים כגון מכללת רופין והכניסות לכפר יונה. דוגמה זו נכונה לכל הקווים שיוצאים מנתניה מזרחה.
מטריצת תעריפים קו 41 מאתר "קווים"דצמבר 2015
כל הקו נמצא בתחום אזור התעריפים של נתניה. עם יישום הרפורמה כל המטריצה הענקית הזאת תצומצם לקובייה אחת בלבד עם הכיתוב 6.90. מכל מקום באזור לכל מקום אחר באזור אנשים ישלמו רק 6.90.  עבור מעל 20,000 תושבי כפר יונה לדוגמה מדובר בחיתוך של המחיר לנתניה לחצי, ובביטול "קנס על מעבר"אם חשקה נפשם להגיע דווקא לחוף בפולג ולא לתחנה המרכזית. לעומת זאת, מי שרוצה להגיע מינוב לתנובות ישלם 6.90 במקום 5.20. ברור לחלוטין שיש כאן יותר מרוויחים ממפסידים.
מכל מקום בטבעת השלישית שבין נתניה לכביש 6,  לכל מקום בטבעת השניה (מהרצליה לכביש 6) יעלה עכשיו רק 10.90, עבור תושבי כפר יונה שמחליפים אוטובוס בצומת בית ליד כדי להגיע לעבודה בצומת רעננה המחיר שוב ייחתך. הפעם כנראה ביותר מחצי, וכנ"ל כדי להגיע לתל אביב, בין אם בחרת בקו ישיר, ובין אם בחרת לרדת ברכבת נתניה ובין אם בחרת להחליף לאוטובוס של אגד במחלף נתניה או לאוטובוס של נתיב במרכזית נתניה, הכללים פשוטים וברורים. אגב, הרכבת תישאר יקרה יותר מתוך תפיסה שהשירות שהיא נותנת איכותי יותר מאוטובוסים שעומדים בפקקים, אך העיוותים הקיימים יסודרו ויהיה חופשי יומי, שבועי וחודשי שיכללו גם את הרכבת, מכל מקום לכל מקום במטרופולין.
נוסעי הרכבת שהיום נדרשים לקנות כרטיסייה או חופשי חודשי בין שני יעדים ספציפיים, יגלו שעכשיו כל התחנות בתחומי המטרופולינים קובצו כ"יעד אחד", לדוגמה כל התחנות מת"א אוניברסיטה ועד משה דיין ברשל"צ הן באותו אזור (אזור 1) ולכן מוגדרות כיעד אחד.

כדוגמה נוספת אביא את קו 271 המקשר בין נהריה לחיפה דרך עכו שעבר מאגד לנתיב ביוני 2014
מטריצת תעריפים קו 271 באתר נתיב אקספרס בדצמבר 2015
שוב רואים איך לאורך קו לא ארוך נדרש הנהג לשנן כ-8 תעריפים שונים.
עם יישום הרפורמה המחיר מנהריה לחיפה ירד מ-14.90 ל-13.50 והמחיר מנהריה לעכו ירד מ-13.50 ל-10.90. העיוות הקיים שבו אגד דרשה וקיבלה עם השנים מחירים גבוהים יותר בפריפריה יתוקן חלקית בפעימה זו.
עבור תושבי מעלות, ושאר היישובים שממזרח וצפון לנהריה (עד קו חורפיש), הנמצאים באזור התעריף של נהריה הפער גדול עוד יותר. היום תושבי מעלות נדרשים לשלם 10 שקלים כדי להגיע עד נהריה ולהוסיף עוד 14.9 ש"ח. לנסיעה עד לחיפה (סה"כ 24.9 ש"ח. ועוד יותר מזה אם הם בוחרים ברכבת). אחרי הרפורמה הם ישלמו 13.50 לכל הדרך מהבית ועד ליעד באוטבווס או 20 ש"ח. אם הם משלבים רכבת. המחיר הקטלוגי ייחתך בחצי ואיתו גם מחירי החופשי חודשי.

כמה?
המטרה הסופית היא להוריד את מספר אזורי התעריף מ-3,000 ל-32 בלבד. השלב הזה ברפורמה מקרב אותנו למטרה הזאת, אך לא לגמרי. הסיבה העיקרית למהלך היא פשטות.  פחות אזורי תעריף, יותר קל לנהג, לנוסע, למפעיל ולמשרד התחבורה, חלק מהנוסעים ישלמו יותר, לרוב באחוזים בודדים, אבל הרוב ישלמו פחות, ובאחוזים גדולים. משתמשי החופשי חודשי/שבועי/יומי ירוויחו בענק  פערי המחיר בין האוטובוסים לרכבת, יהיה ידועים מראש ופחות אקראיים, ובנסיעות מזדמנות (שכל נוסע קבוע מבצע לפעמים) העלות תהיה ידועה מראש או לפחות קלה לחישוב.
דוגמה אמיתית מהרפורמה ב-2011: מישהי שאני מכיר נסעה מחולון לעבודתה ברעננה בשלושה אוטובוסים, זה עלה לה כ-22 שקל לכיוון ולא היה מנוי מתאים. והיא נאלצה לתחזק שלוש כרטיסיות.
עם פרוץ הרפורמה המחיר לכל הדרך מחולון לרעננה, ללא תלות במספר האוטובוסים, ירד ל-10.90.  ועכשיו גם היה לה חופשי חודשי מתאים שסיפק 33% הנחה. מסיבותיה שלה היא העדיפה דווקא את הערך הצבור וכעת במקום שלוש כרטיסיות היא מתחזקת ערך צבור אחד בלבד המספק הנחה של 20%.

מתכנני הרפורמה וידאו שיש יותר מרוויחים ממפסידים, ובכל זאת נשמע בעיקר על המפסידים מפי התקשורת שאוהבת חדשות רעות. לדוגמה אציין כי במקומות רבים בהם השירות העירוני זול יותר מ-6.90, תישאר האפשרות להשתמש במחיר הקיים, אך ללא מעבר, ותתווסף אליו האפשרות לשלם 6.90 וליהנות ממעבר. כך חלק גדול מהנוסעים לא הרוויח ולא הפסיד, וחלק אחר (זה שביצע מעבר) הרוויח בענק. השיטה הזו כבר ננקטה בפעימה קודמת של הרפורמה (בראש העין ובמבשרת ציון כדוגמה). היא משאירה בשלב הזה מורכבות לא בריאה במבנה התעריפים, אך היא מאפשר לציבור להתרגל לרפורמה לאט, ולראות את יתרונותיה.

איפה?
הרפורמה כאמור מקיפה את כל המטרופולינים הגדולים ומרחיבה מאד את ההגדרה "מטרופולינים". אתן כדוגמה את הצפון.
 בחיפה היא מצמצמת את חמשת אזורי התעריף ומייצרת אזור ענק אחד שכולל את כל חיפה, הקריות, טירת כרמל ודלית אל כרמל,  (6.90 עם מעבר בכל המרחב), טבעת שניה שכוללת שני אזורים נפרדים, (עתלית, יקנעם וקרית טבעון מדרום מזרח לחיפה באזור אחד ועכו, ירכא, טמרה ושפרעם באזור אחד מצפון מזרח לחיפה) (6.90 בתוך כל אחד מהאזורים ו-10.90 מהם לגלעין המרכזי), וטבעת שלישית מחולקת לארבעה אזורים ומגיעה עד גבול הצפון, היא כוללת את את כל היישובים פחות או יותר עד קו פרשת המים בין הים התיכון לשבר הסורי אפריקאי, לרבות כל ערי גוש נצרת ונצרת עילית, סכנין, כרמיאל ומעלות. ובדרום עד אחרי זכרון יעקב.
כאשר יפורסמו המפות אשתדל לעדכן את הפוסט בהתאם.

ולמה שוב הפריפריה נדפקת?
זו הטענה העיקרית שנשמע בכלי התקשורת שימאנו להסתכל על הטוב וידגישו את הרע, הם יראיינו אנשים בקריית שמונה ובצפת שמסתכלים בעיניים כלות על ההנחות שקיבלו אחרים. לכך יש שתי תשובות.
הראשונה היא שהפריפריה בישראל היא מושג חמקמק. במובנים רבים כולנו מרכז וכולנו פריפריה. וכפי שמטרופולין חיפה כולל את נהריה, מעלות, שלומי ושאר יישובי פריפריה מובהקים, מטרופולין תל אביב יכלול בטבעת הראשונה את לוד ורמלה (שנחשבות לפריפריה חברתית). גם הטבעות של ירושלים מאד נדיבות וכוללת יישובים ענקיים רחוקים אך עם זיקה חזקה לירושלים כגון מודיעין עילית ובית שמש, בדרום תגיע עד קרית ארבע ומזרח עד אלמוג לחוף ים המלח. כך שאני מקווה ששכנעתי אתכם שהפריפריה לא נשכחה.

באר שבע הוגדרה כמטרופולין (מרצה שלי בבאר שבע קרא לה "רגיופולין"). בבאר שבע יהיה כרטיס מעבר שעתי בעלות 6.90. הטבעת הראשונה תכלול את היישובים הבדווים הגדולים ואת עומר ואופקים בשלושה אזורים נפרדים הנושקים לגלעין והטבעת השלישית תכלול את מרבית שאר ערי הפריפריה של הדרום כשדרות, נתיבות, דימונה, ערד וירוחם בחמישה אזורים. אגב, כל עוטף עזה ייהנה מהרפורמה.
השאלה שתישאל היא כמובן למה מצפה רמון, שמרוחקת רק 100 ק"מ מבאר שבע, נמצאת מחוץ למטרופולין. והאמת היא שהיא בפנים כמעין "טבעת רביעית".  (אז תשאלו, למה לא אילת?).


אשר למה שנמצא מחוץ לרפורמה, קרית שמונה, צפת, טבריה, עפולה, ואילת, אזדקק לתשובה השניה.
בפני מתכנני הרפורמה עמד תקציב מוגבל לביצועה ולכן עמדו לפניהם שתי אפשרויות קיצוניות ומיליארד אפשרויות לפתרונות ביניים..
האפשרות האחת הייתה להחיל כבר כעת רפורמה ארצית, אבל עם הנחות פחות משמעותיות ועם עמידה על עקרונות שמשמעותן עליה במחיר למרבית הנוסעים. רפורמה כזאת הייתה כוללת אמנם את קריית שמונה, אבל הייתה נתקלת בהתנגדות ציבורית חזקה ובצדק.
האפשרות הקיצונית השניה הייתה לעשות רפורמה מאד מצומצמת עם טבעות מאד מהודקות, (נניח, נהריה, ודימונה בחוץ), אבל שאף אחד בשום מקום לא ייפגע. רפורמה כזאת הייתה אמנם עוברת, אבל הייתה מפספסת את הצורך בפשטות ולא הייתה מאפשרת להתכנס בסוף ל-32 אזורים.  הרצון לא לפגוע באף אחד היה משאיר מערכת מסורבלת מדי של חריגים שונים ומשונים ואף אחד לא היה יודע באמת כמה הוא צריך לשלם.

פתרון הביניים שהושג כולל הרבה פריפריה, אבל לא את כולה, וכולל שיפור משמעותי למרבית הנוסעים, אך פגיעה באחוז קטן מסך הנוסעים הקיימים. לרפורמה תהיה עוד פעימה, בפעם הבאה שיהיה תקציב, אולי כבר שנה הבאה. וזה אומר שקריית שמונה נמצאת על הכוונת להוזלת מחירים, אבל היא תיאלץ לחכות עוד קצת. אני בטוח שתושבי קרית שמונה לא מקבלים זאת בהבנה, אך לדעתי הפתרון שהושג מאד מאוזן ונכון בכפוף לאילוצי התקציב.

איך
רוב הרפורמה תיכנס לתוקף בן לילה ב-01.01.2016, הפרסומים יחלו לצאת בימים הקרובים. זהו צעד משמעותי ברפורמה נרחבת ומרובת צעדים שהחלה כבר ב-2009 בחיפה, המשיכה ב-2011 בירושלים וגוש דן, המשיכה עם ביטול הכרטיסיות והחלפתם בערך צבור ועם ביטול המעברים בכרטיסי הנייר, המשיכה בהחלת המון חופשי חודשי בערים שקודם לא הכירו את המושג והמשיכה לאחרונה עם החלת ההנחות על הקווים הבינעירוניים בארץ. צריך לעשות עוד הרבה סדר בתעריפים ויהיו עוד צעדים לרפורמה. כבר כעת לדוגמה ידוע שסיטיפס, מפעילת הרכבת הקלה בירושלים לא יודעת להתמודד עם הערך הצבור בצורה טובה, אך זה ייפתר. בסוף הכל ייפתר.

דברים שלמדתי מפייסבוק

$
0
0
מארק צוקרברג טורח להזכיר לי שלפני כשנה הרוכב לאוטובוסים הפך גם לאושיית פייסבוק.
כמו שלבלוג יש אג'נדה מאד ברורה - הסברת המורכבות של ענף התחבורה הציבורית והצבעה על העשייה הרבה שנעשית בתחום, כך גם חשבון הפייסבוק פיתח במהלך השנה הזו אג'נדה מאד ברורה, מעבר לפרסום הבלוגים של הרוכב לאוטובוסים גם שיתוף של כל הדברים החיוביים שנעשים בתחבורה הציבורית בישראל ושיתוף תובנות מעניינות בעד תחבורה ציבורית ועירוניות נכונה מרחבי העולם.

בפוסט זה אביא תמצות מקוצר של הדברים ששיתפתי בפייסבוק. התמצות אמור לזקק את המגמות החיוביות, בארץ ובעולם שמעניינות אותי ושאני מקווה שיעניינו גם אתכם, קוראיי הקבועים.

בארץ

אוטובוסים
1. פרויקט קו-רציףלשילוב אוטובוסים ורכבות העלה השנה הילוך, הן בפריסת הקווים ותדירותם והן בפרסום לציבור. לפי האתר יש 51 קווי אוטובוס מותאמים לרכבת (קווי הזנה) בכל 55 תחנות רכבת ישראל, ובנוסף להם עוד מאות קווים שחולפים בסמוך לתחנת הרכבת ומוגדרים כקווים "משרתי רכבת" לקריאה נוספת כאן.
2. פרויקט מתן קדימות ברמזורי המטרונית החל השנה ויימשך גם שנה הבאה, מעבר לבשורה לנוסעי המטרונית מדובר בהרבה אנשי מקצוע בתחום בקרת הרמזורים שעד עכשיו התעלמו מהתחבורה הציבורית וצוברים ניסיון לראשונה בתחום חשוב זה.
3. הרבה מכרזים בתחבורה הציבורית יצאו בשנתיים האחרונות ונמצאים בתהליכי יישום שונים, כולם מביאים גם בשורה רבה של שיפור שירות, אשדוד בינעירוני, אשדוד עירוני, באר שבע עירוני, פתח תקווה, ראש העין, בקעת אונו, אלעד, אזור העמקים, אזור צפון הנגב ועוד. יותר שירות, יותר איכות. במקביל גם יש שיפורים רבים ללא קשר למכרזים, העיר רחובות היא רק דוגמה אחת לכך.
4. השאטלים כובשים בסערה את הארץ, גם בתחנות רכבת נבחרות (מבני ברק לרמת החייל לדוגמה ), גם בנתיב המהיר, והשנה נפתחו הרבה שאטלים במסגרת העבודות על הקו האדום שנכון לעכשיו עוד לא ממש הוכיחו את עצמם.
5. בארץ נערכים ניסויים שונים באוטובוסים חשמליים, בעיקר על ידי חברת דן ובקרוב ייערכו גם ניסויים באוטובוסים על גז. ישראל חתומה על אמנות אשר יחייבו את הציים הגדולים ביותר לעבור לתחבורה מבוססת תחליפי דלק כבר בשנים הקרובות ואלה הניצנים לכך. לקריאה נוספת כאן.
6. הקוראים לתחבורה ציבורית בשבת עברו מדיבורים למעשים עם הקמת שירות בשישי בערב בירושלים על ידי קואופרטיב שבוס ושירות בשבת בין בקעת אונו לתל אביב שמפעילה אגודת "ואף על פי כן"שנקרא "נוע תנוע" (שם גאוני)
גם עיריות מרימות את הכפפה כדוגמת החולוניתשנותנת שירות קו לילה בשישי לנוער. ובערים אחרות כרשל"צ מתקיים דיון ער בסוגייה, גם אם ללא תוצאות. האם זהו שינוי באויר?, או קרב מאסף בדרך להפיכתנו למדינת הלכה? ימים יגידו.
7. הרב קו עשה קפיצה יפה השנה עם חנוכת מרכזי "על - הקו", פתרון הבעיה השירותית שמאפשרת לך לחדש את כל החוזים במקום אחד והשקת קורא כרטיסים שמאפשר טעינה מהבית. במקביל נפתחו מספר קווי שירות עמוסים עם עליה מכל הדלתות ורפורמת התעריפים הגדולה בפתח בכדי לפשט לנו את חישובי התשלום ולהכניס עוד אנשים רבים למעגל ה"מעבר השעתי"והחופשי יומי-שבועי-חודשי. לקריאה נוספת כאן
8. כל מפעילות התחבורה הציבורית מחפשות נהגים, והשנה ידענו די הרבה שביתות שקשורות הן לתנאים (שישתפרו ב-2016) והן לרצון של הנהגים להתאגד. 
9. נתיבי התחבורה הציבורית נמצאים בשיח הציבורי יותר מאי פעם, גם עקב עבודות הרק"ל התל אביבית, גם עקב הצבת המצלמות הראשונות באיילון דרום וגם עקב קידום תקנות שיאפשרו לעיריות לגבות קנס על נסיעת רכב פרטי בנת"צים בשטחם. עיריית תל אביב כבר הזמינה מצלמות אבל הבשורה היותר גדולה היא שנתיבי איילון עובדת עם כל הערים האחרות במטרופולין על נתיבי תחבורה ציבורית (ובהן אין היום איפה להציב מצלמות כי אין נת"צים). גם בבאר שבע, אשדוד, נתניה, ובית שמש מקודמים נת"צים וגם על כבישים בינעירוניים רבים. פורסמה גם תוכנית הנתיבים המהירים שאמורים לקום עד 2019. 

רכבת
1. רכבת ישראל חנכה תחנות חדשות בקו הנגב המערבי ותחנוך בקרוב גם את תחנות רכבת העמק, השרון, כרמיאל וגולת הכותרת ירושלים האומה (ב-2018). במקביל השיקה לו"ז חדש ומתוגבר כדי לעזור עם עבודות הרכבת הקלה והולכת לחצות השנה את רף ה-50 מליון נוסעים בשנה בענק. גם פרויקט החישמול מתקדם, ונרכשים גם קטרים וקרונות חדשים ומשופצות תחנות רכבת ותיקות כדוגמת עכו, ומשודרגות אחרות כדוגמת תל אביב השלום ותל אביב מרכז.
2. הרכבת הקלה היחידה בישראל מוארכת באיטיות צפונה ודרומה (עוד אין תאריך יעד) והקו השני שלה (קו הקמפוסים הכתום) מתחיל גם כן להיבנות, הקווים הבאים בתור מתחילים להתאשר בועדות. נראה שתחילת העבודות על הקו התל-אביבי נתנה דחיפה גם לחלוץ הירושלמי. לקריאה נוספת כאן
3. העבודות העיקריות על הקו האדום יצאו לדרך והולידו גם אינסוף פולמוסים הן על תקופת העבודות והן על התוצאה הסופית, במקביל ממשיכים להתאשר חלקים מהקווים הבאים. פקקי הענק שהבטיחו לא הגיעו אבל אין ספק שהיום בתל אביב קצת יותר קשה להתנייד. לקריאה נוספת כאן.

אופניים

1. ממשיך המאבק של ארגונים שונים למען שבילי אופניים בערים שיאפשרו שימוש באופניים כאמצעי תחבורה עירוני, בעיקר נציין את הקבוצות ברמת גן וגבעתיים (שבינתיים לא נחלו הצלחה גדולה) ואת הקבוצה הירושלמית שאפילו ציירה שבילים פירטיים מאד מקצועיים ברחבי רחביה שהניבו תשואות רבות לעירייה (עד שהיא באה ומחקה אותם), אמנם זה נכון למחוק סימון לא חוקי, אך אני מקווה שהיא עכשיו מקדמת את התכנון המסודר כתוצאה מכך). ארגון ישראל בשביל אופנייםמקדם בכנסת הצעת חוק לעידוד תחבורת אופניים.

2. האופניים החשמליות מתרבות בארצנו בקצב מסחרר, כנראה יותר מבעולם, ומביאות איתן גם פולמוס ער על בעיות הבטיחות של הולכי הרגל, של הרוכבים ושל נהגי הרכב הפרטי. לקריאה נוספת כאן
3. מספר המשתמשים בשילוב של אופניים ורכבת הולך ועולה, והקרון המיועד לכך תמיד עמוס. לקריאה נוספת כאן.
4. תל אופן מתרחבת גם בתוך תל אביב, גם לגבעתיים ובקרוב מאד גם ברמת גן (התחנות כבר הוקמו) ועל כך שאפו. גם התבשרנו על דגם אופניים חדש ושינוי מנגנון הנעילה הבעייתי. מנגד, עדיין יש תלונות רבות על איכות השירות וחבל.
5. החלה להתכנס ועדה שדנה באוטסוטראדות אופניים בגוש דן. לקריאה נוספת כאן

רכבל
1. קו הרכבל בין מרכזית המפרץ לטכניון ולאוניברסיטה אולי סוף סוף מתחיל להתקדם (הוא תקוע רק 15 שנה).
2. מתקיים מאבק על החלת רב קו בכרמלית עם כרטיסי מעבר שעתיים שאולי יצליח ב-2016.
3. סקייטראן (הביצים של חולדאי) קצת הנמיכה פרופיל בחדשות השנה, אך מתמקדת בבניית מסלול ניסוי בתעשייה האוירית. 

עירוניות איכותית יותר
1. עזריאלי פותח לראשונה חזית מסחרית לרחוב בגין, עיריית תל אביב מקדמת פרויקטים בשאר רחבי העיר  עם חזיתות מסחריות, מתחם שרונה צובר תאוצה עם השרונה-מרקט, הטיילת משתפצת ומאושרות תוכניות לקירוי האיילון. נראה שתל אביב מבינה בעירוניות יותר מכל עיר אחרת בישראל. על כל דבר יש גם ביקורת אך הכיוון בהחלט חיובי.
2. ד"ר יואב לרמן מעוד בלוג תל אביבימפרסם דוח על ההליכתיות של בת-ים, מסתבר שמתחת לבעיות התקציביות ולסטיגמה הבעייתית מסתתרת פנינה עירונית של ממש.
3. הצל, לא הזמר, אלא צל העצים, תופס מקום של כבוד גם בתערוכה עליו במוזיאון העיצוב בחולון וגם בשיח הציבורי. בינתיים לפחות ללא השפעה מכרעת על הגדלת המצאי שלו.
4. משבר הדיור מביא להקמת שכונות ענק, שמתוכננות דפוק כמו שתמיד תכננו בישראל. לקריאה נוספת כאן.
5. מתקיים סבב דיונים נוסף על החלת תקן חנייה מחמיר (כלומר מעט חניות). בינתיים עוד ללא הכרעה. לקריאה נוספת כאן.

בעולם
1. מיזמים למסלולי תחבורה ציבורית, במתכונת BRT או במתכונת צנועה יותר כובשים את העולם בסערה. לקריאה נוספת כאן
2. בארה"ב, המדינה הכי מוטת רכב פרטי בעולם, מתנהל קמפיין כבד כנגד "שלטון הרכב", מסתבר שארה"ב לא מצליחה לתחזק את הכבישים והגשרים הקיימים שלה ולראשונה גם מתקיים דיון על מבנה המס הנכון לבעלי רכב פרטי, ועל שיטת drive until you qualify המאפייינת את האזורים הנחשלים שלה. דור המילניום חוזר למרכזי הערים שהתרוקנו בעבר כשההורים שלהם עברו לפרברים ומשתמש יותר מאי פעם בתחבורה ציבורית, קיימות תנועות לציפוף הפרברים הדלילים וקווי רכבת קלה ו-BRT נבנים בערים רבות, במקביל חל קידום כלשהו  גם בתוכנית לקו רכבת מהירה בקליפורניה, הראשונה על אדמת אמריקה. ארה"ב שמחוץ לניו-יורק תישאר תלוית רכב עוד הרבה זמן, אבל יש ניצנים של שינוי. אני מקווה שמישהו יתרגם את המדריך המוזכר כאן לעברית. וגם את המדריך הזה.
3. תכנון שבילי האופניים הולך ומשתפר, הן בארצות שכבר כיום נחשבות למדינות אופניים והן במדינות אחרות כדוגמת ארה"ב שלומדות מהן. שבילי האופניים הופכים להיות יותר ויותר מופרדים, יותר ויותר מהירים, ויותר ויותר על חשבון הרכב הפרטי. ומוזר שבחו"ל אין כמעט אף מילה על אופניים חשמליות.
4. ערים באירופה מתחרות בינהן, מי תסגור יותר שטחים למכוניות ותהפוך לעיר שמבוססת על אמצעי תחבורה אחרים. המירוץ כרגיל מובל על ידי הסקנדינביות אך גם דבלין האירית ומספר ערים בגרמניה, בשווייץ ואפילו באיטליה נותנות פייט לא רע. ולא נשכח את ונקובר הקנדית (קנדה היא בעצם חלק בלתי נפרד מאירופה :-) ).
5. הרכב ללא נהג ממשיך להתקדם, וכולם בונים עליו לעתיד טוב יותר, שכלל לא בטוח שיגיע ביחד איתו. לקריאה נוספת כאן.
6. אובר ממשיכה לקדם את עצמה בכוח, ובמקביל סופגת גם הרבה כותרות שליליות, גם בארץ וגם בעולם. כל השוק של התחבורה השיתופית מתעורר וקמות לה גם מתחרות רבות. לאחרונה גם גוגל עם וייז נכנסו לתמונה ומציעות פיילוט באזור הרצליה שנקרא ridewith/ במקביל יש הרבה סטארטאפים ישראלים בתחום.

יש עוד הרבה אבל התמונה ברורה, אני אמשיך לעקוב ולשתף.

מוניות ספיישל VS טרמפים VS אובר

$
0
0

מוניות ספיישל
אחד הפוסטים הראשונים בבלוג זה עסק במוניות שירות וכותרתו היתה "גם מוניות שירות הן תחבורה ציבורית"
כמעט שלוש שנים חלפו, אבל על מוניות ספיישל לא כתבתי אף פעם, האם זה בגלל שהן לא תחבורה ציבורית?

התשובה לגבי מוניות ספיישל היא "כן ולא".

כן, מאחר ומדובר בענף תחבורתי מוסדר רגולטרית על ידי משרד התחבורה שמטרתו לשרת את הציבור, בין היתר מטרתו לספק לחסרי רכב זמין אפשרות להתנייד באמצעי שהוא יותר יקר מאוטובוסים אבל יותר איכותי, בעיקר כי הוא נותן שירות מדלת לדלת, אך גם כי הוא מספק מושבים נוחים יותר, מבטיח היעדר צפיפות ומאפשר לנהג גמישות בבחירת המסלול האופטימלי.

לא, מאחר ותחבורה ציבורית בהגדרתה היא שימוש בכלי רכב אחד להסעת מספר נוסעים באופן משותף לאורך ציר מסוים. אוטובוס, בהגדרתו הרחבה, הוא רכב המכיל 8 מקומות ומעלה. כאשר אוטובוסים קטנים במיוחד כדוגמת מוניות שירות נקראים "זוטובוס" (עוד חידוש של האקדמיה שלא השתרש).
מונית ספיישל היא רכב פרטי עם רישיון ונהג פרטי עם רישיון להסעת נוסעים בתשלום. אך המילה "פרטי"עדיין מהבהבת מעל הכובע.

שימוש מסיבי באוטובוסים מאפשר לנו לחסוך בתשתיות כבישים ומחלפים יקרות, אביא כדוגמה את מודיעין עילית, עיר של 65,000 תושבים, הנסמכת על יציאה אחת לכביש בינעירוני בעל נתיב לכיוון ללא פקקים. מיותר לציין שגם בתוך העיר אין פקקים כי מספר המכוניות לאלף נפש הוא שישית מהמקובל באוכלוסיה הכללית.

שימוש במוניות לא ממש חוסך בתשתיות, אדם הנוסע ברכב פרטי לבד שקול לאדם הנוסע ברכב פרטי עם נהג צמוד שזו עבודתו. אבל זה כן חוסך קצת בדרישות חניה. לו היתה בתל אביב בעיית חניה (ואין, יש רק מחסור בחנייה חינם), הרי ששימוש ניכר במוניות היה חוסך את הצורך להשקיע בחניוני ענק תת קרקעיים, או לפחות דוחה את הקץ. מנגד הפקקים על רשת הדרכים היו נשארים אינסופיים גם אם כולם היו בוחרים להשתמש במוניות במקום ברכב פרטי. אגב, זו הביקורת העיקרית שלי נגד אלה שחוזים שהרכב האוטונומי יביא למהפכה.

מונית אפילו פוגעת ביעילות רשת הדרכים בשל תופעת ה"נהג שמחפש נוסעים", כלומר לעיתים קרובות מטיילת המונית ללא מטרה ברחבי העיר, מכבידה על התנועה, מזהמת את האויר ולא תורמת כלום. לכן ההיתר שיש למוניות לנסוע בנתיבי תחבורה ציבורית הוא לא מובן מאליו, מוניות שעסוקות בלחפש נוסעים עשויות לבזבז את הזמן לעשרות נוסעים באוטובוס שמאחוריהם שכבר בחרו בתחבורה ציבורית.

ואף על פי כן, בעיקר במרכזי מטרופולינים עם מערכת הסעת המונים מפותחת (רכבות, רכבות תחתיות ורכבות קלות), שרבים מגיעים אליהם ברכבת מטעמי נוחות למרות הכנסה נאה, המוניות חשובות בשביל ה"מייל האיכותי האחרון", מתחנת הרכבת ועד ליעד, או עבור פגישות במקומות שונים בתוך העיר במהלך היום. ולא ניתן לבטל צורך זה. אנשים רבים ישתמשו ברכבות אך לא יחלמו לעלות על אוטובוס, ללא מוניות הם יישארו עם הרכב הפרטי ויוסיפו לגודש של הבוקר ולתנועות מיותרות של חיפוש חניה לאורך היום.
גם בלילות, ביציאה לבילויים, בהגעה למוקדים כמו שדות תעופה ובעוד מספר מקרים מוניות ספיישל הן התשובה הטובה ביותר, המונית אמנם יקרה, אך כשארבעה צעירים נכנסים למונית בדרך לבילוי המחיר כבר לא גבוה כל כך, ובתמורה הם יכולים לשתות כמה שבא להם בלי לנהוג אחר כך.

טרמפים
אם יתרונותיה של המונית באים לידי ביטוי במרחבים עירוניים צפופים, הרי שבפריפריה היא לא מספקת שירות אידאלי, זמן ההגעה עשוי להיות ארוך (ואולי בכלל הנהג יסרב להגיע), והמחיר יהיה יקר כפונקציה של המרחקים הגדולים. במקומות האלה שולטת דווקא תרבות הטרמפים.
יותר קל לתפוס טרמפ בכביש נידח ברמת הגולן מאשר במחלף השלום, וזאת למרות, ואלי בגלל, מספר הרכבים הקטן החולף. החסרון העיקרי של הטרמפ הוא היעדר פיקוח על הנהג, שעלול להתגלות גם כעבריין, ולצערי קרו מקרים בעבר. אך לרוב הן מבקשי הטרמפים והן העוצרים להם נהנים מחוויית נסיעה משותפת של שני אנשים נורמטיבים החלקים ציר משותף ועל הדרך מגבשים את תחושת הקהילה שאנו כה חסרים בערים הגדולות. לוחות הטרמפים שנהוגים ביישובים מרוחקים ובמכללות מרוחקות כדוגמת מכללת תל חי, ואפליקציות הטרמפים השונות משכללים פעולה בסיסית זו, בין אם הנוסע משתתף בדלק ובין אם לא. ולא לחינם יש אנשים המגדירים עצמם כ"מכורים לחוויית הטרמפ"הבלתי אמצעית.
טרמפים מאפשרים לנו לנצל טוב יותר את המכוניות שכבר נוסעות בכבישים (עם ארבעה מקומות פנויים) ומאפשרות ללוקחי הטרמפ להשהות את גיל קניית הרכב. בתורם, אם הם מובילים לערים הגדולות, הם גם עוזרים בתופעות הגודש והחנייה.
מספר הנוסעים הממוצע ברכב הוא 1.2. כלומר, אחד מכל חמישה רכב יכלול בתוכו יותר מנוסע אחד, בסוף השבוע הממוצע עולה ל-1.4 בגלל הנסיעות המשפחתיות. דווקא בשעת שיא בוקר ממוצע הנוסעים יורד ל-1.1 שוקי כהן ממתת טוען במצגת הזאתשמספיק אם נשנה את הנתון מ-1.1 ל-1.36 ונוכל להפסיק להרחיב כבישים בארץ. הבעיה - רובנו גרים ועובדים במרכז ודווקא שם אפקט הטרמפים פחות תופס.
גוגל ווייז מנסות לשנות זאת עם ridewith  שפועל בפיילוט מצומצם באזור הרצליה. ימים יגידו אם זה יתפוס או לא. בינתיים מה שכבר תפס זה לוחות הטרמפים והאפליקציות הייעודיות לציבור הסטודנטים בקמפוסים השונים.
גם UBER ו-LYFT שתכף נדבר עליהן מפעילות במקומות שונים בעולם שירותי טרמפים בנוסף לשירותים דמויי המוניות. ב"טרמפים"אין נהג שמחפש נוסעים, אלא רק נהג שמדווח לאן הוא נוסע ומאפשר לכל מי שרוצה לתאם איתו הקפצה. לעיתים בחינם ולעיתים עם המלצה כלשהי על תשלום השתתפות בדלק ובלאי.

uber
אובר העולמית מספקת מגוון שירותים ואתייחס אליהם בנפרד.
השירות היחיד הניתן כעת בארץ הוא שירות של "תחנת מוניות"וזאת בדומה לאפליקציית GETT הישראלית שכונתה בעבר גט-טקסי. אתה מזמין מונית דרך הסלולרי במקום להתקשר למוקד, כשהמיקום שלך נשלח אוטומטית בזכות הGPS  במקום שתצטרך להגיד את הכתובת, והתשלום מבוצע בכרטיס אשראי ויורד אוטומטית מהחשבון שלך. אובר וגט מחברות בין הטכנולוגיות העכשוויות למוניות הוותיקות ואכן בכך נרשמת הצלחה.
נהג מונית המשויך לאובר או לגט מקבל קריאות ממוחשבות ונוסע אליהם בדיוק כמו מתחנת המוניות הותיקה, אבל ריכוז הפניות באפליקציות אמור לאפשר לו לקבל יותר קריאות ולחסוך חלק מהזמן המבוזבז על חיפוש נוסעים. אם גם יותר אנשים ישתמשו במוניות אז הזמן המבוזבז של הנהג יתקצר עוד יותר והמערכת תרוויח מזה יותר יעילות של הענף, אבל בלי שינוי דרמטי ביתרונות ובחסרונות הבסיסיים שתיארתי למעלה.

השירות הבעייתי ביותר של UBER הוא UBER Xשנכון להיום עוד לא מאושר בישראל. השירות פועל במספר מקומות בעולם וזוכה לקיטונות של ביקורת שזו תמציתם: חברת אובר זיהתה שוק רגולטורי שפועל טוב והחליטה להחריב אותו על ידי החדרת שחקן שלא מחויב בכללים רגולטוריים לשוק. במילים אחרות, לקחת את שוק המוניות ולהרחיב אותו לכל מי שבא לו להסיע אנשים בתשלום ללא שום פיקוח. מעבר לבעיות הנקודתיות שנגרמות לעיתים מהיעדר הפיקוח (ויכוחים על כסף, נהגים עברייני מין וכו') שבעטיין כבר נבעטה אובר X מכמה מקומות קטנים כגון הודו,  קיימת בעיה מהותית יותר בכך שאם אתה מרחיב שוק מעבר לפרופורציות הגיוניות, אתה מביא בו לכשל שוק.
התהליך ייראה כך: כל אדם מובטל עם רכב יתחיל להסתובב עם רכבו ולחפש נוסעים, במקביל להמתנה לקריאות מאובר, ויעמיס על התשתית התחבורתית, המחיר הזול יותר יגרום לפגיעה בענף המוניות המוסדרות, נהגי מוניות גם יעברו ל-UBER-X, כולם יסתובבו ויחפשו נוסעים כל היום עד שחלק יתייאשו ויעזבו את הענף. בסוף נקבל את אותה כמות רכבים שמשמשים היום כמוניות, אבל ללא פיקוח וללא יכולת להתלונן (ולא, לתת לנהג כוכב אחד זה לא תלונה). נצטרך להתמודד עם שלל בעיות כמו כניסת גורמי פשע לתחום, גביית חסויות ועוד דברים שמאפיינים ענפים לא מוסדרים. בשלב הזה גם המחיר (הלא מפוקח על ידי המדינה) יתחיל לעלות ואפילו יעביר את המחיר המפוקח שהיה קודם ולמדינה לא תהיה יכולת להשפיע על כך. ייתכן ויותר אנשים ייסעו בשילוב של UBER ומוניות בהתחלה, אבל חלקם הגדול יגיעו מאוטובוסים ורכבות שנחשבים ככלי יעיל יותר בניצול רשת הדרכים, והמדינה תיאלץ להשקיע סכומי עתק בהרחבת כבישים ומחלפים. כששירות המוניות ייעשה גרוע עקב כל נהגי המוניות שייאלצו לעבור ל-UBER, חלק מהנוסעים הקבועים ייעלמו ויקנו רכב פרטי. בקיצור, שום דבר טוב לא יצא מזה בטווח הארוך.
UBER-X אולי נדרשת במקום עם חסר במוניות ספיישל מורשות, אבל מנסיוני הדל אין בעיה לתפוס מונית במטרופולינים הגדולים. המקומות שבהם גם יתרכזו מרבית נהגי UBER-X. כלומר מדובר בשוק מתוקן ועובד, שברגע שתיכנס לתוכו תחרות לא הוגנת, ייהנה מירידת מחירים רגעית ויסבול אחר כך שנים. בסוף יהיו אנשים שמשתמשים היום במוניות בעיר שיחזרו לרכב הפרטי.
ובמה זה שונה מ-AIRB&B? זה לא שונה, אבל לפחות בהיבט הישראלי שוק המלונות לא מתפקד בצורה אופטימלית, יש מחסור בחדרי מלון ומחירים גבוהים במיוחד לעומת חוץ לארץ. AIRB&B מציע אופציה זולה משמעותית במחיר של חוסר ודאות לגבי איכות המוצר (ושוב, חמישה כוכבים לא אומרים הרבה).  אבל, גם כאן אם נסתכל רק על התמונה קצרת הטווח נפספס את התמונה הרחבה יותר, הדירות שמשווקות ב-AIRB&B נמצאות במרכז תל אביב, ירושלים וחיפה והיו מושכרות עד לא מזמן לאנשים צעירים לטווח ארוך יותר. כך ש-AIRB&B פועלת ישירות נגד מאמצי הממשלה בתחום הדיור. כשדירות ה-AIRB&B ריקות (והן רחוקות מתפוסה מלאה), הן לא תורמות כלום לעיר מלבד ארנונה, וגם כשהן מלאות הן מאכלסות לעיתים תיירים שהיו יכולים להרשות לעצמם חדר במלון. בגלל AIRB&B ייתכן ומיזמים להקמת מלונות חדשים ייעצרו ואז עוד דירות שכורות ייעלמו מהענף. בקיצור, מדובר במגמה לא חיובית.

מתחשק לי לסיים ב"אז שלא יעבדו עליכם"של נחמיה שטרסלר אבל אסיים בנימה צנועה יותר...

this is one man's opinion.


בתגובות לפוסט זה הואשמתי במניעים זרים, בגלל שהעזתי לתקוף את אובר. להגנתי יצא דווקא אנונימי שכתב תשובה מפורטת כמעט כמו פוסט אורח עם הרבה מידע נוסף. ולכן אני מציע לכם לקרוא את התגובות.
והנה כמה לינקים שהועלו בתגובות ולינקים נוספים לחדד את טענותיי.

כאן תוכלו לקרוא על הדרך שבה אובר מכפילה את המחיר כמה שבא לה (פי עשר) בערב השנה החדשה. בשנה הבאה כבר יהיו הרבה יותר נהגים שיכורים על הכביש בגלל זה.

כאן תוכלו לקרוא על איך שיש המון נהגים, ואובר עדיין מחליטה להעלות את המחיר. כל תיאוריית השוק החופשי נופלת ונשארת תיאוריית הקפיטליזם החזירי של אובר.

כאן תוכלו לקרוא כיצד בגלל הכפלת המחיר בשעות השיא הביקוש לאובר צונח ואנשים עוברים לרכבים פרטיים.

כאן תוכלו לקרוא כיצד אובר השמידה כמעט לחלוטין את מוניות סן פרנסיסקו, דבר שאישפר לה להפוך למונופול לא מפוקח ולהעלות מחירים איך שבא לה.בקצב הזה אני לא אתפלא אם יצחק תשובה ייכנס לאובר כשותף...
בין היתר אובר החריבה את היוזמה למוניות מונגשות לנכים שכבר פעלה ועכשיו היא מכריזה על מיזם כזה משלה במחירים גבוהים יותר מהמחיר שהיה אמור להיות במוניות.

כאן תוכלו לקרוא על בעיית היעדר הביטוח המתאים (דווקא מטורונטו), שממש לא מעניינת את אובר (כי הנהגים לא תחת אחריותה), וגם ממש לא מעניינת את הנהגים עד שהם נקלעים לתאונה והביטוח מסרב לשלם (כי הביטוח לא מתאים לשימוש מסחרי ברכב אלא לשימוש פרטי). בשלב הזה הנהגים כנראה יספגו הפסד של עשרות אלפי דולרים שהוא שווה ערך לכל מה שהרוויחו בחודשים של עבודה. ועשוי אף להסתכן בכלא ולפשוט רגל אם נגרם נזק לנוסע שלא היה מכוסה על ידי ביטוח  מתאים. מיותר לציין שאובר אפילו לא מעודדת את הנהגים לרכוש ביטוח מתאים, שלא לומר מחייבת. זה פשוט לא מעניין אותה.

כאן תוכלו לקרוא על מאבק נהגי אוברבלאק (שירות לימוזינות זהה לאובר-X) בפילדלפיה, שלא מצליחים להשתכר בכבוד מחד, ולא מצליחים להתחרות בפופולריות של אובר מאידך. ונשארים קרחים מכאן ומכאן.
וכאן תראו את ההפגנה של נהגי אובר וליפט ערכו בפילדפיה.

עמיעד הוסיף בתגובתו קישור לצד השני של המטבע מאתר "מידה".
הפוסט המעניין (שגם כתוב נפלא) של הלל גרשוני, עוסק בכלל היוזמות הפתוחות לעומת הממוסדות והותיקות (ויקיפדיה, איביי וכו'), מתוך הפוסט אני מעלה פה פסקה קטנה שהאירה לי עיניים:
"הכלכלה, לימד אותנו הכלכלן יוזף שומפטר, מתקדמת בדרכים של הרס יצירתי: תחומים ישנים נהרסים עד היסוד, ואופציות חדשות וטובות יותר צצות. בדרך נגרם הרס, בלי ספק. אנשים שהשקיעו בתחום הלא-נכון צריכים להסתגל למציאות החדשה, והדבר לא תמיד עובר בקלות. אם הנפגעים מן ההרס היצירתי הם רבים וחזקים במיוחד, הם יכולים אפילו לנקוט צעדים רבים כדי לנסות לעצור את התקדמות הכלכלה, לטובתם עצמם."


האם אני, שקונה את הגאדג'טים, המשקפיים ואפילו חלק מהבגדים שלי מאתר סיני, מתנהג כמו דינוזאור שנלחם נגד מטאור בפוסט הזה? יכול להיות. מה הדיעה שלכם?

צי האוטובוסים של ישראל

$
0
0
מסירת אוטובוסים מתוצרת יוטונג לאפיקים
מקור: צ'יינה מוטורס

בישראל פעלו בדצמבר 2015 כ-9,500 אוטובוסים ציבוריים (לא כולל אוטובוסים למטרות תיירות), אשר הפעילו את השירות ההולך ומתרחב במהירות. 9,500 האוטובוסים אחראים לכ-2,500 קווי אוטובוס, מדן ועד אילת, מבצעים כ-75,000 נסיעות ביום ומסיעים כ-2.5 מליון נוסעים ביום. אבל השאלה העיקרית שנשאלת בפוסט זה היא "ממה מורכב צי האוטובוסים שלנו? 

סוגי אוטובוסים
לפני שנצלול ליצרניות הרכב השונות, כמה מילים על סוגי אוטובוסים.
מקובל לחלק את האוטובוסים לפי גודל (מיני, מידי, אוטובוס רגיל, אוטובוס ארוך)
מקובל לחלק את האוטובוסים לפי תפקוד (עירוני, בינעירוני)

על הבחירה מתי להשתמש בכל סוג אוטובוס תוכלו לקרוא בהרחבה כאן.

יש גם חלוקה מיוחדת לארצנו הקטנטונת (לא ממוגן, ממוגן אבן, ממוגן ירי).
יש כמובן חלוקות למקצוענים יותר כגון נפח מנוע ובעתיד גם יהיו חלוקות לפי סוג הנעה (היום הכל סולר בדרגות שונות של "תקן יורו"להפחתת זיהום אויר). כבר יש לנו אוטובוס ניסוי בחשמל ואוטובוס ניסוי בגז, ויש גם 6 מטרוניות היברידיות, אנחנו בתחילת התהליך שבסופו כל האוטובוסים לא יזהמו את האויר כלל.


בפוסט הזה אתמקד באוטובוסים רגילים, עירוניים ובינעירוניים, אציין רק שכ-52% מהצי שלנו הוא עירוני וכ-48% בינעירוני. האוטובוסים העירוניים אחראיים להסעת 75% מהנוסעים כי בעיר יש תחלופה מאד גדולה.
כמו שאתם רואים בגרף למעלה רובו המוחלט של הצי שלנו מורכב מאוטובוסים רגילים.

גיל ממוצע
הגיל הממוצע של צי האוטובוסים בארצנו הוא קצת מעל 6. הגיל באגד ובדן קצת יותר גבוה ובחברות החדשות (בדגש על אלה שזכו במכרזים לאחרונה) קצת יותר נמוך. אורך חיים של אוטובוס בישראל לא יכול לעבור את ה-20 שנה על פי חוק, מרבית המכרזים וההסכמים מגבילים את הגיל ל-12 שנה ובמכרזים החדשים אף לעשר שנים (גיל ממוצע של הצי 7) וגם קובעים מגבלת קילומטרים כדי להכריח את המפעיל לתזז את האוטובוסים בין קווים שונים (שלא יהיה אוטובוס שטוחן ואוטובוס שנח). יש כמה חריגים שמקבלים אישור למשוך עוד שנה או שנתיים, בין אם בגלל שנגמרה תקופת המכרז אך אין עוד מפעיל חדש מוכן ובין אם בגלל צורך דחוף בהגדלת הצי בעידן עבודות הרכבת הקלה. אין בשירות בישראל כמעט אף אוטובוס מעל גיל 15, אותם בודדים אגב, הם ממוגני ירי שקשה להחליפם בשל בעיות תקציב של משרד הביטחון שאמור לממן את ערכות המיגון. לצערנו עדיין יש יותר מדי אוטובוסים בגיל 12-15 וזה בעייתי.
אורן סאאב מפורום תפוז מוסיף שההחלטה להצעיר את גיל הרכב, שהיא חיובית כשלעצמה, גם מדרבנת את המפעילים לרכוש אוטובוסים זולים יותר ודוחפת אותם לזרועות השוק הסיני על חשבון השוק הישראלי, מגמה מאד ברורה כפי שנראה בהמשך. לדעתו זה נעשה במודע (לובי פוליטי של יבואניות מסין?) לדעתי לא.



איזו חברה מייצרת את האוטובוס שלי?
ישנן שתי דרכים שבהם אוטובוס חדש מגיע לכבישי ארצנו

א. קניית המכלולים (שלדה, מנוע ומערכות שונות הקשורות להנעה) מחברה המייצרת אוטובוסים, שינועם לארץ על גבי ספינה לאחד משני מפעלים המתמחים בהכנת ה"מרכב"של האוטובוס (קירות, גג, דלתות כסאות, ידיות ומערכות שונות שאינן קשורות להנעה כגון מיזוג אויר. שתי החברות האלה הן "מרכבים"הממוקמת בא.ת. קיסריה ו"הארגז"שעברה לאחרונה מתל אביב לקריית מלאכי. שיטה זו מקובלת יותר כשמדובר באוטובוסים מערב אירופאים.

ב. הזמנת אוטובוס שלם, ממסד ועד טפחות מחברה שמייצרת אותו בחו"ל והבאתו באונייה לארץ. שיטה זאת מקובלת יותר כשמדובר באוטובוסים סיניים ומזרח אירופאיים. לכל שיטה יתרונות וחסרונות משלה שלא אפרט כאן.

כאשר מזמינים אוטובוס ממרכבים או מהארגז, הן מוסיפות את הלוגו שלהן בסמיכות ללוגו החברה שמייצרת את המכלול וכך אנו רואים אוטובוסים עם שני סמלילים.
בשיטה השנייה אנו רואים אוטובוסים עם סמליל אחד בלבד.

כל אוטובוס יכול לנסוע בארץ?
כל אוטובוס שעומד בתקינה הישראלית יכול לנסוע על כבישי הארץ. לצורך כך כשמביאים מודל חדש צריך לעבור תהליך של אישור אב-טיפוס לפני היבוא של הכמויות.
לפני מספר שנים הותאמה התקינה הישראלית במידה כמעט מוחלטת לתקינה האירופאית, ולמעשה מפעיל שמבקש להביא לארץ דגם חדש ומוודא שהוא עומד בתקינה האירופאית, יודע בוודאות גבוהה שהאבטיפוס שיביא יאושר.
אם אתם תוהים איפה שוק האוטובוסים האמריקאי, הרי שמדובר בתקינה אחרת לחלוטין ולמעשה אוטובוס אמריקאי לא עומד בתקינה האירופאית ולכן גם לא בתקינה הישראלית.

התמונה הבאה מציגה את התפלגות האוטבווסים על פי ארץ המוצא.


מרצדס 0405-הארגז ששירת במטרודן
מקור: ערן אייל פורום תח"צ

גרמניה
ניתן לראות שארץ הייצור העיקרית של האוטובוסים היא גרמניה, כמעט 50% מהצי שלנו מקורו בגרמניה. מרצדס ומ.א.ן
על מרצדס חשבתי שאפשר להגיד שנכון המשפט, הכי טוב-הכי יקר, וכדי לחסוך עלויות לרוב נקנים מכלולים ומפעלי מרכבים והארגז מסיימים את העבודה בארץ. בתגובות מפורום תפוז הסתבר לי שהשלדות של מרצדס הן לא הכי יקרות ואולי גם לא הכי טובות.  אגד אוהבת מרצדסים, והעובדה שהמדינה היא זו שקונה לה את האוטובוסים (באמצעות קרן הצטיידות), הקלה עליה להזמין את הסוג היקר ביותר שדורש הכי פחות תחזוקה אחר כך.
כמובן שלא רק לאגד יש מרצדס, גם לדן ולחלק מהמפעילות החדשות.

מ.א.ן SL - הארגז ששירת בדן
מקור: אורי404 פורום תח"צ
אבל מרצדס לא לבדה בשוק הגרמני, חברת מ.א.ן היא החברה החביבה על דן, וכמובן יש עוד מפעילים שמחזיקים אוטובוסים של מ.א.ן.
השילוב של מרצדס ומאן, הנפוצות בעיקר באגד ובדן, שתי החברות הגדולות בארץ, הביא לכך שגרמניה היא המובילה. אבל חשוב לציין שפעם נתח השוק שלה היה גדול עוד יותר והוא הולך ויורד.
ועוד משהו, מרצדס ומ.א.ן אמנם גרמניות, אבל יש להן מפעלים בכל אירופה, על כך הרחבה בהמשך.





וולוו B10B - מרכבים ששירת באגד
מקור: גלריית אגד
שוודיה
שוודיה אחראית לשליש מהצי הישראלי בזכות שתי חברות - וולבו וסקניה.
חברת מאיר מכוניות ומשאיות היא היבואנית של וולבו וגם חולקת בבעלות על חברת קווים, החברה השלישית בגודלה בארץ, אבל הוולבו התחבבה גם על מרבית החברות הפרטיות האחרות וניתן למצוא אותה גם באגד ובדן. 
למפעילים הפרטיים יש רמת תחזוקה ירודה יותר מאגד ומדן וזה משפיע הרבה יותר על הנסיעה מאיכות הייצור הראשונית. וולוו איכותית כמו מרצדס, אבל בארץ התחושה שמתקבלת מנסיעה בחברת קווים שוולוו פחות טובה וחבל.
סקניה אהודה מאד על אגד ודן וניתן למצוא אותה גם אצל מפעילים אחרים.



ד.א.ף SB4000 - מרכבים
מקור: אורן הירש - אגד תעבורה
הולנד
הולנד היא ביתה של חברת ד.א.ף שייצרה משאיות ואוטובוסים. ערן סאאב מוסיף כי כבר שני עשורים שהם לא מייצרים אוטובוסים, חטיבת האוטובוסים שלהם נקנתה על ידי קונצרן VDL. השם דאף נשאר כמותג רק בישראל על ידי היבואנית, אבל למעשה המנועים הם מנועי איווקו האיטלקית.

ניתן למצוא אוטובוסים של דאף/VDL בכמה חברות, אך המובילה היא אגד תעבורה, אולי בגלל שלחברה האם "תעבורה"יש אורייטנציה חזקה למשאיות

סין
סין היא הפורצת המהירה ביותר למצעד, הסינים שיכללו את יכולת החיקוי שלהם עוד מאד ומוצריהם לא בהכרח נופלים מהמקור. המפעילים משבחים את זמני האספקה המדויקים וזה גם לא מובן מאליו בהזמנות גדולות של מאות אוטובוסים.
נכון לעכשיו יש שתי חברות סיניות שמייבאות אוטובוסים לישראל. יוטונג, שניתן למצוא בעיקר באגד תעבורה וגולדן דרגון שניתן למצוא בעיקר בסופרבוס (חברת אוטו-חן מבעלי סופרבוס היא גם היבואנית של גולדן דרגון). מאחר ואלה אוטובוסים חדשים חוויית הנסיעה נעימה ורק ימים יגידו האם לאורך זמן ההשקעה באירופה אכן עדיפה, או שאירופה איבדה את יתרונה היחסי.
גולדן דרגון בשירות סופרבוס
מקור: דה מרקר

אמנם סין היא לא המדינה הראשונה ממנה ייבאו אוטובוסים מוגמרים, אך הכמויות הגדולות גרמו לבעלי מרכבים והארגז להתחלחל. בכתבה הזושל דניאל שמיל מדה-מרקר (2013) תוכלו לקרוא על הדיון בכנסת בנושא זה. נכון להיום ענף האוטובוסים גדל בקצב מהיר וכולם פורחים, אך מרכבים והארגז יודעות שעלולים להגיע גם ימים קשים יותר, ואז הן חוששות שהיבוא של אוטובוסים מוגמרים (לא רק מסין) יועדף על ידי כל חברות האוטובוסים והן יפשטו רגל.
אין ספק שמדובר בחשש מוצדק וייתכן וענף בניית האוטובוסים יילך בעקבות ענף הטקסטיל וענפים אחרים שהתאיידו מישראל ועברו למקומות אחרים. מנגד, אם המחיר יותר זול.... בקיצור אין לי דיעה בעניין לכאן או לכאן.

אלה הארצות הבולטות, מטורקיה קיבלנו אוטובוסים לא נוחים של חברת BMC שבינתיים נסגרה ואוטובוסים קצת יותר נוחים של חברת תמסה, מאיטליה את האיווקו (בעבר איריסבוס) שניתן לראות שולט בצי של אפיקים וגם בסופרבוס ובדן, מפולין את הסולאריס שמשפחת עפיפי הפכה להיות היבואן הרשמי שלו, ומספרד את האיריזר. השוק הולך ומתגוון לאיטו

גיוון זה דבר טוב או רע?

התשובה היא כרגיל באמצע. היעדר גיוון הוא רע, אתה תקוע על יצרן אחד, ספק שירות אחד בארץ ולעיתים רק עקב הרצון לשמר מצב קיים אתה מפספס הזדמנויות לחסוך הרבה כסף, או לזכות בשירות טוב יותר.
גיוון יתר הוא רע, בעיקר ברמת המפעיל, כי קשה להזחיק הרבה התקשוריות שונות, חלקי חילוף שונים וידע טכני שונה שנדרש מהנהגים. לכן התשובה היא שכל מפעיל צריך כנראה כ-3 חברות שונות מהן הוא קונה אוטובוסים ואיתן הוא יכול להתמקח, אבל לא יותר מכך. בעידן של ריבוי מפעילים, הרי זה טבעי שיש לנו כ-15 יצרני אוטובוסים הפועלים בארץ, כנראה אנחנו לא חוטאים בגיוון יתר.
אורן סאאב מפורום תפוז מוסיף כי המפעילים הגדולים מחוייבים להצטייד על ידי לפחות שני יצרנים, לא ידעתי את זה, תודה אורן.

האם הם באמת מיוצרים בארצות האלה?
אורן סאאב שופך אור על הנקודה הזאת. (חלק מהערותיו כבר שיבצתי בפוסט ואני משאיר את השאר).
שלדות מרצדס OC500 מעולם לא יוצרו בגרמניה, והן מיוצרות בספרד. ישראל היא השוק הגדול ביותר לשלדות OC500RF.
מרצדס הוא גם לא היקר בשוק, ושלדת OC500RF היא דווקא מהזולות שבאירופיות. במידה כזו או אחרת גם לא הכי טוב. ברשותי מידע רב שאינני רשאי לפרסם ברבים אודות פשלות מביכות מאוד של מרצדס, דווקא באחד מדגמי הדגל שלהם בארץ ובעולם.
העירוני נמוך רצפה של מ.א.ן. לא מיוצר בגרמניה גם כמוגמר וגם כמודול שלדה מזה שנים, אלא בפולין. הבעלים של סולאריס היה הסוכן של מ.א.ן. בפולין, ואפילו שותף עסקי במפעל האוטובוסים של מ.א.ן. בפולין לפני הקמת סולאריס.
איווקו מייצר מעט אוטובוסים באיטליה. הרוב הגדול, כולל חלק ניכר מאלו שבארץ מגיעים מצרפת ומצ'כיה.
יוטונג הוא יצרן האוטובוסים הגדול ביותר בעולם ! בניגוד ליצרנים אירופיים המייצרים במקומות רבים ובישבות שונות, כל האוטובוסים של יוטונג מיוצרים במפעל אחד.
BMC מוקמת בימים אלו מחדש, אחרי שהחברה נרכשה מכונס הנכסים. לא ברור כעת האם היא תחזור לייצור אוטובוסים, שכן אותו משקיע נכנס להשקעה עצומה ביחד עם ממשלת טורקיה בפיתוח "המכונית הלאומית הטורקית,"כזו שתיוצר בגרסאות מרכב שונות, עם מנועי בנזין, דיזל, היבריד וחשמלי מלא.

תודה אורן,

כמה קישורים לגלריות
אגד
דן מתוך פורום תחבורה ציבורית

לכבוד ט"ו בשבט - משתלת נתיבי העדפה

$
0
0
ט"ו בשבט תמיד היה אחד החגים האהובים עליי, היציאה מבית הספר לנטיעות היתה שינוי מרענן באווירה. קיבלנו שתיל בערך בגובה שלנו, קילפנו מהניילון, הכנסנו לבור שמישהו כבר חפר בשבילנו, קצת הידקנו באדמה וזהו. 
הקטע של לכלוך האצבעות דווקא לא היה גולת הכותרת של החוויה מבחינתי, אבל נהניתי אחר כך להסתובב בין כל השתילים הרכים שהיו פרושים על שטח ענק, ולדמיין אותם גדלים והופכים ליער. לחלק מהמקומות גם חזרתי אחרי כמה שנים וזיכרון הנטיעה השתלב עם הנוף הירוק של העצים הבוגרים ועשה לי טוב בלב.

השתילים שקיבלנו לנטיעה כבר עברו דבר או שניים בחיים, הם נולדו בפגייה של קק"ל (המשתלות בגילת, אשתאול וגולני), קיבלו תנאים אופטימליים שעזרו להם לשרוד את השנה הראשונה והגיעו יחסית בוגרים לשטח. כל זה דורש כמובן תכנון מוקדם שבסופו אנו מקבלים יער יפה ופורח. 

אתה מאד פיוטי, אבל מה הקשר לנתיבי העדפה?
ענף האוטובוסים הולך ומתרחב במהירות, וכמו בכל ענף מתפתח, עד עכשיו עסקנו בעיקר בקטיפת הפירות הנמוכים (הוספת נסיעות וקווים). ישנה תחושה שהגענו למיצוי הפוטנציאל במישור הזה ואם אנחנו רוצים להמשיך להגדיל את הענף, הגיע הזמן לעסוק בדברים הקשים - יצירת תשתית העדפה ייעודית לתחבורה ציבורית
תשתית היא דבר שלוקח הרבה זמן לתכנן, לאשר ולבנות, בעוד שהחלטה על תוספת נסיעות או פתיחת קו חדש דורשת כמה חודשי התארגנות בלבד, ומכרז חדש עם המון תוספות דורש כשנה וחצי עד שנתיים, הרי בתשתיות העדפה אנו מדברים על שנים רבות מהרגע שבו מועלה רעיון להעדפה ועד שהאוטובוס הראשון נוסע בו. בהקבלה לט"ו בשבט אז בשביל שמאות אלפי ילדים יוכלו לצאת לנטיעות מישהו צריך להחליט איזה שתילים יוכנו, כמה ואיפה לפחות כמה שנים מראש, ולדאוג למלאי מתאים של זרעים שממנו המשתלה תייצר שתילים ותדאג להם כמה שצריך עד שהם יהיו מוכנים למעבר, אחר כך גם צריך להכין את השטח, לחפור את הבורות, להכין השקייה (בשנתיים הראשונות עוד משקים את השתילים הרכים) ולמלא משאיות בנטעים הצעירים ולבסוף מישהו גם צריך לדאוג לכל האוטובוסים וההדרכות וכן ל"בקרת איכות"שתוודא שהשתילים ניטעו כמו שצריך ותתקן. אני מנחש ששבוע אחרי ט"ו בשבט 2016 תתקיים ישיבה בקק"ל תחת הכותרת "היערכות לט"ו בשבט 2019". כי אי אפשר לעשות את הכל משנה לשנה.

כך גם עם פרויקטים תשתיתיים, בין אם זה משבר הדיור (הגדלת מלאי הדירות הממוכרזות שיהיו זמינות רק בעוד כמה שנים), טיפול בביוב, השבת מים, תשתיות חשמל או כבישים (התוכנית החמש שנתית של נתיבי ישראל לדוגמה), וכך גם עם נתיבי העדפה לתחבורה ציבורית.

לא מזמן מישהו שאל אותי מה יביא למהפכה הבאה בענף, התשובה היתה מאד פשוטה - אם נעבוד על מספיק פרויקטים במקביל שאף אחד מהם בפני עצמו אינו מהפכה, בסוף תהיה מהפכה. עץ בודד עושה צל מוגבל מאד. חורשה זה כבר יותר טוב ויער כבר משנה לגמרי את הנוף ואת הסביבה.

בהקשר של נתיבי העדפה עבדנו עד עתה במתכונת של עץ פה, עץ שם. למעט רכבת ישראל שהשכילה לייצר המון פרויקטים במקביל. בשנות ה-70- נחנכו הנת"צים בדיזנגוף ובן יהודה ואלנבי, בשנות ה-80 נחנכו שניים שלושה נתיבי העדפה בגוש דן (ז'בוטינסקי, דרך נמיר, המסגר), בשנות ה-90 עוד כמה (כביש 44), ובשנות ה-2000 עוד קצת. הקצב התחיל לגדול ב-2011. בשנה זו נחנכה הרכבת הקלה ונחנכו גם הנת"צים ב"קו הכחול בירושלים, ב-2011 גם הפך רחוב המלך ג'ורג'בתל אביב לנת"צ, ונחנך הנתיב המהיר לאורך כביש 1, ב-2012 נחנך הנת"צ בין נתניה להרצליה, ב-2013 נחנכה המטרונית בחיפה,  הנת"צ בכביש 20 של נתיבי איילון. וההעדפה בצמתים בכביש 443.
עבודות הרכבת הקלה הביאו עוד כמה קטעים צהובים לגוש דן ב-2015 (רחוב חשמונאים ובגין) אבל עצם העובדה שאני יכול לסקור את זה כך מעידה על הפירות המעטים שנקטפו עד עתה.

החדשות הטובות הן שהיום יש בצינור הרבה יותר תוכניות מאי פעם, פועל יוצא של מדיניות מכוונת להעדפת תחבורה ציבורית שהחלה רק לאחרונה מנשבת במשרדי התחבורה והאוצר. והקצב, שכבר החל לגדול מאז 2011, ילך ויגבר משנה לשנה.

אחלק את הפוסט לסוגי העדפה באיכות בסדר יורד, את התרשימים המלווים כבר הצגתי בעבר בפוסט אחרשמסביר על ההבדלים בינהם.

1. הפרדה מוחלטת

למושג הזה עונות כעת רק רכבת ישראל והכרמלית, הרכבת קוטפת כעת כל שנה את הפירות מעבודת תכנון מאומצתשנעשתה בה בעבר ושממשיכה גם כעת, בשלבי נטיעה נמצאים כיום ארבעה קווים (כרמיאל, העמק, השרון וי-ם) וקו נוסף סיים את התהליך ממש לא מזמן (קו הנגב הצפוני). בנוסף יש גם פרויקטים של תחנות חדשות, שדרוג ישנות, חישמול ועוד.
בשער המשתלה שלנו ממתין לנטיעה ביום פקודה רק קו אחד - המסילה המזרחית שאושרה אך עוד לא תוקצבה, ובחממה גדלים לאיטם הפרויקטים הבאים, בין אם הם פרויקטים מסובכים אך עתירי נוסעים (ריבוע מסילת חיפה-תל אביב, הוספת מסילות באיילון), ובין אם הם פרויקטים שנחיצותם מוטלת בספק (קו לאילת, קו לערד, קו לקרית שמונה).
מלבד רכבת ישראל נמצא בקטגוריית ההעדפה המלאה גם הרכבל ממרכזית המפרץ לטכניון ולאוניברסיטה, שממתין במשתלה שלנו כבר יותר מ-15 שנה (כנראה זה פרוקט בונסאי) ויש גם רכבל מתוכנן מטיילת ארמון הנציב לכותל ולהר הזיתים.

העדפה מלאה ברכבות עירוניות (מטרו) לא מתוכננת בארצנו, היא לא נמצאת  באף חממה.

2. הפרדה חלקית - זכות דרך בלעדית


בזמן שחופרים את הגומות לשתילת תחנות הקו האדום בגוש דן, ומכינים את הקרקע גם להארכות הקו בירושלים ולקו הכתום בין הקמפוסים, לא פחות מארבעה קווים (שניים בירושלים ושניים בגוש דן) עברו לא מזמן מהחממה של הקטנים, שאולי לא יישרדו, לחממה של הגדולים שסיכוייהם להינטע גדולים יותר. מדובר בקו הסגולוהקו הירוקבגוש דן, והקו הירוק והקו הכחולבירושלים, שהתכנון המפורט שלהם הסתיים והם עומדים לפני מתן תוקף לאחר שמיעת התנגדויות הציבור. על אף שהדרך ארוכה עד לפתיחה המיוחלת, ההתקדמות הזו חשובה מאד.
מיד אחריהם במשתלה שלנו נמצא קו הרק"ל מחיפה לנצרת עילית ונצרת, ולאחרונה התבשרנו שמפנים במשתלה שלנו מקום לפרויקט רק"ל בבאר שבעשייקלט שם בקרוב לקראת תחילת תכנון.
נת"ע מתכננת עוד כמה קווי רק"ל שנמצאים כרגע עדיין בעורף המשתלה שלנו, הקו החוםלרמלה, הקו הצהובשיחצה את רמת גן בואכה רמת השרון ועוד. גם לצוות תכנית אב בירושלים תכניות לקווים נוספים.
בקבוצה זו עקרונית כלולים גם קווי BRT סגורים, כאלה שאף קו רגיל לא חולק איתם את המסלול והם מתפקדים לחלוטין כ"רכבת קלה על גלגלים, אך כל קווי ה-BRT הקיימים והמתוכננים בארץ דווקא ייכנסו לקטגוריה הבאה.

3. הפרדה חלקית - זכות דרך לא בלעדית
לאחר שהמטרונית חדרה בסערה לחיפה, היא מתוכננת להתרחב בעוד שני קווים לפחות שנמצאים בתהליך תכנון מתקדם, קו מהקריות לחוף הכרמל דרך מנהרות הכרמל, וקו מנשר להדר. אלה כבר נמצאים קרוב לפתח היציאה מהחממה שלנו לשטח. באזור של הקטנטנים שאולי לא ישרדו נמצא קו מטרונית על רכס הכרמל וקו מטרונית לנווה שאנן, במקביל מתכננת נת"ע את הקו הכחולשל גוש דן (קו BRT בין רחובות, נס ציונה, ראשון וצומת חולון) וקו BRT בנתניה (הקו הכתום). בלי קשר לנת"ע מקודם גם סוג של BRT פתוח באשדודבמסגרת זכייתה בקול הקורא שמיד ארחיב עליו. קו BRT נוסף שקידמה נת"ע בשרון (הקו הורוד) נקבר קבורת חמור על ידי ראשי העיריות ובמקומו מקודמים נתיבי העדפה צנועים יותר שניתקל בהם בקטגוריה הבאה.
הצלחת הנתיב המהיר בכביש 1 הביאה לרצון לשעתק את המודל לשאר הדרכים הנכנסות לגוש דן, ממעוין שורק שברשל"צ בדרום ועד לשפיים בצפון דרך כל האיילון. התכנון המפורט עוד לא אושר אך כבר הובטח תאריך יעד (2019) מתוכנן גם נתיב מהיר לאורך כביש 5 שנמצא רחוק יותר מנטיעה (2021?). יש גם דיבורים על שימוש בנתיב השלישי מהרחבת כביש 1 ליצירת נתיב מהיר בכניסה לירושלים.

4. בלי הפרדה

אמנם לא מדובר באמצעי יעיל במיוחד, אך אם איילת שקד תחתום על התקנותשמאפשרות אכיפה במצלמות על ידי העיריות הוא יהיה הרבה יותר טוב מהיום, מצד שני זהו פתרון מאד זמין.
משרדי התחבורה והאוצר הוציאו קול קורא לשיפור הניידות בעיר לעיריות עם פרס נאה בצידו. 13 עיריות השתתפו ואשדוד זכתה, אך העיריות בלי להרגיש נפלו למלכודת דבש שבה הן בעצמן הציעו הפיכת נתיבים וחניות לנת"צים. עכשיו, אפילו שהן לא זכו, מתקדם תהליך יישום (דרך בקשות תיקצוב רגילות) של כל ההצעות שלהם. בגוש דן אחראית על הנושא נתיבי איילון בפרויקט שנקרא "מהיר לעיר". הפרויקט תופס שטח גדול בחממה שלנו שהוכשר לקליטת כל השתילים הרכים רק לאחרונה, לפחות חלקם גם יינטעו ועל אף שכולם נבטו מהזרע לא מזמן, הם צריכים לשהות במשתלה שלנו הכי פחות זמן כי קל יחסית להכין אותם לשתילה בשטח. (בטח לעומת רכבות קלות).
גב'רותי אמיר הציגה את תוכנית "מהיר לעיר"במושב של האגודה הישראלית למחקר תחבורה. להלן הקישור למצגת.
השאיפה המוצהרת היא להוציא את כל הנתיבים מהמשתלה לנטיעה תוך 5 שנים כאשר מ-132 ק"מ עלובים שיש היום בגוש דן עם העדפה, נגדל ל-462. גידול של 350%.  
המפה נראית כך (כתום קיים, כחול, סגול וירוק מתוכנן), במצגת יש גם הגדלה של כל אזור.
נתיבי העדפה קיימים ומתוכננים בגוש דן
בנוסף למפה הזו מקודמים נתיבי העדפה גם בבית שמש ובעוד מקומות וכשמקודמים כל כך הרבה פרויקטים במקביל, יבוא יום ובו העדפה לתחבורה ציבורית לא תהיה היוצא מהכלל אלא הכלל. כשהיום הזה יבוא נהנה מהיתרונות שיש ליער על פני עצים בודדים.

מסלול תחבורה ציבורית חוצה יער באדלייד, אוסטרליה


פרגון לבלוג תכנון בירושלים

$
0
0



לאחרונה, במסגרת הקמת "מדריך הבלוגים"נחשפתי לבלוג שנקרא בפשטות - "תכנון בירושלים"
כפי שמבטיחה כותרת הבלוג הוא עוסק בכל מה שקשור לתכנון בירושלים וגם מרחיב את היריעה לנושאים אחרים בכתיבה ממוקדת ובהירה.
מטבע הדברים, חלק הארי של תכנון בערים גדולות עוסק בתחבורה, בין אם מדובר בכבישים, שבילי אופניים או תחבורה ציבורית. וכמובן שגם עוסק בעירוניות נכונה והולכי רגל.
להלן קישורים לכמה דוגמאות:





מקור - בלוג תכנון בירושלים - נסועה

כותב הבלוג לקח את נתוני הלמ"ס להתפלגות נסועה, ועיבד אותם לגרף בהיר מ-1970 ועד 2014.
1970 = 100% ומשם מתחיל גידול בכמות הק"מ.
הגרף מתייחס ל-1970 כ"שווה לכל האמצעים"מאחר והוא בודק גידול באחוזים, אבל במספרים אבסולוטיים כלי רכב פרטיים עשו ועושים הרבה יותר קילומטרים הן מאוטובוסים והן מרכבות. כלומר, אסור להסיק ממנו שרכבת עושה יותר קילומטרים מרכבים פרטיים. (לרבים ההבהרה הזו ברורה מאליה, אבל הרגשתי צורך לחדד זאת).
למעשה, כל אחד מהאמצעים בגרף נמצא בקנה מידה שונה לחלוטין מבחינת ק"מ נסיעה אבסולוטי, הצגת הגידול באחוזים היא הדרך היחידה להציג אותם על אותו גרף.

הרכב הפרטי מגיע כעבור 44 שנה מ-100% ל-883% זה בהחלט גידול מרשים שמייצג את כל הכתבות שחוזרות על עצמן כל שנה (היכונו לקטסטרופה תחבורתית: מאות אלפי רכבים חדשים עלו על הכביש בשנת XXXX)
כשיש יותר רכבים אז גם נוסעים יותר, אפילו שבשנים האחרונות כל רכב עושה קצת פחות קילומטרים (יש יותר משפחות עם 2 ו-3 רכבים שמחלקים ביניהם את המטלות).
הרכבת הגיעה מ-100% ל-1179%, מדוברים במונחי קילומטר נסועה, וזאת כשאנו יודעים שבין 1970 ל-1990 היתה אפילו ירידה מהמעט שכבר היה ומ-1990 התחילה הנסיקה הגדולה. בהקשר זה חשוב לחדד שהגרף מדבר על מספר קילומטרים ולא על מספר נוסעים, אבל זה בהחלט מתבטא גם במספר הנוסעים שעלה מ-2 מליון בשנה למעל 50 מליון.

והאוטובוסים? ב-44 שנה הם גדלו רק מ-100% ל-173% - הם אפילו לא הכפילו את עצמם.
אם נעשה גרף רק לאוטובוסים שיהיה רגיש יותר לתנודות, נראה בבירור את הירידה בשירות בסוף שנות ה-80, בפיגועי אמצע שנות ה-90 ובאינתיפאדת 2000-2001, ועליה מתונה בשנים השקטות, יש גם ירידה שאני לא מכיר את הסיבות לה באמצע שנות ה-70 (אולי קשור למשבר שאחרי מלחמת יום כיפור).
העליה המתונה הופכת לפחות מתונה מ-2002  ועד 2014 ואני מוסיף שאפילו יש האצה נוספת ב-2015.

כותב הבלוג גם הרגיש שיש שינוי באוויר והביא את זה לידי ביטוי בהתסכלות על חתיכה קטנה יותר מהנתונים, מ-2005 ועד 2014 בלבד.

מ-2005, עד 2014, הרכבת באדום ממשיכה להציג גידול מהיר מ-100% ל-181% (ותמשיך להציג אותו לפחות עד 2019), אבל ההפתעה דווקא נמצאת בגרף הצהוב ובגרף הכחול..
הרכב הפרטי גדל רק מ-100% ל-126% בלבד ואפילו היתה שנה אחת (2012) עם ירידה קטנה.
בעבר התייחסתי לירידה זו בפוסט "האם ישראל הגיעה לשיא הנסועה" ותהיתי איך ייראו השנים אחרי 2012. לצערי קיבלתי מגרף זה תשובה שהעלייה נמשכת ב-2013 ו-2014 ושעדיין לא מדובר בשינוי מגמה. נאלץ להתנחם בכך שהקצב איטי יותר.
והאוטובוסים? קצב הגידול של האוטובוסים מהיר יותר מקצב הגידול של הרכב הפרטי, והם עלו מ-100% ל-139%.
לצערי, דווקא בשנתיים האחרונות, זה לא בא לידי ביטוי בגידול מקביל במספר הנוסעים, כך שאפשר לומר שאנחנו בשנתיים האחרונות "בונים קיבולת"ומחכים לנוסעים שיבואו.

הגרפים מחדדים את המסרים הקבועים המועברים בבלוג שלי, יש יגודל בפעילות בענף האוטובוסים, אבל כנראה שרק מזה לא תבוא המהמפכה, מספר הנוסעים עולה במתינות והפיצול מול הרכב הפרטי לא משתנה כמעט. חייבים תשתיות העדפה מתקדמות בכדי להביא לשינוי מורגש, כמו שעשו ועושים ברכבת ישראל.





Viewing all 179 articles
Browse latest View live