Quantcast
Channel: הרוכב לאוטובוסים
Viewing all 179 articles
Browse latest View live

התיירים נוהרים באוטובוסים - פוסט אורח מאת יונתן גת

$
0
0

והפעם, לקראת האירווויזיון הממשמש ובא, אבל גם מתוך תפיסה ששיפור השירות לתייר יישאר חשוב  גם אחרי שיוכרז הזוכה, מפנק אותנו יונתן גת בפוסט מחכים ומלא תובנות. תודה יונתן.

התיירים נוהרים באוטובוסים: נסיעת מבחן בקו 445 החדש מנתב"ג לתל אביב // יונתן גת
בתזמון מוצלח לקראת תחרות האירוויזיון ומצעד הגאווה שיערכו הקיץ בתל אביב,החלה הפעלתו של קו שירות חדשהמחבר את רצועת בתי המלון בתל אביב לנמל התעופה בן גוריון, קו 445 של חברת קווים. מעתה יוכלו התיירים הנוחתים בנמל התעופה בן גוריון להיעזר בקו ישיר לבתי המלון, ללא הסרבול הכרוך בלקיחת רכבת והחלפה לאוטובוס, וללא העלות הגבוהה יחסית של מונית פרייבט – חלופה איכותית ומבורכת. הסקירה שלפניכם תציג את חווית הנסיעה בקו החדש, ניתוח גיאוגרפי של בתי המלון המשורתים על ידו, וזיהוי ההזדמנויות החדשות עבור משתמשים שאינם תיירים.

חלק א': חווית הנסיעה בקו
מסלול
לא מדובר בפעם הראשונה שמופעל קו שירות ישיר מבתי המלון בתל אביב לנתב"ג, בעבר הופעל קו 222 אך הפעלתו הופסקה. קו 445 החדש יוצא ממסוף רדינג בתל אביב, עובר לאורכו של רחוב בן יהודה במקביל לרצועת המלונות וחוף הים, ממשיך למסוף כרמלית, מגדל שלום, שדרות רוטשילד (המכילה ריכוז מרשים של מלונות בוטיק חדשים), רחוב הרכבת (הוסטל אברהם) – ומשם נסיעה על כביש 1 עד מחלף לוד, צומת אל-על, טרמינל 1 וטרמינל 3. כל התחנות בתל אביב הן תחנות איסוף בלבד, וכל התחנות בנתב"ג הן הורדה בלבד (ולהפך במסלול ההפוך). המסלול כמעט זהה בנסיעה חזור (נתב"ג > תל אביב), אך ללא עצירה בטרמינל 1 שאינה נדרשת, מאחר ואולם מקבלי הפנים בטרמינל זה איננו פעיל והנוחתים מופנים ישירות לטרמינל 3 משם יוכלו לעלות לאוטובוס.
תדירות וזמנים
הקו יוצא הן ממסוף רדינג והן מטרמינל 3 אחת לשעה ואפילו פעיל בשעות הלילה. הקו איננו פעיל בשישי בערב ובשבת. לקחתי את הקו לכיוון נתב"ג ועליתי בתחנת בן יהודה / שדרות נורדאו – התחנה הרביעית בקו. שעת ההגעה המתוכננת הייתה 18:03, אך האוטובוס הגיע בפועל באיחור של 5 דקות, בשעה 18:08. הנסיעה כולה עד לירידה בטרמינל 1 לקחה כ-55 דקות. לנוסעים לטרמינל 3, בנסיעה זו, הנסיעה ארכה יותר משעה. בנסיעה בכיוון חזור האוטובוס נהנה מהנתיב המהיר וזו הסיבה העיקרית ליציאה מצומת אל-על.
תעריף ותשלום
המחיר לאורך כל הנסיעה הוא 9.3 ש"ח, והתשלום מתבצע באמצעות כרטיס רב-קו. לכל אורך הנסיעה, פרט אלי ואל חברה נוספת שהצטרפה לנסיעה, עלתה לאוטובוס רק תיירת אחת שביקשה לשלם במזומן. נהג האוטובוס התקשה לתקשר איתה באנגלית ואיפשר לה לבצע את הנסיעה ללא תשלום.
שילוט וכריזה
הרשות הלאומית לתחבורה ציבורית, מפעילות התח"צ ועיריית תל אביב-יפו משקיעות בימים אלה משאבים רבים להנגשת המידע למשתמשי התחבורה הציבורית בשלוש שפות: עברית, ערבית ואנגלית. השילוט בתחנהמורכב משילוט "דגל"עם מספרי הקווים ויעדיהם, שילוט סטטי עם פירוט תדירות ותחנות, ושילוט דינמי המציג את זמני ההגעה בזמן אמת. כל סוגי השילוט בתחנה היו זמינים בשפה האנגלית, פרט לשילוט הסטטי המתוחזק על ידי משרד התחבורה ומפעילות התחבורה הציבורית. עיריית תל אביב-יפו הציבה מיוזמתה שילוט בשפה האנגלית לקראת שבוע האירוויזיון.

השילוט באוטובוסמורכב ממערכת כריזה בזמן אמת ומשילוט דינמי המציג את שם התחנה הנוכחית והתחנה הבאה. לצערי לא בוצעה כלל הנגשה של השילוט והכריזה בקו זה לאנגלית, והתיירים למעשה תלויים בנהג או באפליקציות שדורשות חיבור לרשת האינטרנט כדי לדעת מתי לרדת. חברת קווים הפעילה בעבר חיבור WiFiחינמי ברכבי השירות שלה, אך שירות זה לא פעל במהלך הנסיעה שביצעתי. מומלץ מאוד למקד מאמץ בהפעלת כריזה באנגלית בקו זה בשל העובדה הפשוטה שהוא מיועד לשרת בעיקר תיירים. כדאי לציין בנוסף שמערכת הכריזה פועלת גם כשהתחנות הן להעלאה בלבד. למה שהמשתמשים יתעניינו מהי התחנה הבאה אם הם לא יכולים לרדת בה?
 

כמו כן, בעת הנסיעה בקו היה שינוי במסלול בעקבות מירוץ, אך לא היה פירוט של התחנות החלופיות, ולא היה שינוי של מערכת הכריזה והשילוט בעקבות השינוי המתוכנן. מבחינה טכנולוגית זה בהחלט אפשרי, ודרוש עדכון מתאים של הדרישות מהמפעילות עבור תרחישים מהסוג הזה.

המפעילה "קווים"מסרה את התגובה הבאה: "חברת קווים החלה בהטמעת תהליך לעדכון רכביה להצגת שילוט רב לשוני עפ"י הנחיית משרד התחבורה. החברה החלה פעילות מול כלל הספקים הרלוונטיים על מנת לבצע את התהליך. נכון לרגע זה אנחנו בתהליך הפעלה וטרם מחויבים בכך".

המלצות בתחום תפעול קווי השירות:
1.      יש להפעיל במהירות האפשרית שילוט והכוונה בשפה האנגלית עבור קו זה בכל האמצעים, בראש ובראשונה בשילוט ובכריזה באוטובוס עצמו.
2.      מומלץ לבטל את הכריזה בתוך האוטובוס עבור תחנות שהן איסוף בלבד ללא הורדה (בכל קווי השירות).
3.      מומלץ לגבש ולהפעיל הנחיות להחצנת מידע למשתמשים (אפליקציות, שילוט בתחנות, שילוט וכריזה בתוך האוטובוס) בתרחישים בהם קיימים שינויים מתכוננים או פתאומיים במסלול.
4.      מומלץ לשנות את השם של תחנות "טרמינל 2" (תחנות מספר 37569 ו-37661), מבנה טרמינל 2 נהרס לפני יותר מעשור; השם של התחנה כבר לא רלוונטי ועלול לייצר בלבול בקרב המשתמשים.

חלק ב': שירות לתיירים
על פי נתונים שהתקבלו מעיריית תל אביב-יפו, בעיר קיימים כ-10,400 חדרים המפוזרים בכ-160 בתי מלון (ללא חדרי AirBnBושירותים דומים), רבים מהם מרוכזים בין רצועת החוף לרחוב בן יהודה בו עובר הקו החדש.
מחקר שהוזמן על ידי משרד התיירותמצביע על הפוטנציאל בהוספת שירות בתחבורה ציבורית לצורכי תיירות: תחבורה ציבורית נוחה ויעילה יכולה לאפשר המרת מחיר במיקום מרוחק יותר. תוספת שירות מסוג אף זה משרתת היטב את החזון האסטרטגי של עיריית תל אביב-יפו: "הגדלת מצאי חדרי בתי המלון בעיר תוך יצירת מגוון ותמהיל חדרים מאוזן" (סעיף 1.3.3.1) ו-"הקמת תשתיות מעטפת בתעשיית התיירות (מידע, מרכזי מבקרים, שילוט והכוונה ידידותיים, שימוש בטכנולוגיות, תשתית תחבורה)" (סעיף 1.3.3.2).
הוספת השירות לתיירים מאפשרת להתמקד בקהל יעד זה ולהחצין מידע על השירות במלונות ובהוסטלים באזורי השירות של הקו. אך מהו פוטנציאל הביקושים לקו זה? בעזרת טכנולוגיית GISניתן לנתח ולהבין את כמות בתי וחדרי המלון שנמצאים במרחק של עד 5 דקות הליכה מתחנות האוטובוס בהן עוצר קו 445.

הניתוח מבוסס על שכבת התחנות של קו 445 אותה יצרתי בעזרת נתוני GTFSשל משרד התחבורהושכבת בתי המלון במערכת ה-GISהמקוונת של עיריית תל אביב-יפו. בהיעדר מידע עדכני לגבי פיזור דירות וחדרים להשכרה בפלטפורמות כגון AirBnb, סביר להניח שפוטנציאל הביקושים לנסיעות גבוהה אף יותר.


קו 445 מציע שירות פנומנלי! לא פחות מ-77 אחוזים מכלל בתי המלון בתל אביב-יפו נמצאים בטווח השירות של הקו, ואחוז מרשים עוד יותר של 81 אחוזים מכלל חדרי המלון בעיר נמצאים בטווח זה. זאת מכיוון שהתוואי משרת את המלונות הגדולים, המכילים מאות חדרים, המצויים לאורך החוף.

כיצד חלוקה זו מתפזרת בין סוגי המלונות השונים? רוב המלונות בעיר (112 ליתר דיוק) מוגדרים כבתי מלון, כאשר 81% מתוכם משורתים על ידי קו 445. מתוך 29 מלונות המוגדרים כמלון דירות / סוויטות קו 445 משרת 22 מלונות, שהם 76% אחוזים מקטגוריה זו. דווקא בקטגוריית האכסניות השירות של קו 445 הוא החלש ביותר: רק 53% מכל האכסניות בעיר משורתות על ידי הקו החדש. בשל הכמות הזניחה של מלונות בקטגוריה זו יש להדגיש שכרגע אין הצדקה לשינוי במסלול הקו כדי לשרת כמה שיותר אכסניות.

סביר להניח שקהל היעד שמחפש אירוח ברמה עממית יבחר בתחבורה ציבורית ולא במונית ספיישל, לכן מומלץ לעודד יזמים בתחום התיירות לפתוח אכסניות חדשות, בהתאם לשאיפה ליצור תמהיל חדרים מאוזן המשרת אוכלוסיות מגוונות, דווקא באזור השירות של קו 445. אם זה טוב לתיירים, זה טוב ליזמים.
נקודה זו הופכת לברורה במיוחד כאשר אנחנו מבצעים פילוח של החדרים המשורתים לפי מספר כוכבים (הערך 0 מתייחס למלונות שחסר עבורם ערך במערכת):

הערך השכיח עומד על מלונות 5 כוכבים, ומכאן ברור שקיים מחסור מורגש בחדרים ברמות מחירים נמוכות. היזמים שיקחו על עצמם את הסיכון בהקמה של אכסניות ומלונות במחירים עממים בקרבה לתחנות השירות של קו 445 מקבלים למעשה מתנה מהמדינה: קו שירות תדיר ומסובסד המאפשר גישה מהירה ונוחה של תיירים. לאור העובדה שהעיר תל אביב מככבת לעיתים קרובות בדירוגים הלא-מחמיאים של היעדים היקרים בעולם, בחירה של יזמים בתחום לפעול כך עשויה לייצר יתרון עסקי וגישה נוחה יותר לקהלים חדשים המעדיפים יעדי City Breakומוצרים מלונאיים במחירים עממיים.
המלצות בתחום התיירות:
1.      מומלץ להציב דיילי שירות בעונת שיא התיירות שיכוונו את התיירים לעמדת "על הקו"באולם מקבלי הפנים בנתב"ג להנפקה וטעינה ראשונית של כרטיס רב קו. הדיילים יכוונו את התיירים המעוניינים להגיע למלונות בתל אביב לקו 445, את התיירים לירושלים לקו הרכבת החדש וכן הלאה לשאר היעדים.
2.      מומלץ לקיים שיתוף פעולה בין הרשות הלאומית לתחבורה ציבורית, מנהלת עיר עולם בעיריית תל אביב ובתי המלון והאכסניות באזור השירות של הקו- כדי לייצר החצנת מידע יעילה ולחשוף כמה שיותר תיירים לאפשרות הזמינה בהגעה וחזרה ישירה לשדה התעופה.
3.      מומלץ לשבץ דיילי שירות על גבי האוטובוס עצמו שיוכלו לתת מידע והכוונה בזמן אמת – חיוני במיוחד כל עוד לא פועלת באוטובוס מערכת שילוט וכריזה באנגלית.
4.      מומלץ למפעילת הקו, גם במגבלת מצוקת כוח האדם וגיוס הנהגים, לשבץ לקו זה נהגים דוברי אנגלית.
5.      ציר השירות של קו 445 הוא הזדמנות נהדרת להסבת שימושי קרקע למלונאות בהתאם לתוכנית האסטרטגית של העיר תל אביב-יפו. מומלץ לעירייה לקדם ולאפשר פרויקטים להגדלת כמות החדרים והמיטות בעיר לאורך ציר זה, בפרויקטים מגוונים הפונים לרמות מחיר שונות – בדגש על הקמת אכסניות והוספת חדרים במחירים עממיים.
6.      כדאי לשקול ולקדם הוספת חדרי מלון בפרויקטים חדשים בנמל תל אביב ויריד המזרח הנהנים מקרבה לתחנת הקצה של קו 445, מסוף רדינג. כך ניתן יהיה להבטיח במתחמים אלה מגוון של משתמשים לכל אורך השנה, השבוע והיממה ברקמה עם שימושים מגוונים של מסחר, תעסוקה ומלונאות.
חלק ג': משתמשים נוספים
המועמדים המידיים לשימוש בקו החדש הם בראש ובראשונה תל אביבים המתגוררים במרכז ובדרום העיר העובדים בשדה התעופה (דיילים, אנשי ביטחון, שילוח אווירי ועוד) וכן נוסעים המעוניינים להגיע לשדה התעופה לצורכי תיירות יוצאת ונסיעות עסקים.
הקו טומן בחובו פוטנציאל נוסף בנסיעות לצורכי יוממות: תחנות ההעלאה וההורדה בצומת אל-על והקרבה לקריית שדה התעופה (אירופורט סיטי) מאפשרות לתושבי תל אביב להשתמש בקו 445 כדי להגיע ולחזור ממקום העבודה. על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה, מועסקים כיום בקריית שדה התעופה כ-3580 עובדים; המגיעים בתחבורה ציבורית מצומת אל-על נאלצים להגיע בגישה רגלית לא נוחה עם שביל חצץ מאולתר המחבר את הצומת לאזור התעסוקה.




המלצות בתחום התעסוקה:
1.      מומלץ למשרד התחבורה, רכבת ישראל, המועצה האזורית חבל מודיעין ופארק התעשייה אירופורט סיטי למנף את פוטנציאל השירות של קריית שדה התעופה, ולייצר תשתית הליכה בטוחה ומוצללת המעניקה למשתמשים נוחות אקלימית. ניתן אף להקים תשתית הליכה שתקלוט בעתיד את תנועת הנוסעים בתחנת הרכבת החדשה "תעופה"שצפויה להיפתח במקומה של תחנת כפר ג'יניס הנטושה, צפונית לצומת אלעל.
2.      תל אביביים? גרים באזור השירות של הקו? כדאי לכם לשקול להשכיר את דירתכם באתרים כגון AirBnb. מחפשים עבודה? כדאי לכם לשקול לחפש עבודה בקריית שדה התעופה או בשדה התעופה עצמו. מעכשיו יהיה לכם הרבה יותר קל ונוח להגיע לעבודה העתידית שלכם.

יונתן גת הוא יועץ עצמאי בתחום מערכות מידע גיאוגרפיות ומדיניות תכנון ערים ותחבורה. תודה לבקי שליסלברג, ראש אגף תכנון אסטרטגי בחטיבת תכנית אב בחברת נתיבי איילון ולצוות בראשה של מיכל ריטה-גפני, ראש תחום בכירה GISבחטיבת תכנון ארגון ומערכות מידע בעיריית תל אביב-יפו על ההערות והמידע.

פוסטי אורח נוספים שפורסמו בעבר:





אם חשקה נפשכם לכתוב פוסט אורח, אשמח לתת את הבמה.
amirvigo@gmail.com



מדריך: איך מתחילים לנסוע באוטובוסים

$
0
0
בעקבות הפסקת התשלום אצל הנהגבירושלים, בבאר שבע'בגוש דן, ובעתיד בשאר הארץ, שואלים אותי הרבה אנשים איך עכשיו הם יצליחו לעבור מהרכב הפרטי שלהם לתחבורה ציבורית, כשאפילו לשלם הם לא יודעים איך. עבורכם מיועד המדריך הזה.

נתחיל מהשורה התחתונה, זה לא מסובך. אם בשביל לנהוג ברכב הייתם צריכים לעבור כמה עשרות שיעורים פרטיים, טסט מלחיץ, וגם אחר כך הייתם חסרי נסיון כנהגים צעירים במשך כמה שנים, ובכל זאת כולכם יודעים לנהוג. הרי שללמוד איך להשתמש בתחבורה הציבורית זו משימה קלה  עבורכם. עם זאת, יהיה יומרני מאד להניח שאין צורך ללמוד כלום. לכן העצה הראשונה והחשובה ביותר שלי אליכם היא לקחת את הנושא ברצינות, לתת לאוטובוסים הזדמנות במשך שבוע ואף יותר לפני שתקבלו החלטה האם להמשיך בה או לחזור לרכב הפרטי. אם תחליטו על סמך ניסיון חד פעמי, שבו ייתכן וחוויית המשתמש שלכם היתה מושפעת בעיקר מתחושת חוסר ההתמצאות הלא נעימה, תעשו עוול גם לעצמכם וגם לענף התחבורה הציבורית.

איך משיגים את המידע?
השאלה הראשונה שעליכם לשאול את עצמכם היא האם יש לכם בכלל תחבורה ציבורית בימים ובשעות הרלוונטיים לכם.
בהתאם למקום מגוריכם ומקום עבודתכם.

זוכרים את גיל 16? סביר שהכרתם טוב מאד את שירות התחבורה הציבורית סביבכם. לא בגלל שהיה אז יותר מידע (להפך, היה פחות),  אלא בגלל שהייתם מוקפים בחברים חסרי רישיון כמוכם, וכולכם בלי לשים לב דיברתם אחד עם השני, חלקתם מידע ויצרתם "מפה"של השירות הרלוונטי לכם. ככל שהתבגרתם אחוז המשתמשים בתח"צ מהסובבים אתכם הלך וירד. אבל סביר שבצבא ובאוניברסיטה עוד הייתם מוקפים במידע מזמזם על התחבורה הציבורית והכרתם אותה. היום אתם מוקפים בנהגי רכב פרטי והמידע  על התח"צ לא זורם באופן טבעי, לכן צריך קצת ליזום שיחות עם אנשים מהעבודה שמגיעים בתחבורה ציבורית וללמוד קצת מכל אחד מהם. הקשר האנושי הוא המודיעין הטוב ביותר גם בעידן המידע.

לאחר שנכנסתם לאווירה, תוכלו להתחיל את תהליך הלימוד. בואו נשווה זאת רגע להזמנת כרטיסים לחו"ל דרך המחשב.
אם אתם טסים לפריז, רומא או יעדים מרכזיים שכאלה, כל חיפוש טיסה יניב מיד שלל תוצאות שקל לבחור מהם. זו המקבילה למישהו שגר במרכז גבעתיים ועובד במרכז תל אביב. אבל אם אתם רוצים לטוס דווקא למוגדישו כנראה תצטרכו גם לחקור מה הקונקשן הכי טוב. זו המקבילה של מישהו שגר במושב ליד כפר סבא, או לחלופין גר בגבעתיים אבל עובד דווקא ברשל"צ. כמו בטיסות, אם נגלה שחייבים שני קונקשנים אולי בכלל נוותר על הטיסה.

קצת תיאום ציפיות. למעט מקרים נקודתיים, תחבורה ציבורית היא איטית יותר מרכב פרטי. ולצערי כל עוד כמעט ואין נתיבי העדפה התמונה הזו תישאר. יתרונותיה אינם במהירות אלא בעצם העובדה שמישהו אחר נוהג במקומכם בפקקים הנוראים. כל עוד יש לכם רכב בחניה היתרונות הכלכליים "פחות מעניינים"אבל אם נאלצתם לשלם על חניה בעבודה אז גם את ההבדל בכיס תרגישו די מהר. 
ועדיין, יש איטי סביר ויש איטי לא סביר וקשה לשים לזה מדדים אובייקטיביים. ההחלטה תהיה שלכם. אוכל רק להגיד שאחרי תקופת נסיון קצרה שבה תעסקו כל הזמן בהשוואה לזמן ברכב הפרטי, אם תבחרו בתח"צ פשוט תפסיקו לעשות את זה. מה שחשוב כל יום הוא להגיע לעבודה בשעה שתכננתם, כלומר שלא יהיו הפתעות בדרך ולכן תשוו כל יום רק ליום הקודם שנסעתם בתח"צ. בדיוק כמו שהיום אתם משווים ימים עם פקקים חריגים במיוחד לימים רגילים ומדברים על זה במשרד בפינת הקפה. 
אני מעריך של-25% מכל הנהגים על הכביש שעובדים בעבודה משרדית רגילה יש מענה סביר (לא איטי מדי) בתח"צ. סיכוי של 1 ל-4 הוא לא רע ושווה את הבדיקה. אם אתם גרים באזור מרכזי ועובדים במרכז תל אביב הסיכוי עולה ל-1-3.


את המידע משיגים בכמה דרכים. ראשית יש להתעלם משם מפעיל קו האוטובוס ולחפש באתרים כלליים (בדיוק כמו מנועי חיפוש טיסות).

האתר הכללי הרשמי הוא www.bus.gov,il
ויש לו גם מוקד טלפוני *8787.

כמו-כן אפשר לחפש את מסלול הנסיעה באתר או באפליקציות של google maps או moovit.

נסיעה ישירה
שימו לב, כמו בטיסות, ככל שהחיפוש הראשוני מצליח להציג לכם קו ישיר מהמוצא ליעד אז אין בעיה. נשאר לנסות אותו ולראות אם טוב. ככל שהחיפוש מציג מספר פתרונות ישירים מומלץ לנסות כל יום פתרון אחר עד שתמצאו את הפתרון הנוח ביותר עבורכם. 
ברמת העיקרון הגורם המוביל בבחירת הפתרון הנוח הוא תדירות הקו שמציעים לכם. ככל שתדירותו יותר גבוהה, כך אתם לא צריכים להיות כבולים ללוח זמנים קשיח בבוקר ואחה"צ. פשוט תגיעו לתחנה ותחכו לאוטובוס הבא. לעיתים רחוקות ינצח את הקו התדיר קו פחות תדיר אבל מהיר יותר. ההחלטה באיזה קו להשתמש היא די סובקטיבית. אם באותה תחנה מוצע לכם שילוב של כמה קווים בתדירות גבוהה, או שילוב של מאספים בתדירות גבוהה ומהירים בתדירות נמוכה יותר אז בכלל זכיתם.

אבל מה אם אין אפשרות חוץ מקונקשן?

כאן, שוב כמו בטיסות, צריך קצת מחקר, האם מדובר בקונקשן טוב או לא.
לעיתים מנועי החיפוש מציעים לכם קונקשן מיותר, שהליכה של חמש דקות לתחנה קצת רחוקה יותר אבל עם יותר היצע יכולה לפתור אותו. זה המקום לציין שההליכות האלה שיתווספו לשגרת יומכם הן מאד חיוביותולא צריך להירתע מהן. 

אולי אפילו תשקלו להשתמש ברכב הפרטי רק לחלק מהדרך כדי להגיע לתחנות הכי טובות. נסיעה קצרה משכונתכם לצומת מרכזי בו יש היצע חניה מחד והיצע תחבורה ציבורית גדול יותר ותדיר יותר מאידך יכולה להיות פתרון ביניים נפלא. אני יוצא משכונתי באופניים ורוכב 10 דקות לצומת המרכזי שלי, אך ידידה שלי שנוסעת איתי באותו אוטובוס מגיעה לאותה תחנה בדיוק עם הג'יפ הפרטי שלה  וחונה במרכז המסחרי הצמוד (שפע חניה בשמונה בבוקר). את הפקקים הנוראים לתל אביב נהג האוטובוס עושה במקומה.

אם בכל זאת אתם חייבים קונקשן, גם כאן מילת המפתח היא תדירות. ככל שהקונקשן הוא בין קווים מאד תדירים כך הוא יותר קל. ואם הוא מתבצע באותה תחנה (ולא רק באותו צומת) זה בכלל נהיה קל לעבור בין אוטובוסים. אני עושה קונקשן כזה מדי יום בדרכי לעבודה בתחנות על דרך נמיר במסוף 2000. אבל כדי להסביר למה תדירות זה חשוב אשתמש דווקא בדוגמה של חבר שלי, שרצה להגיע מביתו בהרצליה (סמוך לבינתחומי) לנתניה.
ה-moovit הציע לו לקחת קו למחלף כפר שמריהו ושם לעלות על קו מאסף (601) לנתניה). לכאורה פתרון הגיוני, אבל בפועל מרבית השירות לנתניה נוסע בשיקוע של כפר שמריהו וקווים מעטים בתדירות נמוכה עוצרים בכפר שמריהו. מאחר והוא פספס את האוטובוס אליו התכוון להגיע, הוא גילה שיש לו עוד חצי שעה לחכות לאוטובוס הבא.
אם המוביט היה נותן דגש רב יותר לתדירות שירות, הוא כנראה היה מכוון אותו לאוטובוס פנימי שהיה מביא אותו למחלף הסירה. שם, בשל חשיבות התחנה לאזור התעסוקה, עוצרים כל האוטובוסים לנתניה. הוא לא היה צריך לחכות יותר מ-2 דקות וכבר היה עולה על אוטובוס מהיר יותר לנתניה ומגיע ליעדו בזמן.
הטעות המאד הגיונית שעשה (לבחור את האלטרנטיבה הראשונה ב-MOOVIT) היא טעות שניתן לכנות אותה "שכר לימוד". זו הסיבה שצריך להשקיע מספר ימים בלימוד הדרכים היעילות ביותר להגעה ממוצא ליעד. 
תוכלו להשוות את זה למקרים שבהם אתם יודעים יותר טוב מהוייז איך לנסוע. תודו שזה קורה לכם... לחלופין, תוכלו להשוות את זה לבחירה לעשות קונקשן של טיסה  במקום "בטוח", שדה תעופה גדול ולא צ'יקמוק קטן, כך שאם יהיה עיכוב לא נשלט ביציאה של הטיסה מהארץ, יהיה קל למצוא לכם תחליף לטיסה שפספסתם. גם במחיר של טיסה קצת יותר ארוכה או יותר יקרה.
ואם מאסתם באפליקציות, תוכלו לבקש גם שאלות הכוונה בשרשור ההכוונה בפורום תחבורה ציבורית בתפוז.


אוקי, ואיך משלמים?
בניגוד למטוסים, פה המחיר הרבה יותר אחיד וידוע מראש ומילת הקסם הנוכחית היא "רב-קו".
פירוט על הרב קו תמצאו כאן, אך לשם הפשטות אציין שיש לרב קו שני סוגים עיקריים:
1. רב קו אנונימי
2. רב קו אישי
יש גם חיה שנקראת חצי אנונימי אבל עליה לא ארחיב בפוסט זה.

שניהם נראים אותו דבר. רב קו אנונימי עולה 5 שקלים ועליו אפשר לטעון כסף מזומן שנקרא "ערך צבור". אתם טוענים כסף (נגיד 100 ש"ח), ומקבלים 25% יותר (125 ש"ח בדוגמה הנ"ל). זה משקף את ההנחה שהייתה בכרטיסיות של פעם. משתמשים עד שנגמר ואז טוענים שוב. חשוב לציין שבארבעת המטרופולינים תוכלו עם ערך צבור  לעבור חינם בין אמצעים לדוגמה שני קווי אוטובוס) בלי לשלם שוב במשך 90 דקות. על רב קו אנונימי נטען לטעון גם חופשי יומי או שבועי.
רב קו אישי יכלול גם תמונה שלכם מאחורה. אבל תמורת התמונה הזו תוכלו לקבל הנחות ייעודיות. לדוגמה אם אתם בגיל של אזרח ותיק (60 לנשים ו-65 לגברים, לא טרחו לעדכן את זה כשעדכנו את גיל הפרישה). תוכלו לקבל באמצעות הרב קו האישי הנחה של 50%.  ולא רק 20%. (כשתשלמו 100 תקבלו 200 ש"ח). בנוסף תוכלו להטעין עליו כרטיסי מנוי חופשי יומי/שבועי או חודשי כשתהפכו לנוסעים קבועים יותר ואם הוא הולך לאיבוד אז תוכלו לקבל חדש עם כל הכסף והחוזים שהיו עליו שזה מעין ביטוח נחמד.

לצרכי ההתלמדות מספיק רב קו אנונימי, אבל אני ממליץ ללכת מהתחלה על האישי בגלל הסיבה הבאה:
כרטיסי רב קו אנונימי אפשר לקנות לכאורה אצל הנהגים בחמישה שקלים, ועליו הם מטעינים ערך של נסיעה אחת. אבל בפועל לא לכל הנהגים יש כרטיס אנונימי, וגם אם יש, אתם תצטרכו בדיוק באותו יום להבין איך טוענים אותו עוד פעם כדי לחזור שזה סתם מלחיץ. ההתנסות הראשונה שלכם בנסיעה באוטובוס עשויה להסתיים בכך שלא תוכלו לעלות על אוטובוס כי לא נערכתם כראוי וחבל. אנחנו כאן כדי ללמוד לאט ורגוע. גם את כרטיסי הטיסה אנחנו בד"כ לא קונים בדלפק בשדה התעופה...

השיטה הטובה ביותר להיערך היא להכין את הרב קו טעון מראש בארנק לפני נסיעת המבחן הראשונה.
תוכלו להזמין אותו בדואר, באמצעות האתר המעולה  של "רב-קו אונליין". (האתר הרשמי של כל מפעילות התח"צ). או דרך חברת hopon
לחלופין אם חפצה נפשכם במגע אישי, תוכלו ללכת לכל אחת מ-133 עמדות הרב-קו הפזורות ברחבי הארץ. הקישו את שם העיר שלכם כאן לאיתור כתובת מדויקת. אני ממליץ על חנויות "על הקו"ברחוב ולא בתחנות המרכזיות או בתחנות הרכבת, ככל שיש כאלה סמוך למגוריכם, פשוט כי הכל שם רגוע יותר ונעים יותר. תוכלו לרכוש שם רב קו אנונימי וטעון אותו מראש בסכום שיספיק לכמה נסיעות, או להנפיק חינם רב קו אישי ולטעון אותו. תוכלו גם לקנות בעוד חמישה שקלים מטען רב קו למחשב וכך תפתרו לעצמכם עוד סוגיה שאתם בטח מתחבטים בה שתפורט בסעיף הבא.

איך טוענים???
אז נסעתם כמה פעמים עם הרב קו שלכם ואתם מגלים לחרדתכם שהסכום הראשון שטענתם הולך להיגמר. מה עושים?
כאמור בתל אביב, באר שבע וירושלים כבר אי אפשר לטעון אצל הנהג. אבל יש שפע אפשרויות נוספות.
1. לטעון דרך האפליקציה. (ravkav-online המומלצת על ידי  או הופ-און).  הטלפון שלכם צריך להיות עם יכולת שידור NFC, כך שהאפשרות הזו לא פתוחה לכולם, אבל היא בהחלט הכי נוחה. אחרי הרשמה ראשונית קצרה לאפליקציה והזנת פרטי כרטיס אשראי, פשוט בוחרים את החוזה הרצוי, מקרבים את הכרטיס למכשיר והוא נטען כבמטה קסם. זה משהו שאפשר לעשות אפילו כשיושבים באוטובוס. יש גם חידושים כל הזמן בתחום. לדוגמה אפשר עכשיו לטעון גם דרך paybox.
2. לטעון דרך כספונט, חנות או קיוסק, ואפילו עמדות אוטו-תל הפזורים ברחבי הארץ ומספקים את השירות הזה. לרוב זה נותן לטעון רק את מה שהיה לכם על הכרטיס בעבר. אפשרות מוגבלת אבל מספיקה למרבית האנשים. וקיימות אפשרויות טעינה רחבות יותר במכונות אוטומטיות בתחנות רכבת ישראל ועוד. פשוט אתרו את המקום שהכי נוח לכם מהמפה הזו. נכון לכתיבת שורות אלה יש 4,262 מקומות שמספקים את השירות הזה והמספר רק הולך ועולה.
מקור: כאן
3. לטעון דרך המחשב בבית או במשרד. הפעם דרך אתר ravkavonline או הופ-און. דורש קורא/כותב כרטיסים שקונים בחמישה שקלים בעמדת על הקו.
4. אם אין לכם קורא/כותב כרטיסים בבית, עדיין תוכלו לטעון דרך האתרים האלה את החוזה שחשקה נפשכם, אך אחר כך תוכלו ללכת לכספונט/קיוסק/מכונה מסעיף 2 לעיל כדי שיכתוב לכם את החוזה שבחרתם על הכרטיס. זה בעצם מאפשר לטעון דרך הכספונט כל חוזה שחשקה נפשכם בו.
תוכלו גם לטעון דרך אתר הרכבת ולהגיע אחרי חצי שעה לפחות לתחנת הרכבת ופשוט תעברו בשער לכיוון הרציפים. השערים של הרכבת יכתבו לכם על הכרטיס את החוזה שבחרתם ואחר כך יתקפו אותו.
5. בכל האוטובוסים של דן באר שבע, וכן בכמה אוטובוסים נבחרים של דן ושל מטרופולין בגוש דן, יש גם מכונות טעינה על האוטובוס. באשראי זה עובד מצוין, אלה שמקבלות מזומן לא יודעות להחזיר עודף אבל זו גם אופציה.

למתקדמים - חופשי יומי/שבועי/חודשי
אני מעדיף את שיטת המנויים במקום לבדוק כל הזמן כמה כסף יש לי בארנק הרב-קו. היא תקפה רק אם בחרתם להוציא רב קו אישי.
כדי לדעת מה המנוי הנכון עבורכם יש להיכנס לאתר הבא, לגלול למטה למחשבון יישובים, להקיש יישוב מוצא ויישוב יעד. ולרשום על פתק את קוד ושם הכרטיס. אחר כך תמצאו אותו באתרי ומכונות הטעינה השונים ומאותו הרגע ועד גמר התוקף שלו פשוט תעלו ותרדו מאוטובוסים ורכבות בתוך המרחב שבחרתם כמה שתרצו. כמתלמדים אולי תעדיפו את החופשי יומי או השבועי. מרבית הנוסעים הקבועים משתמשים בחופשי חודשי שהוא זול מאד ומאפשר חופש פעולה מוחלט, אבל הוא אפשרי רק עם רב קו אישי.

ולקינוח, וידאו מבית היוצר של מירב מורן מדה-מרקר.







בואו נעבור בדרך המשי

$
0
0
מיזם דרך המשי הסיני, או בשמו הרשמי יוזמת "חגורה אחת, דרך אחת" (one belt one road initiative) או בקיצור "החגורה והדרך", המוגדר גם כ"פרויקט המאה"אינו מהנושאים המסוקרים בדרך כלל בבלוג זה, הוא שייך יותר לתחום הגיאו-פוליטי.
אבל מאחר והוא סיקרן אותי, ומאחר ויש בו גם כמה יוזמות שקשורות לתחבורה ציבורית, החלטתי להביא לפניכם את מה שלמדתי. מקווה שזה יעניין אתכם כמוני.
ליוזמה יש כל כך הרבה השלכות ולא אוכל לגעת בכולן אז אפילו לא אנסה. ראו בפוסט זה צוהר לנושא ומכאן אם תרצו תמשיכו ללמוד אותו בעצמכם . אני ממליץ על ערוץ היוטיוב של visual politics. סרטון אחד שלו בנושא זה שמתי בסוף.

היוזמה של נשיא סין שהחלה ב-2013, מתעתדת לייצא את יכולותיה המוכחות של סין בתחום מימון ובניית התשתיות לכל העולם. לא מדובר בצעד פילנטרופי. לסין יש אינטרסים ברורים לעשות את זה ואפשר לחלק אותם לשניים.
1. להקטין את הבידוד הגיאוגרפי של סין, ולהקטין את היכולת של מעצמות המערב (בדגש כמובן על ארה"ב) להטיל עליה סנקציות כלכליות. לסוגייה הזו פן גיאוגרפי טהור שמאד מעניין אותי ולכן אתעכב עליה ואפרט.
2. להגדיל את השפעתה הכלכלית והפוליטית של סין בעולם, במדדים כלכליים רבים סין היא כבר מס' 1 או 2 בעולם, אך הדבר לא מתורגם להשפעה כלכלית או פוליטית על הנעשה בעולם. באמצעות היוזמה הזו סין מנסה לשנות את המאזן ולהפוך לשחקנית חשובה יותר בזירה הגלובלית. על סוגיה זו אתעכב פחות, אך היא לא פחות חשובה (ויש שיאמרו אפילו יותר חשובה).
כמובן שיש עוד סיבות פנים-סיניות, כדוגמת פיזור האוכלוסיה שלה למוקדים נוספים שיתפתחו בזכות המיזם מלבד ערי החוף הענקיות, מציאת עבודה למיליוני הרווקים הסינים שגודשים את הערים, יצירת בסיס כלכלי איתן יותר לחברות התשתיות הסיניות ועוד.

בעיית הבידוד הגיאוגרפי של סין
המדינה הסינית הענקית אולי לא נראית מבודדת במיוחד כשמסתכלים על מפה אילמת, אבל בבדיקה מדוקדקת יותר מגלים שהיא אכן מבודדת. לאורך אלפי שנים הבידוד הזה פעל לטובתה. מצד אחד תמיד היתה בה אוכלוסייה גדולה שנהנתה מקרקע פורייה ושהצליחה לייצר ציוויליזציה עצמאית ומתקדמת, כלומר היא לא סבלה מהחסרונות של בידוד שמהם סבלו אוכלוסיות מבודדות קטנות יותר, ומצד שני היא לא היתה נתונה להשפעות זרות "מקלקלות", היתה יכולה להגן על עצמה בקלות יחסית ולא נאלצה ליישר קו עם כוחות גלובליים כאלה או אחרים. הבידוד החל להיסדק בתקופות הגילויים הימיים הגדולים והקולוניאליזם והביא להשפעות שליליות לא מבוטלות כדוגמת מלחמת האופיום, שבתורן הביאו להסתגרות חוזרת עם עליית מאו-טסה-טונג והקומוניזם. משם החליטה סין בעשורים האחרונים להיפתח אט אט חזרה לעולם, אבל בתנאים שלה ובלי להיכנע כמעט לתכתיבים גלובליים. בין אם שנאהב זאת ובין אם לא, הגישה הרווחת בקרב החוקרים היא שסין לא מתקרבת למערב, אלא מציעה אלטרנטיבה למערב. והיא דוחפת את האלטרנטיבה הזו למדינות שחברו איתה בפרויקט דרך המשי.

אך לפני כן בואו נענה על השאלה - למה סין מבודדת?
אם נהפוך בדמיוננו את סין לריבוע מושלם נוכל לסקור את גבולותיה בארבע פאות השמיים:
בצפון, סין גובלת עם רוסיה ומונגוליה.  מונגוליה היא מדברית בדרומה (מדבר גובי) והררית בצפונה, מיושבת בדלילות עם מעט מאד תשתיות וכלכלה לא מפותחת.
רוסיה מדינה ענקית, אך מרבית התושבים, התשתיות והכלכלה שלה מרוכזים בקירבה לאירופה, אזור הגבול שלה עם סין ומונגוליה כמעט שומם, ובין אם מדובר ביערות או טונדרה קפואה, מבחינת פיתוח תשתיתי וכלכלי הוא הרחק מאחור.
במערב סין גובלת עם קזחסטן, קירגיסטן, טג'יקיסטן, נוגעת באפגניסטן, ופקיסטן (חלק מאזור המריבה בין פקיסטן להודו). כל הסטאניות עניות ולא מפותחות תשתיתית וכלכלית, רובן גם בלי מוצא לים וכדי להוסיף על הקושי הן הרריות מאד. לעיתים עם פסגות הרים מעל 7,000 מ'.
בדרום מערבאנו פוגשים את הודו, שלא נמצאת ביחסי ידידות עם סין בלשון המעטה מאז מלחמת הודו-סין מ-1962, ואת נפאל בת חסותה, ומעבר לבעיות הדיפלומטיות גם כאן מדובר באזור ההררי ביותר של כדור הארץ. כשיורדים עוד דרומה מוצאים שוב את הודו, את הממלכה המסתגרת בהוטן ואח"כ שוב את הודו, באזור בו יש לה עם סין סכסוכי גבולות שלא הגיעו להכרעה. על אף שהיחסים בין שתי המדינות הענקיות של אסיה במצב סביר כעת, הודו נתפסת על ידי סין, די בצדק, כבעלת ברית מוחלטת של המערב. נגיע לנקודה זו בהמשך.
בדרום חולקת סין גבול עם מדינות חצי האי המלאי הידועות גם בשם מדינות דרום אסיה: מיאנמר, לאוס וויטנאם, ודרכיהן גם עם תאילנד ומלזיה ובנגלדש (כי דרך הודו אין לסין גישה נוחה לבנגלדש למרות הקירבה הגיאוגרפית בגלל סכסוכי הגבולות). אלה מדינות צפופות הנמצאות בחלקן בשלבי התפתחות מהירים, אך עדיין מוגדרות "מתפתחות". האזור מאופיין בצמחיית ג'ונגל עבותה שלא מקלה על פיתוח התשתיות.
לאחר שעזבנו את חצי האי המלאי, מתחיל קו החוף הסיני הדרומי, כולו, לרבות אזור הונג-קונג-שנזן-מקאו שיכול בקלות להתחרות על תואר האזור הכי מעויר בכדור הארץ, נשען על ים סין הדרומי, שממוסגר בשרשראות האיים של טיוואן (שסין בכלל לא מכירה בממשלתה בסיפור מרתק בפני עצמו), הפיליפינים ואינדונזיה. לסין יש קרבות שליטה על ים סין הדרומי עם שכנותיה אלה מאחר ומרבית תעבורת הסחורות עוברת דרך ים סין הדרומי.
ולבסוף, בגבולה המזרחי, יושבת סין על חוף ים סין המזרחי שכאילו כדי להרגיז ממוסגר יפה באיים יפנים קטנים וגדולים.  לסין יש חשבון ארוך ולא סגור עם יפן, אבל מעבר לכך מדובר בעוד מדינה, שכמו טאיוואן וקוריאה הדרומית שסוגרות על ים יפן, היא בעלת ברית של המערב. לקינוח חולקת סין גבול עם קוריאה הצפונית (כל מילה נוספת מיותרת) וחזרנו לרוסיה.
לאורך חוף זה נמצאות ערי הענק שנגחאי, טיאנג'ין ובייג'ין.

התוצאה שמתקבלת היא שסין מוקפת מכל עבריה במדינות  שהן או נחשלות מבחינת כלכלית ותשתיתית והרריות באופן מטורף, או שהן פרו-מערביות ושולטות על הדרכים הימיות היוצאות ממנה.

אבל למה זה בעיה?
סין הגדולה ענייה במשאבי טבע, בתפקידה כ"רצפת הייצור של העולם"היא נאלצת לייבא רבים מחומרי הגלם הנדרשים לתעשייה שלה. ככל שהיא מתרוממת מרצפת הייצור, כלומר ככל שמעמד הביניים שלה הולך וגדל, כך היא גם נאלצת לייבא הרבה חומרי גלם עבור הצריכה העצמית שהולכת וגדלה במימדים מדהימים. בין אם מדובר בפחם לתחנות כוח, נפט לדלקים, ברזל לתשתיות ועוד. ומאחר ומעמד הביניים כבר לא מסתפק באורז, אז גם יבוא המזון הולך וגדל בהתמדה.
בנוסף, עיקר כוחה של הכלכלה הסינית, עדיין נשען על ייצוא בהיקף עצום של המוצרים שהיא מייצרת בשטחה.
בהיעדר חיבורים יבשתיים איכותיים למדינות הסובבות אותה, הרי שמרבית היבוא והיצוא נעשים דרך הים, ומרבית ספינות המשא שעושות את דרכן מסין החוצה חייבות לעבור במיצרים שנמצאים בשליטה של ארה"ב ובעלות בריתה כדוגמת המיצר שבין מלזיה וסינגפור לאינדונזיה שבו עוברת מרבית תנועת האוניות מסין לאירופה (מיצר מלאקה).
יש לזה פן מוחשי מאד. לארה"ב ישנם די הרבה שטחים אקס-טריטוריאליים בהם יש בסיסי צבא אמריקאים בכל המרחב ונושאות המטוסים שלה משייטות במרחב באין מפריע. ארה"ב גם מעורבת באמצעים דיפלומטיים בנמלים החשובים לאורך הדרך ובמיצרים השונים שעל ספינות המשא לעבור. אם מלחמת הסחר תידרדר ויוחלט להטיל מצור כלכלי על סין, זה יהיה ממש, אבל ממש קל. במקרה של מצור כזה כלכלת סין תשותק כמעט לחלוטין. סין לא מתכוונת לשבת בחיבוק ידיים בזמן שאיום כזה מרחף על ראשה וכך נולד מיזם דרך המשי. המיזם כולל מעל 60 מדינות בכל העולם, וכאמור מלבד הגדלת הנוכחות הסינית לאורך דרכי המסחר העיקריות ופריצת דרכי מסחר חדשות הוא משמש גם להגדלת ההשפעה הפוליטית והכלכלית שלה על העולם, באופן שבו האיום הישיר על בידודה יהפוך לריק מתוכן.
המדינות השותפות במיזם - מקור - ויקיפדיה האנגלית


מיזם דרך המשי - הפן היבשתי
היום כבר משולחות רכבות מטענים מסין דרך המסילה הטראנס סיבירית אל יעדים באירופה ואפילו מגיעות עד לונדון. המסע קצר יותר ממסע בים והעלות פחותה, אך היקף המטענים שאפשר להעביר במסילה הטראנס-סיבירית קטן יחסית לעומת היקף היבוא והיצוא של סין. מסילה רעועה זו כשלעצמה לא יכולה לעזור רבות לסין במקרה של מצור ימי. לכן נבנה מסדרון מסילתי חדש (ולידו גם כבישים, ואזורי סחר חופשי ומתקני אנרגיה) בין מערב סין למערב רוסיה דרך קזחסטאן, ומשם דרך בלרוס ופולין לגרמניה. למסדרון יבשתי זה גם שלוחה דרך איראן לתורכיה.
במקביל, ולא במסגרת פרויקט דרך המשי, משופר המסדרון המסילתי בין סין למזרח רוסיה, באופן שיאפשר, במקרה של מצור ימי, להעביר סחורות רבות אל נמל ולאדיווסטוק הרוסי היושב לחוף ים יפן. מתוך הנחה שגם במקרה של מצור על נמלי סין, לא יעצרו ספינות שעוגנות בנמל רוסי. זה מתחבר לרעיון נוסף לפיו, בעקבות ההתחממות הגלובלית, ניתן יהיה לייצר נתיבי סחר אמינים דרך הקוטב הצפוני, מוולאדיווסטוק ישירות לסקנדינביה, קנדה, בריטניה או ארה"ב. נתיבי הסחר האלה פועלים כיום רק בקיץ אך בעתיד יוכלו לפעול לאורך כל השנה. הנה קיבלתם עוד סיבה לאינטרס ישיר לא להילחם בהתחממות הגלובלית עד שיהיה מאוחר מדי.
מיצר מלאקה (בצהוב), אפשר לראות איך כל נתיבי השיט מתנקזים אליו
מסדרון נוסף שסין רוצה לקדם הוא מדרום סין לסינגפור, דרך מדינות חצי האי המלאי לאוס, תאילנד ומלזיה ומסדרון יבשתי נוסף דרך מיאנמר לבנגלדש ומשם להודו (היחסים עם הודו קרים אבל לא מוקפאים). זה יספק לה כמובן עוד גישה לנמלי ים על מפרץ בנגל במקרה של מצור במיצר מלאקה ליד סינגפור. המיזם הזה לא מוגדר רשמית כחלק מיוזמת דרך המשי אבל הוא מאד קשור אליה.

המסדרון האחרון הוא לפקיסטן, והוא כולל גם שדרוג תשתיות ממש בתוככי פקיסטן עד לנמל גוואדאר השוכן לחוף הים הערבי (היציאה מהמפרץ הפרסי). זהו מעין מסדרון עוקף הודו ויש בו אפילו הגיון מבחינת קיצור מרחק ההובלה. מסדרון זה הושק לראשונה כבר באופן "מבצעי"ב-2016 אך הוא רחוק מלהיות גמור. זו היתה הפעם הראשונה שסין השתמשה בנמל גוואדאר בפקיסטן כדי לשלוח מוצרים מתוצרתה למדינות באפריקה.

מיזם דרך המשי - הפן הימי
סין מממנת ובונה במדינות רבות נמלים, גם לשכנותיה (כדוגמת פקיסטן שהוזכרה כבר) וגם בסרי לנקה, מדינות אפריקה כדוגמת דג'יבוטי ולאחרונה גם יוון. הרעיון הוא שבנמלים אלה, ובמיזמי התשתית האחרים, לסין תהיה דריסת רגל ולארה"ב לא תהיה יכולת השפעה. היא קוראת לנמלים האלה "שרשרת פנינים". מהנמלים באפריקה סין גם מותחת מסילות ברזל לתוך היבשת באופן שיבטיח לה את המשך אספקת חומרי הגלם במקרים של מצור כלכלי. היא עובדת עם אתיופיה, ניגריה וסודאן. גם מדינות אירופה נוספות כגון איטליה ושווייץ הצטרפו לחלקים מהיוזמה, וכך גם מדינות אסיאתיות נוספות כדוגמת ארמניה ואפילו מדינות בדרום אמריקה כדוגמת ארגנטינה. כל המיזמים התשתיתיים התחבורתיים מגובים גם במיזמים כלכליים נטו כדוגמת אזורי תעסוקה משותפים ואזורים כלכליים עם הפחתות מיסים, וישנם כמה פרויקטים כמו בארגנטינה שאין להם שום היבט תחבורתי (בארגנטינה מדובר על מיזם של סכרים לדוגמה). מיזמים אלה כמובן קשורים יותר לסיבה השניה למיזם, הגדלת השפעתה הפוליטית והכלכלית של סין על העולם.
פרויקט מתוקשר אחד הינו הקמת נמל כושל בסרילנקה, שעזר מאד לסין אבל התברר כהרה אסון לסרי-לנקה. מדובר במדינה שהתנהלה בצורה בעייתית לא רק מול סין אלא מול עשרות מדינות וגופים כלכליים אחרים ומצאה עצמה בחובות אדירים. כאשר לא יכלה לשלם חזרה את חובותיה, "הציעה"ממשלת סין לקנות את הנמל ועוד איזה 60,000 דונם בעורף שלו בתמורה למחיקת חלק מהחובות וכך יש לנו לראשונה אדמה סינית מחוץ לגבולות סין. סרי-לנקה איבדה שטח אך נותרה שקועה בחובות. ועל אף שהממשל הסיני התחייב לא לעשות שימוש צבאי בנמל, הוא כבר עגן שם כמה צוללות. זוהי דוגמה קיצונית לשימוש בכוח שמקנה לסין פרויקט מימון התשתיות הענק בתולדות העולם. ממחקרים שנעשו נמצא שזה קרה רק ב-3 מתוך 60 פרויקטים, ועדיין זה איתות לעולם על יכולותיה של סין לעתיד לבוא להשפיע על הכלכלה והפוליטיקה הגלובלית.

מיזם דרך המשי - הפן הלא תחבורתי
סין שואפת להקים מסדרונות כלכליים לאורך דרך המשי. חלק מהמיזם הוא יצירת אזורי סחר חופשי שבהם סין היא הגורם המוביל את הפיתוח, חלק אחר קשור לייצור אנרגיה או הולכת אנרגיה. כך סין שמשוועת לאנרגיה כדי לספק את צמיחתה המהירה, חתמה עם רוסיה על פרויקטים להולכת גז טבעי. במקומות רבים היא מממנת גם הקמת חוות רוח ענקיות מחוץ לגבולותיה שיעבירו את עודפי החשמל שייצרו אל סין, ובמקומות אחרים היא פשוט בונה תחנות כוח וסכרים שלא קשורים אליה גיאוגרפית כי כבר יש לה את הידע, הנסיון, העובדים והיכולת המימונית (דוגמת ארגנטינה).
העזרה לאפריקה בפיתוח התשתיות תקל מאד על קבלת חומרי גלם יקרים ונדרשים מאפריקה. עם זאת, בניגוד למערב לא מקובל לראות בה "שודדת אוצרות"מאחר והיא מלווה את פרויקטי תשתית הסחורות גם בהרבה פרויקטים אזרחיים שעוזרים לאפריקה לעמוד על הרגליים (בתנאי שלא תיקלע לחובות כמו סרי-לנקה).
מדי יום נחשף עוד טפח של התוכנית להשפעה כלכלית על העולם. סין לא מרוצה מזה שהדולר הוא המטבע השולט בעולם המסחר, ואחריו היורו והין היפני, בעוד היואן לא משמש שום תפקיד בכלכלה הגלובלית. הפתרון שלה הוא לפנות למדינות שכבר חברות במיזם דרך המשי ולהכריח אותן לקנות ולמכור לה מוצרים ביואן ולא בדולר. מאחר ומדובר במטבע של ממשלה "לא שקופה"בלשון המעטה הן לא ששות לעשות זאת, אך המעורבות שלהן עם סין כמממנת פרויקטים, והיקף היצוא העצום לסין ששאחראי על אחוז ניכר מהכלכלה שלהן לא מותירים להן ברירה. זה אמור ליצור כדור שלג של שימוש ביואן מאחר ופתאום למדינות רבות יהיה חשבון ביואנים שיוכלו לעשות בו שימוש.
מיזמי דרך המשי כוללים גם מרכיב מימוני ולכן הם כל כך חשובים למדינות נחשלות שבלעדי השילוב של המימון עם יכולת הביצוע הסינית לא יכלו להרים את הפרויקטים בעצמם. במשך שנים הבנק העולמי הציע דרכי מימון שונות אך ללא יכולות ביצוע פרויקטים רבים במדינות נחשלות נשארו על הנייר. סין מספקת חבילה שלמה של פתרונות מקצה עד קצה ולא בכדי חלק גדול מהפרויקטים מוגדרים כפרויקט הכי גדול בכל מדינה עד כה.
לפי הכתבה הזויש כבר יותר  מ-1,700 פרויקטים בשווי יותר מטריליון דולר
סין גם מטפחת את ההיבט התדמיתי על ידי הקמת אוניברסיטה מיוחדת ליוזמת החגורה והדרך, נציגים מכל העולם נשלחים אליה על חשבון סין לשנה של השתלמות בה הם לומדים גם הנדסה ותשתיות וגם על אורח החיים הסיני, שיטת הממשל, שיטות המימון, שיטות הניהול ועוד. מרבית היוצאים משערי אוניברסיטה זו מדווחים על שיפור התדמית של סין בעיניהם ומנגד על ירידת קרנו של המערב בעינהם.

המיזם וישראל
ככלל, לא כל פרויקט בו מעורבת חברה סינית הוא פרויקט של יוזמת חגורה אחת דרך אחת. חברות סיניות משתתפות במכרזים בינלאומיים בכל העולם וזוכות בזכות עצמן, כך היה עם החברה שבנתה את מנהרות הכרמל עוד טרם השקת היוזמה וכך גם עם החברה שבונה היום את הקו האדום והחברה שבונה את הנמל החדש בחיפה.
ישראל נמצאת במצב כלכלי טוב וגם יש לה יכולות ביצוע (קרי הוצאת מכרזים בינלאומיים) סבירים, ולכן בינתיים לא נפלה למלכודת הדבש הזו. בהקשר של ישראל עלה נושא מיזם דרך המשי בהקשר של הרכבת מאילת למרכז הארץ כ"עוקף סואץ"ובניית נמל חדש באילת. מצד אחד ברור למה זה מסתדר עם האסטרטגיה הסינית (למקרה שמיצר סואץ שנשלט על ידי המערב ייסגר בפניה), מצד שני גם היה ברור לכל אנשי המקצוע שבכל תרחיש בו המיצר נשאר פתוח אין שום סיבה בעולםלהשתמש במסילה הזו להעברת משאות בינלאומיים כי אין שום דרך לנצח את היעילות של תעלת סואץ. כידוע הפרויקט לא מתקדם, וככל שתיבנה רכבת לאילת זה כנראה לא ייעשה באמצעות מימון סיני עקב עינה הפקוחה של ארה"ב על הנעשה בישראל. מספיק להרגיש את חוסר שביעות הרצון האמריקאי מכך שחברה סינית מעורבת בבניית נמל חיפה (ללא מעורבות של הממשל הסיני) כדי להבין איזה בעיה עשויה להיות לישראל אם תיקלע שלא מרצונה לעימות בין שתי ענקיות עולמיות. אני מניח שגם סין ירדה מזה כשהבינה שאין סיכוי שכשתעלת סואץ תיסגר, ארה"ב תתיר מעבר עוקף דרך ישראל, כלומר זה לא משתלם גם לסין מבחינה אסטרטגית.

ותחבורה ציבורית?
ראשית לתוככי סין. הפרויקט אמור לאזן קצת את מגמת בריחת האוכלוסיה מצפון ומערב סין לערים הגדולות לאורך החוף, על ידי יצירת תעסוקה בפתחים החדשים שדרך המשי תיצור בגבולות הפריפריאליים שלה. סין משקיעה רבות בתשתיות באזורים הנידחים שלה.
שנית, על אף שהפרויקט מוכוון משאות ומסחר, במקומות רבים מה שהיה חסר למדינות המקומיות הוא דווקא תחבורה ציבורית יעילה. סין נרתמה למשימה בשביל הרווח הפוליטי והכלכלי למרות שהיא לא בליבת הפרויקט.
התוצאה היא התפתחות מהירה של תשתיות התח"צ בעולם. בפעם הבאה שאתם נוסעים ל"מדינת עולם שלישי"ומגלים שהשד לא נורא כל כך, זה לא מעט בזכות הפרויקטים האלה.

 להלן כמה פרויקטים של תח"צ  מתוך הרשימה הזו.

  • קו הרכבת המהירה מג'קארטה לבנדונג באינדונזיה. קו הרכבת המהיר הראשון מחוץ לסין שעושה שימוש מלא בטכנולוגיה סינית (עד עתה כל הפיתוח של הרכבות המהירות בעולם נשען על טכנולוגיה אירופאית או יפנית). זה כמובן פותח פתח לחברות סיניות לזכות בעוד מכרזים בינלאומיים בזכות הניסיון הנוסף שהן צוברות.. זהו קו הרכבת המהירה הראשון בדרום מזרח אסיה, במהירות מסחרית של 350 קמ"ש וזמן הנסיעה בין הערים ייקח 45 דקות. 

  • קו הרכבת בין אבוג'ה לקדונה בניגריה: הפעם מדובר בקו רכבת רגיל, אבל גם זה מדהים באפריקה. זהו קו הרכבת הראשון בניגריה והקטע הראשון שלו כבר החל לפעול ב-2016. הקו נבנה בסטנדרט סיני מלא.

  • קו הרכבת אתיופיה דג'יבוטי: זהו קו הרכבת החשמלי הראשון במזרח אפריקה, וכפי שמעיד שמו הוא מקשר בין מדינות. זה המקום לציין שבזמן האחרון מדינות מזרח אפריקה עושות צעדים ראשונים לאיחוד כלכלי ואתיופיה היא אחת המובילות בצמיחה כלכלית בשנים האחרונות. המסילה תשמש כמובן גם למשאות בין אתיופיה לנמל הסיני החדש בדג'יבוטי אבל גם לנוסעים. הוא נפתח בינואר 2018. לקו 750 ק"מ ו-45 תחנות והרכבת נוסעת במהירות מקסימלית של 120 קמ"ש. הקו קיצר את הדרך מדג'יבוטי לאדיס אבבה מ-3 ימים ל-12 שעות והוא נבנה בעלות של 4 מליארד דולר (כמובן במימון הבנק הסיני). חשוב לא פחות, סין הקמה שרשרת ייצור שלמה באפריקה לצורך הקמת הקו כך שהקמת הקווים הבאים תהיה אפילו קלה יותר. דוגמה לאיך שהפרויקטים מתחברים אפשר למצוא בכך שסמוך לנמל שסין בנתה בדג'יבוטי, ובהקשר ישיר לקו הרכבת הזה, סין גם מימנה ובנתה אזור סחר חופשי בינלאומי בדג'יבוטי. הכל עובד ביחד.

  • קו הרכבת מסין ללאוס: סין כבר בנתה מסילות למחוז יונאן הגובל בלאוס, וקו הרכבת הזה ממשיך אותן 414 ק"מ אל בירת לאוס ויאנטצ'אן. מדובר בקו חשמלי למשאות ונוסעים שייחנך ב-2021. גם הוא מבוסס לגמרי על טכנולוגיות ושיטות ניהול סיניות. מבחינת סין מדובר בחוליה חשובה בדרך המשי, ויאנטצ'אן הבירה צמודה לגבול עם תאילנד כך שלא קשה לדמיין את המשך הפרויקט עד בנגקוק. בינתיים לאוס, מדינה כלואה ללא מוצא לים, חיזקה את הקשר שלה עם מדינה שיש לה מוצא לים כך שאסטרטגית היא מרוויחה מכך הרבה מאד.
חנוכת מנהרה בקו ללאוס

והנה עוד כמה כותרות של פרויקטים מתוך האתר הזה יש בו רשימה של 118 פרויקטים אך לא כולם במימון סיני, חלקם סתם זכייה של חברות סיניות במכרזים בינלאומיים. תוכלו למצוא ברשימה גם את נמל חיפה.

  • קו הרכבת של פדמה בבנגלדש
  • קו הרכבת ממומבסה לניירובי בקניה
  • קו הרכבת פאפ-אנגרן באוזבקיסטן
  • קו הרכבת מבודפשט בהונגריה לבלגרד בסרביה שמתוכנן לו גם המשך לנמל פיראוס ביוון (שנבנה גם הוא במסגרת דרך המשי ומנוהל על ידי סין).
  • קווי הרכבת מצ'אד לקמרון ומצ'אד לסודן
  • קו הרכבת הקלה הראשון באפריקה, שנבנה וכבר פועל באדיס-אבבה שבאתיופיה
  • קו הרכבת מאנגולה לקונגו שלמעשה חוצה את כל אנגולה, ומקונגו אמור להמשיך גם לזמביה
  • קווי הרכבת מבנגקוק לצ'אנג מאי ומבנגקוק לנונג קאי בתאילנד (מתחבר גם למסילה מסין ללאוס)
  • קו הרכבת המהירה מקואלה לומפור במלזיה לסינגפור. מתחבר לעוד שני קווי רכבת חוצי מלזיה שנמצאים בפרויקט
  • קו המטרו הרביעי במומבאי - הודו. (כמו שאמרנו היחסים עם הודו לא מוקפאים, אבל כאן כנראה מדובר בזכייה של בחרה סינית במכרז הודי ללא קשר לפרויקט החגורה והדרך, בנוסף לו סין גם בונה במסגרת מכרז אחר כבישים ברחבי הודו)
  • קו הרכבת מטקסילה לקונג'יאב בפקיסטן
  • קו המטרו הכתום בלאהור - פקיסטן
  • מערך הסעת המונים בפשוואר - פקיסטן
  • מערך הסעת המונים בקווטה - פקיסטן
  • קו הרכבת המעגלי בקאראצ'י - פקיסטן. (בנוסף סין בונה אוטוסטראדות, נמלים ואפילו שדה תעופה בפקיסטן, אולי הדגש שניתן למדינה זו הוא בגלל היריבות עם הודו, פקיסטן היא גם עוקפת הודו מצוינת וגם נראה שזה נכון אסטרטגית לחזק את האויב של האויב שלך... לשיטתי, אם הפרויקטים יובילו לצמיחה כלכלית, זה דווקא מתכון בטוח ליציבות באזור.
  • קו הרכבת מדאקה לצ'אטוגראם - בנגלדש
  • קו הרכבת ממוז למנדלאי במיאנמר.
ולקינוח כמובטח, וידאו מומלץ של ערוץ visual politics










ניידות בזעיר אנפין - על מיקרו-מוביליטי

$
0
0
מקור: כאן

רבים שואלים אותי מה דעתי על כל סוגיית הקורקינטים השיתופיים שכובשת בסערה את העולם ואת תל אביב, החלטתי להתייחס לסוגייה באופן קצת יותר רחב ולמפות את היתרונות והחסרונות הקיימים לדעתי בכל סוגי כלי הניידות הזעירים, פרטיים ושיתופיים כאחד. כולם נכנסים תחת המינוח היפה באנגלית "מיקרו-מוביליטי", ואני מאד מקווה שהאקדמיה ללשון עברית לא תאמץ את התרגום שהצעתי בכותרת פוסט זה.
מילת אזהרה - הפוסט מאד ארוך. אזכיר לכם באמצע לעשות הפסקה.

מה זה מיקרו-מוביליטי?
לפי ויקיפדיה האנגלית, מיקרו מוביליטי היא קטגוריה של אמצעי תחבורה המאופיינת ברכבים מאד קלים כמו קורקינטים וסקייטבורדים חשמליים (סגווי, הובר בורד ודומיהם), אופניים חשמליים וכיוצא באלה, הכלי חייב להיות קל מ-500 ק"ג, עם יכולת להוספת מנוע או לפחות מנוע עזר, ויכולת גם לשמש כשירות שיתופי.
אני מרחיב את היריעה, מבחינתי מיקרו-מוביליטי מתחיל בהליכה ברגל, ממשיך דרך אופניים רגילים שמדוושים בהם, ומתקדם משם אל הכלים החדשים, פרטיים או שיתופיים, חשמליים או לא, מדובר בכלים קטנים שמיועדים  לשימוש אישיולמרחקים קצרים. מצד שני אני מצמצם את היריעה כי לא אדבר על טוסטוסים וקלנועיות שטכנית גם נופלים לקטגוריה הזו.
הרעיון הכללי של מיקרו-מוביליטי הוא ניידות ללא קופסת פח גדולה שתופסת שטח עצום יחסית לאדם האחד שלרוב נוסע בה. וככלל כל הטרנד של מיקרו-מוביליטי על כל מרכיביו, נתפס כחלק חשוב בשרשרת הפתרונות שאמורים להקטין את התלות שלנו ברכב פרטי. האם זה נכון? בואו נראה.

הולכי רגל
מקור: כאן
אין יותר מיקרו מוביליטי מזה. הולך רגל צועד ברחבי העיר בקצב של כ-4 ק"מ בשעה (בעיר זה קצת יותר לאט מאשר מחוץ לעיר בגלל צמתים והפרעות אחרות), מה שנותן לו טווח מוגבל יחסית של כ-2 ק"מ לחצי שעת הליכה סבירה אותו הוא משלים באמצעות כלי רכב כבדים יותר כמוניות, אוטובוסים, רכבות וכן, גם רכבים פרטיים. הולכי הרגל הופכים את הערים למה שהן ומכניסים הכי הרבה כסף לקופות העסקים בעיר, וגם דורשים הכי פחות מבחינת תשתיות. לכן הם הכי חשוביםלמרות מיקומם המצער בתחתית שרשרת התחבורה ששמה דגש רב מדי על מהירות. ערים רבות בעולם מנסות להקל על הולך הרגל את צעדיו, בין אם באמצעות שיפור חוויית ההליכה (הרחבת מדרכות ופינוי מפגעים, הרחקת רכבים פרטיים מחלק מהמרחב, גל ירוק בחצייה  וכו') ובין אם באמצעות תכנון מוטה הליכה ועירוב שימושים בריא, כי למה לנסוע אם אתה יכול ללכת לכל מקום מהבית. כל המאמצים האלה, שברובם הם רק תיקונים קלים של "אפליה מתקנת"אחרי עשרות שנים של התאמת תשתיות לרכב הפרטי בלבד, קצת מתנגשים עם ההשפעה השלילית על הולך הרגל של שאר אמצעי המיקרו-מוביליטי שייסקרו בהמשך.
כולנו הולכי רגל! חלקנו תמיד ורובנו לפעמים. וזו נקודה חשובה מאד להמשך הפוסט. כל כלי תחבורה הוא רק אמצעי, אנשים בוחרים את האמצעי הטוב להם לאותו רגע נתון לביצוע המטלה שנגד עיניהם ולא מתחלקים באופן טהור להולכים, רוכבים או נוהגים. אנחנו מכירים את העולם מכמה פרספקטיבות שונות.

אופניים "מסורתיים"
מקור: כאן
תקראו לי מיושן, אל אני עדיין מעדיף לדווש מאשר ללחוץ על כפתור. רוכב אופניים רגילים (לצרכי תחבורה ולא פנאי) מגיע לטווח של 7 ק"מ בממוצע, וכמובן שאני מכיר כמה משוגעים שרוכבים עשרות ק"מ ביום לעבודה, אבל הם היוצאים מהכלל. ככל שהפקקים עולים והחניה מתייקרת יותר ויותר אנשים הגרים בכל מקרה באזור צפוף, אבל במרחק גדול מדי של הליכה ממקום העבודה, בוחרים באופניים. על הכביש מפחיד לרכב ועל המדרכה אסור לרכב, אבל מעבר לאיסור זה גם לא יעיל, לא נוח ואיטי לרכב על המדרכה. לכן צצו כבר לפני עשרות שנים קריאות בעולם לשבילי אופניים איכותיים, מותאמים למהירות של האופניים המסורתיים ומופרדים מהולכי הרגל מחד ומהרכבים הפרטיים מאידך. קופנהגן ואמסטרדם הובילו את המגמה וכתבו את הספר בנושא אבל בישראל זה די פוספס, עד שתל אביב החלה להרים את הכפפהלפני בערך עשרים שנה ועכשיו שבילי האופניים צוברים תאוצה בערים נוספות.
הבעיה: זה מתקדם בעצלתיים למרות שמספר המשתמשים הולך ועולה, ולכן הקונפליקט עם הרכב הפרטי על הכביש או עם הולך הרגל על המדרכה הולך ומתעצם, שבילי האופניים שנעשוהם לא בדיוק פאר היצירה ולא מבטיחים היעדר חיכוך, ועכשיו מתווספת בעיה נוספת, הם לא  מתאימים למהירות הגבוהה שכלי הרכב הקטנים החשמליים מביאים איתם...

אופניים וקורקינטים חשמליים פרטיים
מקור: כאן
הבטריות הולכות ומשתפרות וזה היה רק עניין של זמן עד שאנשים שלא אוהבים להזיע אבל גם לא אוהבים לנהוג בפקקים/לנסוע באוטובוס יאמצו את האופניים החשמליים ככלי יעיל. הטווח עלה מ-7 ק"מ ל-20-30 ק"מ. ובסוף הנסיעה אתה לוקח את הבטריה ומחבר אותה לטעינה בבית או במשרד. התרגלנו כבר להטעין כל דבר ולא ירחק היום שאטעין גם את המשקפיים שלי בלילה. בכך האופניים הפרטיים החשמליים, וחבריהם למשפחה (קורקינט, סגווי וכו'), הפכו לכלי שבאמת יכול להחליף רכבים פרטיים. כמובן שעיקר המשתמשים הם צעירים שבעצם הגיעו מאוטובוס, מהליכה ברגל או מאופניים מסורתיים ולא מרכב פרטי, אבל האלטרנטיבה החדשה מאפשרת להם לדחות את קניית האוטו הראשון וגם זה משהו. זה לא אומר שהם מחסלים פקקים, אבל הם מאפשרים ליותר אנשים להתנייד במרחב הציבורי על אף הפקקים. אגב, לא במקרה אני מזכיר את האלטרנטיבה לרכב פרטי בסעיף זה ולא בסעיף של האופניים/קורקינטים השיתופיים (טיזר להמשך הפוסט).
הקורקינט החשמלי הוא המשך טבעי של האופניים החשמליים, במקום לפרק בטריה אתה פשוט לוקח את כולו עליך למשרד. במקום להיאבק בקיפול המסורבל בכניסה לרכבת ולהרים חתיכת משקל אתה מקפל אותו בשניה ומניפו אל על. 
האופניים והקורקינטים החשמליים היו אלה שהביאו את השימוש באופניים בישראל למסה קריטית שמצדיקה את שבילי ונתיבי האופניים. עכשיו רק נשאר לתכנן אותם נכון וגם להתאים אותם לטווח ולמהירותהחדשים שהם מביאים עימם. פרויקט אופנידן הוא הדרך לשם אבל יזרמו עוד מים רבים בירקון עד שהוא יקרום עור וגידים.
נתיב אופניים מופרד במרכז הכביש בוושינגטון,
מאפשר מהירויות גבוהות ופניות בצמתים
ולכן מותאם גם לכלים חשמליים
מקור: כאן
בעקבות המהירות הגבוהה גם צריך לשדרג את שבילי האופניים הקיימים, ולעשות הפרדה מוחלטת מהולכי הרגל מחד ומהרכב הפרטי מאידך. זה ממש לא קל אבל זה מה שצריך לעשות. בשפה המקצועית זה פחות שבילי אופניים על המדרכות ויותר נתיבי אופניים מופרדים, ובגלל שאכן יש להם את הפוטנציאל להחליף רכב פרטי זה צריך להיות על חשבון נתיבים וחניות בכביש ולא על חשבון המדרכה בגלל הדמיון לאופנועים וטוסטוסים זה צריך למעשה להיות חלק ממסעה הכביש. (להלן: נתיב אופניים מופרד).
עם חדירת האופניים החשמליים עלו כמובן גם תאונות האופניים, החלו קולות שקוראים להגבלתם ורגולציה עליהם שגרמו לי לכתוב לפני 4 שנים פוסט בנושא,בקצרה, לדעתי רגולציה נוספת זה לא רע, כל עוד מטרתה לעודד את התחום ולא לייבש אותו. קצב החיים המטורף גרם לזה שאופניים חשמליים פרטיים הם כבר לא הנושא החם ועכשיו כולם מדברים על קורקינטים שיתופיים והצורך ברגולציה שלהם. גם זה, טיזר להמשך.

אופניים שיתופיים סטייל תל אופן.
מקור: כאן
מדהים איך פאר החדשנות של 2011 נחשב לדינוזאור ב-2019, ובכל זאת זה המצב של תל אופן כעת. תל אופן נועד לענות על הבעייתיות של אחזקת אופניים פרטיות בעיר, הן בגלל מכת הגניבות והן בגלל הקושי והסירבול של העלאת אופניים לדירה שם יהיו בטוחים לפחות במהלך הלילה. הרעיון היה להעביר את הסיכון מהאזרחים לעירייה, שסיבסדה את השירות למשתמשים קבועים במחיר מנוי שנתי זול במיוחד, כאשר חלק גדול מהרווח היה אמור לבוא ממשתמשים מזדמנים, בתעריף גבוה לשימוש חד פעמי ותשלום גבוה אף יותר בסופ"ש. המשתמשים היו צריכים לעמוד בכלל פשוט של לקיחת אופניים ממקום עגינה אחד והחזרתו ונעילתו במקום עגינה אחר. בשפה המקצועית זה נקרא שירות A-TO-B בהתאם להסבר הבא:
שירות A-TO-A - מוגדר כשכירת אופניים בחנות כלשהי (לדוגמה לצורך שיטוט בעיר כתייר) והחזרתם בדיוק לאותה חנות. זה גם העקרון מאחורי השכרת מכוניות לפי שעה של חברת car2go (הרגיל, לא אוטותל) ושל מרבית שכירת הרכבים בעולם.
שירות A-TO-B - הוא הפורמט של תל אופן, קח בנקודה אחת והחזר בנקודה אחרת, אבל ידועה מראש ומוגדרת. (כשאתם שוכרים רכב  זה שירות אקסטרה עם תוספת מחיר),  השירות הזה מספק את צרכי הניידות של האוכלוסייה אך היכולת שלך להשתמש בו תלויה בהימצאות מספיק עמדות עגינה מפוזרות במרחב, וזה הגורם המכתיב את פוטנציאל הצלחת השירות וכן את המגבלות הגיאוגרפיות שלו (רק תל אביב ומספר מצומצם של שיתופי פעולה עם ערים סמוכות שחלקם כבר בוטלו). הוקמו עשרות תחנות עגינה שכאלה עם מאות זוגות אופניים, באופן שמצד אחד מציג פיזור נאה אך לא מדהים, אך מצד שני מאפשר לחברה המתפעלת שליטה. החברה המתפעלת אחראית על כך שבכל תחנת עגינה תמיד יהיו מספיק אופניים פנויים וגם מספיק מקומות עגינה ריקים להחזרת אופניים והיא הלכה והשתכללה בתפעול הזה עם השנים.  באופניים הושם דגש על חוזקת הרכיבים להקטנת הצורך בתחזוקה ופחות על נוחות, אך הם היו "נוחים מספיק".  ב-2011 עוד לא דיברו על  אופניים חשמליים וזה בהחלט כיוון התפתחות שחושבים עליו כעת, כאשר האלטרנטיבה של סגירת השירות מרחפת מעל. מטרת האופניים המסורתיים השיתופיים האלה הייתה להגדיל את מספר הרוכבים באופניים בכדי להתקרב יותר למסה הקריטית הנדרשת לשכנוע הציבור להקריב שטח לשבילי אופניים, והפרויקט אכן השיג את מטרתו בשנותיו הראשונות. הקונספט דעך משתי סיבות, האחת היא הפריצה המהירה של אופניים וקורקינטים פרטיים חשמליים, שנותנים לרוכב יתרון על פני אופניים מסורתיים בכלל (וקורקינט גם קל להעלות לדירה ולמשרד מה שהופך אותו לפחות גניב) והשנייה, הפריצה המהירה של אופניים וקורקינטים שיתופיים בפורמט חדש: שירות A-TO-Z, ושוב אני עושה טיזר לסעיף הבא...
ככלל, רעיון תחנות העגינה מאפשר רגולציה מסודרת במרחב, דבר שמאד חסר בשירות השיתופי בפורמט A-Z ולכן לא הייתי מספיד אותו לחלוטין, אם כי לא בהכרח באופניים מסורתיים...

נשאר סעיף אחד, אבל ארוך מאד. אני מציע לכם להפסיק לקרוא כאן ולחזור לפוסט מחר.



אופניים וקורקינטים חשמליים שיתופיים בפורמט בירד, ליים וכו'.
כל הבילד-אפ הביא אותנו לנקודה זו. זה הנושא החם ביותר על סדר היום, אך זה מוצר חדש מדי, שרק עכשיו עושה את צעדיו הראשונים וכל המערכות הנורמטיביות והרגולטיביות רק לומדות להכירו ומתחילות להבינו. האם הוא טרנד חולף או שהוא כאן להישאר? ימים יגידו, אבל בהנחה שלאחר כמה צעדים מסדירים שבעולם ובתל אביב כבר החלו בהם הוא ייצא משלב האנרכיה הנוכחי וישתלב טוב יותר במרקם החיים הבנוי, אני מאמין שהוא יישאר, אבל יהיה מרוסן יותר. לא היינו בסביבה לפני 120 שנה כשהרכב הפרטי עשה את צעדיו הראשונים, אבל הוא התחיל באותה צורה. בלי מדרכות, רמזורים, לוחיות רישוי, שוטרי תנועה, טסטים וביטוח. רק לאחר שכללי משחק חדשים וקצת מגבילים יתקבעו גם על הקורקינט נוכל ממש לנתח אותו. לאור זאת אני מציע לכם בנושא הזה מחשבות ראשוניות בלבד.

מאחר והנושא מעורר אמוציות רגשיות נתחיל בצורה מבודחת, שימו אוזניות או הדליקו רמקולים וצפו בסרטון החמוד הזה

אז מה זה בעצם קורקינט שיתופי?
שירות A-TO-Z: שירות מכל מקום לכל מקום - קח את האופניים/קורקינט בכל מקום שתמצא אותו, תשאיר אותו בכל מקום שתחפוץ בתוך פוליגון השירות, אנחנו נדאג לכל השאר. זה התחיל מאופניים רגילים, אבל עם מרכיב נעילה, עבר לאופניים חשמליים ופרץ במלוא עוזו עם האימוץ של הקורקינט החשמלי. מאחר והוא הנושא החם אדבר בסעיף הזה מעתה והלאה רק על קורקינטים, אך אני מתכוון לכל המשפחה. אגב מודל A-TO-Z הוא גם המודל של אוטו-תל.

היתרונות של שיטת הקורקינט השיתופי ללקוח ברורים אבל נגיד אותם בכל זאת.
א. לא צריך לקנות קורקינט משלך בכמה אלפי שקלים (הכי זול כיום 1,300 ש"ח) ולתחזק אותו.
ב. לא צריך לחפש תחנות עגינה, האפליקציה כבר תראה לך איפה הכי קרוב ואולי גם לא צריך בכלל לפתוח אפליקציה לחיפוש, פשוט תראה אחד פנוי ברחוב ותעלה עליו.
ג. לא צריך לחפש תחנות עגינה בסיום, כלומר אפשר לוותר בסיום לגמרי על הקטע הזה של הליכה ברגל.
ד. מישהו אחר דואג לטעינה שלו, ובחלק מהחברות אם אני אדאג לטעינה אז אקבל על זה קצת כסף.
ה. המחיר שווה לכל כיס.
ו. הכלי מאד אינטואיטיבי ונוח לשימוש.

נשמע מצוין, ואם זה מזכיר לכם משהו מעולם של רכבים גדולים יותר זה לא במקרה. זה גם הקונספט של אובר ודומיה ולא בכדי חברת הקורקינטים הראשונה בירד, שתחגוג בספטמבר 2019 שנתיים להיווסדה, נולדה במוחו של מנהל באובר ובליפט לשעבר. וכן, הקונספט עד כדי כך חדש שהוא עדיין הולך עם חיתול.

על החסרונות אף אחד לא חשב מראש, הם פשוט הגיעו, ראינו אותם כבר בגלגולים המוקדמים של הקונספט באופניים רגילות שיתופיות (בעיקר בתמונות של ערימות אשפה מתכתית בסין, הם לא הספיקו להתפשט בארץ לפני עידן הקורקינטים) והם פשוט הועתקו גם לקורקינטים. כדי להבין את החסרונות שלהם לעומת אותם כלים, רק פרטיים, צריך להבין את השיטה.

החברה קונה אלפי כלים זולים, כל החברות מבוססות על הקורקינט של שיאומי שהוא הכי זול (1,300 ש"ח לפרטי) ועל זה הן כמובן מקבלות הנחת לקוח גדול משמעותית. (עכשיו מתחיל השלב הבא של ייצור עצמי על ידי החברות).
החברה משקיעה איפיונים משלה לקורקינטים שמאפשרים את הנעילה, והחיבור לGPS ועוד, ומשקיעה באיפיון יישומון לא מסובך שמאפשר את ההרשמה והשימוש בהם. וכן בונה מערך של הטענה או תמריצי הטענה ותחזוקה.
החברה זורקת את הקורקינטים ברחובות העיר שבחרה, מפרסמת כמה כתבות יח"צ ומתחילה לספור כמות שימושים
החברה משתמשת במספרים היפים של השימושים כדי לשכנע משקיעים נוספים לעוד סבבי השקעה לצורך התרחבות ופיתוח, (ומשכורות, כי על השימושים היא מפסידה כסף), ומתרחבת לעוד ערים. המטרה להיות הראשונה או לכל הפחות השניה בכל עיר מרכזית כדי שתוכל בעתיד אולי להפוך למונופול בתחום ואז אולי תוכל להעלות את המחירים לרמת רווח כלשהו.

אם ננתח איך קורה שהחברה מפסידה כסף על שימושים, נצייר את התמונה הבאה:
1. קורקינט שיתופי חי מעט מאד זמן, הוא מתוכנן לחיות שלושה חודשים (שזה גם נורא מעט) אבל מחקרים הראו שהוא חי בקושי חודש. אחת הסיבות לזה היא שהמשתמשים לא ממש מתייחסים אליו בכבוד (ראיתם שני אנשים ביחד על קורקינט? הוא לא מיועד לזה!). הם גם קופצים איתו מדרכות וסתם זורקים אותו באוויר. כמובן לא עוזרת לאורך החיים שלו העובדה שזה הקורקינט הכי זול בשוק. קורקינט פרטי לעומת זאת מחזיק מעמד לפחות שנתיים ובעיקר כי נוסעים עליו פחות ושומרים עליו יותר. סיבה נוספת לכך שקורקינט שיתופי חי מעט זמן היא היחס של הולכי הרגל המעוצבנים אליו. כל העולם מלא בסרטונים של אנשים שמשליכים אותם לפחים ולתעלות, מפילים אותו ושורפים אותו. זו בעיה.
2. במעט הזמן שהוא חי, הוא צריך לעשות הרבה מאד נסיעות כדי להחזיר רווח, אבל הצרה היא שהוא לא. אנשים מתוכנתים לנסוע בשעות השיא לעבודה/לימודים ולחזור בערב הביתה, ורק מעטים נוסעים  בשעות אחרות של היום, לכן קוראים לזה שעות שיא. קורקינט ממוצע עושה רק 3-5 נסיעות במהלך היום ובשאר הזמן הוא נח, כאשר לפי חישובים כלכליים הוא צריך לעשות לפחות 15 נסיעות ביום להחזרת העלות שלו לפני שהוא מת. כמובן שאחת הסיבות לביצועים הנמוכים האלה היא ההצפה של העיר באלפי קורקינטים, במטרה מוצהרת לספק יותר אלטרנטיבות זמינות בכל מקום ובכל רגע נתון מהמתחרות, כולל בשעות השיא, אבל זה אומר שהקורקינט מת הרבה לפני שהוא החזיר את ההשקעה הראשונית בו.
3. כל משתמש חדש מעמיס יותר על הקורקינטים הסובלים ומביא לקיצור אורך חייהם, או לחלופין מביא לצורך בהגדלת מספר הקורקינטים (כי רוב המשתמשים החדשים הם בשיא והחברה חייבת לספק זמינות מלאה כדי לנצח את מתחרותיה). בגלל זה כל משתמש חדש רק גורם ליותר הפסדים ולא לפחות. זהו מעגל קסמים שלא ייפתר  עד שהשוק יתייצב, החברות ימצאו דרכים להגן על הקורקינטים שלהן יותר טוב, המחיר יעלה ויושג איזון טוב יותר בין מספר הקורקינטים למספר המשתמשים, אבל זה לא יקרה כל עוד התחרות משתוללת ואין רגולציה.

ההשוואה לאובר ומתחרותיה ברורה, גם אובר מפסידה כסף על כל נוסע ועושה את ההון שלה בעיקר מגיוס עוד ועוד כספי משקיעים, לכאורה לצורך התרחבות. אובר בונה את התוכנית העסקית שלה על כך שביום שתהיה מונית אוטונומית היא לא תשלם לנהגים ותוכל להתחיל להרוויח, אבל הסתכלות על מערך הקורקינטים ללא נהג חושף חור גדול בטיעון הזה. ביום שזה יקרה אובר תצטרך להפוך לבעלים של צי מכוניות רובוטיות ענק, שיעלה הרבה כסף, ואם לשפוט על פי יחס המשתמשים לקורקינטים השיתופיים, יחזיק מעמד כמה חודשים בקושי עד שיצטרכו להחליף אותו. היום נוסע שנכנס לאובר מרגיש שהוא מתארח אצל הנהג ונוסע נורמטיבי ישמור על הרכב ולו רק כי הוא לא רוצה להתחיל לריב עם הנהג. המוניות הרובוטיות הניסיוניות של גוגל בפניקס כבר מתחילות לקבל יחס פוגעני מהאנשים בסביבתם (גם מנוסעים וגם מאחרים). זה לא עתיד ורוד במיוחד.
גם אובר בונה את המוניטין שלה על זמינות שיא של אלפי נהגים, הרבה מעבר למה שנדרש. כמעט לכולם יש עבודה פעמיים ביום ולרובם בזה זה נגמר והם לא ממש מצליחים להביא לחם הביתה וכמובן גם אובר התחילה בצפצוף על הכללים ועכשיו נאלצת להתחיל להתיישר לדרישות כל מיני רגולטורים. .לבסוף, גם אובר פעולת בשוק תחרותי צפוף שמכתיב מהלכים לא כלכליים רק כדי להפוך למונופול אזורי.
וזה לא רק בתחום התחבורה, המודל העסקי של ספוטיפיי ומתחרותיה מחורר באותו מידה כאשר כל משתמש רק מגדיל לה עלויות התמלוגים שהיא צריכה לשלם ולא בהכרח מגדיל הכנסות.

דיברנו על הבעיות של החברה המפעילה, אבל יש גם חסרונות לעיר ולמשתמשי הדרך האחרים
א. בהיעדר כללים מנחים ברורים, הקורקינטים פשוט זרוקים במרחב ומפריעים להולכי רגל וגם למשתמשי דרך אחרים
ב. בהיעדר אכיפה מסודרת והטמעה של לשון החוק, הקורקינטים רוכבים על המדרכות במקום על הכביש במהירות מסכנת חיים
ג. כפועל יוצא מזה יש הרבה תאונות עם הולכי רגל, וכשהקורקינטים כן נוסעים הכביש יש יותר תאונות עם רכבים פרטיים. היעדר אכיפה על נושא הקסדה  והיעדר מודעות למגינים אחרים מביא לריבוי תאונות קטלניות שהיו יכולות להסתיים אחרת.
ד. רשת שבילי ונתיבי האופניים רחוקה מתמיכה מלאה בכלי החדש. ויש כאלה שיגידו שהיא לא שם בכלל.
ה. הולכי הרגל שמרגישים מאוימים הולכים פחות ברגל, מה שמביא לפגיעה בתחבורת ובכלכלת העיר.



אבל כל זה שווה אם הקורקינטים השיתופיים מורידים רכבים מהכביש לא?
עוד לא ידוע אם הטיעון הזה נכון או לא.
אופניים וקורקינטים חשמליים פרטיים אכן מצמצמים את הגידול בתנועת רכב מנועי. מי שטורח לקנות כלי יקר יחסית עושה זאת מאחר והוא יודע שהוא הולך להשתמש בו על בסיס כמעט יומיומי. הוא אולי לא מכר רכב פרטי בשביל זה, אבל עכשיו יש לו עוד סיבה למה לא לקנות את הרכב הראשון שלו. הוא בונה מראש על מרחק גדול יחסית ומייצר לעצמו מסלול קבוע עם כמה שפחות הפרעות לנסיעה ולכן הוא נוסע בנתיב האופניים כשיש, בכביש כשאפשר ועל המדרכה כשהוא מרגיש שאין ברירה. והוא מביא למסה הקריטית הנדרשת לאישור עוד ועוד שבילי ונתיבי אופניים, בחלקם לפחות על חשבון רצועת כביש או חניה.
למשתמשים בקורקינטים שיתופיים מאפיינים שונים. הם לרוב מזדמנים (כי אם תיסע עליו מדי יום כבר תעדיף לקנות קורקינט פרטי) הם נוסעים לטווחים קצרים יותר כי נסיעה ארוכה היא גם יקרה יותר ולכן מרבית השימושים שלהם בקורקינט מחליפים הליכה ברגל או נסיעה של שתיים או שלוש תחנות באוטובוס ורובה נעשית במרכז הכי צפוף של העיר ובחיכוך הכי גדול עם משתמשי דרך אחרים. אם אין קורקינט פנוי הם יחזרו להליכה או לאוטובוס ולכן  סביר שהאמצעי הנוסף הזה לא ממש עוזר לדחות את קניית הרכב הראשון. כמו שראינו הם גורמים הרבה יותר צרות מקורקינטים פרטיים, אז ייתכן ובמשוואה הזו לעיר טוב יותר בלעדיהם?

ניו-יורק חשבה כך ואסרה על קורקינטים בתחומה, אבל אני פחות קיצוני. הכלי הזה דורש הסדרה, וההסדרה תביא למשוואות איזון חדשות שאולי יגרמו לו להיעלם, אבל אולי גם יאפשרו לו להישאר. רגולציה היא לא מילה רעה, היא סט כלים שצריך להיבנות בחוכמה ולהתעדכן מדי כמה זמן בהתאם למציאות המשתנה. הבה נראה כיצד הרגולציה, שגם עיריית תל אביבהחלה בה עשויה לעזור לחברות הקורקינטים עצמן להפסיק לשרוף מזומנים.

א. סימון מקומות חניה מותרים ואיסור על חניה מחוץ להם בקירבתם.
בשפה פשוטה, מדובר בחזרה למודל של תחנות עגינה. זה שכתבתי בסעיף על תל אופן שלא הייתי ממהר להספידו. עיריית תל אביב החלה לסמן מקומות כאלה, חלקם על מדרכה רחבה וחלקם על הכביש במקום חניות. (ברור שאני מעדיף אותם על הכביש). מדובר במודל תחנות עגינה משופר לעומת התל אופן מאחר והוא לא דורש כל תשתית מלבד הצבע על הכביש ואולי כמה עמודים קטנים. והחסימה של האפשרות לחנות מחוץ לו היא וירטואלית ומובנית בתוכנה של האפלקציה. בנוסף, מדובר במודל רך, כזה שנדרש ליישמו אך ורק במרכז הצפוף ורווי הקונפליקטים בעוד האפשרות לחניה ללא תחנות עגינה נשמרת בשולי העיר (בניגוד למודל הקשיח של תל אופן שדרש תחנות עגינה בכל מקום, גם בשכונות צמודי קרקע). החברה מרוויחה מזה את הקטנת הזעם הציבורי מהחניה הפרועה, שבתורו מתורגם על ידי חלק מהזועמים לפגיעה בקורקינטים. הרוכבים המזדמנים קצת נפגעים מזה אך זה אומר שהתמהיל ישתנה לרוכבים קצת יותר קבועים שיותר שומרים על הכלים, לחברה יהיה יותר קל וזול לאסוף את הכלים לצורך תחזוקה בזכות ריכוזם במקומות ידועים   העיר מרוויחה מזה חזרה למודל שמשלב עם הנסיעה קצת הליכה ברגל וככלל התחושה שיש דין ויש דיין בנושא אחד שקל יחסית לאכוף טכנולוגית מביאה לשיפור ההתנהגות גם בתחומים שקשה יותר לאכוף.

ב. הגדרות קשיחות יותר של מקומות בהם אסור להחנות את הקורקינטים, בכניסה למוסדות לימוד ובחזיתות חנויות, ללא חסימת מעברים ומדרכות וכן איסור על יותר מ-3 קורקינטים באותו מקום (שאינו תחנת עגינה או מרכז תחבורתי).  תושבי מרכז תל אביב מדווחים כבר כעת על שיפור בנושא, כלומר לא צריך הרבה כדי להקטין את הקונפליקט הזה. וגם את זה קל יחסית לאכוף , לפחות חלקית, באמצעים טכנולוגיים. התוצאה כאמור שמירה על חיי הקורקינטים מפני זעם עוברים ושבים, אבל גם פיזור טוב יותר ברחבי העיר שהחברה מחויבת אליו. ושבתורו יעזור לה להציג תמיד מצאי טוב יותר למשתמשים. גם המגבלה על האזעקה המעצבנת והלא מתחשבת תעזור להפחתת העצבים על הקורקינטים האלה.

ג. אכיפה חדה יותר של איסור הרכיבה על המדרכה, במקביל להמשך פיתוח תשתיות השבילים והנתיבים הייעודיים. מעבר לדרישה בלתי מתפשרת זו להגן על הולכי הרגל, החברות מרוויחות מזה שיפור בתנאי הנסיעה של הקורקינטים, כי הקורקינט חי יותר זמן כשהוא לא נוסע על מדרכות שבורות אלא על אספלט חלק (יחסית) וכשהוא לא קופץ כל שניה ממדרכה לכביש וחזרה למדרכה.

ד. הגבלת מספר הכלים ל2,500 לכל מפעילה. (פתרון דומה מיושם גם בסן פרנסיסקו שבנוסף גם מגבילה את מספר המפעילות) החברות אמנם לא אוהבות את זה, אבל יש משהו טוב בזה שלא תמיד אתה מוצא קורקינט כשאתה צריך אותו, בעיקר בשעות השיא. זה מביא לאיזון טוב יותר בין בעלי הקורקינטים הפרטיים לאלה שעושים שימוש בשיתופיים (שזה לא טוב לחברות) אבל זה גם מביא להקטנת הפער האדיר בין השימוש בשיא לשימוש בשפל שנובע מזה שהן ניסו לענות על כל הביקוש האפשרי בשיא. כתוצאה מכך מספר הקורקינטים יפחת (או לפחות יגדל לאט יותר) וכל קורקינט יבצע יותר נסיעות בממוצע ויחזיר את ההשקעה מהר יותר, ובמקרים של מחסור בהיצע גם החברות יוכלו קצת להעלות מחירים, שזה אולי לא טוב ללקוחות בטווח הקצר אבל בסופו של דבר תמיד יש מחיר כלשהו לדברים זולים מדי. זה גם אומר שהלקוחות לא בהכרח יהיו שבויים של חברה אחת אלא יחזיקו כמה אפליקציות וימצאו את המענה הקיים בשיא בכל פעם בחברה אחרת. מה שיקשה על ביצוע התוכנית להפוך למונופול שכל חברה מחזיקה במוחה הקודח ובסופו ייצר שוק עם אופק ארוך יותר ויציב יותר.

ה. הגברת האכיפה על קסדות וחוקי תנועה, בין היתר באמצעות מצלמות. לקורקינט השיתופי כבר יש "לוחית רישוי וירטואלית"ולאחרונה כבר התבקשו משתמשים בחלק מהמפעילות להזין תעודת זהות. החיבור בינהם יאפשר לתת שיניים לחוקים ולתקנות הקיימים ושעוד יבואו, האנרכיה תקטן אם כי אולי לא תיעלם לעולם והעתיד אכן יהיה טוב יותר ויבטיח לענף המשך שגשוג, איטי יותר, יציב יותר ופחות על חשבון משתמשי דרך אחרים. הפתרון הקל והפשוט הוא פשוט לאסור עליהם אבל פתרונות מסוג זה לא באמת מחזיקים מים. עדיף פתרון מסובך ומאזן ונראה שאנחנו בדרך לשם. איפה נהיה בעוד שנה, או שנתיים או עשר? ימים יגידו.

ותודה לניימן 3.0 שכתב פוסט בנושאשהובא לתשומת ליבי ודגדג לי לכתוב גם את הגיגיי.
ניימן, הבלוג שלךוגנזך הרשתשלך זכו לתהילת עולם במדריך הבלוגיםשלי

15 שנה לרפורמת התחבורה בסיאול - מה ניתן ללמוד מזה?

$
0
0
סיאול, למי שלא מכיר, היא בירת קוריאה הדרומית והעיר הגדולה בה. עם קרוב ל-10 מליון תושבים היא העיר ה-12 בגודלה בעולם, ועם יותר מ-25 מליון תושבים במטרופולין היא המטרופולין השני בגודלו בעולם (אחרי טוקיו).
העיר מתהדרת בתשעה קווי רכבת תחתית וביותר מ-750 קווי אוטובוס והיא אחת הערים הבודדות בעולם שבהן יותר אנשים משתמשים בתחבורה ציבורית מאשר בכל אמצעי אחר, לרבות רכב פרטי. רמת הפיצול עומדת בה על 53% לתחבורה ציבורית. לשם השוואה רמת הפיצול במטרופוליני ישראל עומדת על כ-20% בלבד לתחבורה ציבורית, 60% רכב פרטי והשאר אמצעים אחרים (הליכה ברגל ואופניים).

למה היה צריך רפורמה?
היום סיאול היא אחת הערים עם התחבורה הציבורית הכי טובה בעולם, אבל זה לא תמיד היה ככה. בתחילת שנות ה-2000 ידעה סיאול משבר חמור.
עד 1 ביולי 2004 פעלה בסיאול מערכת אוטובוסים מבוזרת, פעלו בה 58 חברות אוטובוסים שונות שהתחרו על הלקוחות, הן בינן לבין עצמן, הן מול קווי הרכבת התחתית והן מול הרכב הפרטי. וכדי להעשיר את חשבון הבנק שלהן הן העדיפו להסיע נוסעים בצפיפות איומה, תוך שהנהג לוחץ על הברקס בפתאומיות רק כדי שנוסעים יידחקו עוד קצת אחורה ויפנו מקום לעולים נוספים. גם מחירי הכרטיסים כל הזמן עלו ועלו. (אם אתם מבוגרים כמוני אתם זוכרים את אגד ודן עושות את אותן פרקטיקות בשנות ה-90). האמינות היתה בקרשים והנסיעה באוטובוס הוגדרה לעיתים קרובות כמסוכנת כי נהגי החברות השונות נהגו לחתוך אלה את אלה בפראות.
כצפוי בתחרות שכזו, הרכב הפרטי הוא זה שניצח. בעקבות העליה ברמת החיים עלה מספר הרכבים לאלף נפש מ-40 רכבים פרטיים ב-1990 ל-210 רכבים פרטיים ב-2002. גידול של יותר מפי 5 תוך עשור וזה למרות שבעשור הזה הוכפלה רשת הרכבת התחתית. (לידיעה, בישראל אנחנו עומדים בערך על 300 רכבים פרטיים ל-1000 נכון להיום והמספר ממשיך לעלות).
עקב התגברות הפקקים, האוטובוסים איבדו עוד מיעילותם, התחרות העזה בין המפעילים הביאה לרשת לא יעילה בעליל, עם המון שירות שעומד בפקקים בצירים ראשיים ואפס שירות בצירים אחרים. הופעלו 1000 קווי אוטובוס אבל כולם, כמעט בלי יוצא מהכלל נכנסו למרכז העיר ויצרו בו פקקים של אוטובוסים. הקישוריות לקווי הרכבת התחתית היתה זוועתית (כי הם בתחרות מולה) ולא היה כירטוס משותף. לקח נוסף לכל מי שחושב ששוק התחבורה הציבורית יכול להיות פרטי ולא מאוסדר מלמעלה ולעבוד טוב. רגולציה היא כורח המציאות ומה שנשאר זה לעשות אותה נכון.
מערכת הרכבת התחתית, שהוכפלה במהלך שנות ה-90 הכניסה את העיר לחובות כבדים. היה צורך דחוף לייעל את התחבורה הציבורית ובשל הקושי הכלכלי הזמני לא הייתה שום אפשרות לעשות זאת באמצעות הרחבה נוספת של מערך הרכבת התחתית. בלית ברירה פנתה הרשות לתהליך של ייעול שירותי האוטובוס.

איך עושים רפורמה?
אחרי שנתיים של הכנה שכללו תכנון מדוקדק, חתימת הסכמים עם כל המפעילים וגם הקמת מערך הסברה ופרסום לציבור, קמו תושבי סיאול בבוקר אחד בהיר למציאות חדשה לחלוטין. כל המפעילים הפרטיים עברו לחוזים מבוססי ק"מ וכל תכנון הקווים הועבר לידי הרשות  (כמו שנעשה בארץ ב-2011),  הפדיון נאסף על ידי המפעילים והועבר לרשות. נבנה גם מנגנון תמריצים שתגמל רמת שירות גבוהה.
כאמור, בעיר פעלו בעבר מעל 1000 קווים, חלקם חופפים לחלוטין אחד לשני והשוני היחיד היה שהם הופעלו על ידי חברות שונות. הרשות איחדה קווים והקטינה את מספר קווי השלד (trunk lines) שנכנסים למרכז העיר לבערך 200. במקביל נפתחו קווים מזינים רבים בפריפריה ובערים החיצוניות כך שמספר הקווים נשאר גבוה (765 קווים), כאשר מאחר והמפעילים מתוגמלים לפי ק"מ אין להם עכשיו בעיה לעשות את הקווים הפחות רווחיים האלה. מספר המפעילים דווקא גדל ל-150, כתוצאה משיטת מכרזים שחילקה את העיר לאזורי שירות קטנים יחסית, אבל כולם פועלים בתיאום מלא.
לשירות ניתנו צבעים שונים:

  • כחול לקווי מהירים בין הפרברים למרכז העיר ובתוך הפרברים. 
  • אדום לקווים מהירים בין ערי הלוויין למרכז העיר 
  • ירוק לקווים המזינים את תחנות הרכבת התחתית ואת תחנות האוטובוסים המהירים
  • צהוב לקווים מקומיים במרכז העיר. 

אספר רק שבמסגרת הרפורמה בגוש דן ב-2011 השתעשעו גם עם הרעיון הזה של הפרדת סוגי קווים לפי צבעים אבל ירדו ממנו.
מקור: כאן

הוכנסה מערכת שליטה מרכזית לאוטובוסים הכוללת כמובן GPS והעברת מידע בזמן אמת לציבור (כמו אצלנו) אבל כוללת גם יכולת לתת פקודות בזמן אמת כמו הוספה או הפחתה של אוטובוסים.
מבנה התעריפים פושט, נבנו אזורים אחידים לרכבת התחתית ולאוטובוסים, התעריף אמנם עלה במעט אך בתמורה האזורים היו רחבים יותר. מאד דומה למה שנעשה אצלנו עם רפורמת החופשי חודשי/שבועי/יומי מ-2016. ניתן דגש חזק על שילוב יעיל ונוח בין האוטובוסים לרכבות הן בפישוט אמצעי התשלום כאמור אבל גם מבחינת שיפור התשתית הפיזית בגישה לתחנות.
דוגמה למתחם מעבר בין קווי שירות מהיררכיות שונות

והכי חשוב, נלקחו נתיבים מהרכב הפרטי, לטובת מסלולים ייעודיים לאוטובוסים, הונהגה העדפה בצמתים וברמזורים בצירים רבים, וחלק מהקווים אפילו נבנו ברמת BRT, כלומר עם נתיבים ייעודיים לכל אורכם, ניהול תנועה מרחוק (האצה או האטה), תחנות מוגבהות לכניסה ויציאה מהירה ועוד. בארץ אנו רואים ניצנים ראשונים של זה במטרונית חיפה, בנת"צים חדשים בגוש דן, בפרויקט מהיר לעיר ובנתיב+ החדש. אך הדרך בנושא זה עוד ארוכה.
תמונת לפני / אחרי שממחישה איך ריכוז האוטובוסים בנתיב ייעודי עזר גם לרכב הפרטי לזרום טוב יותר

 יואב לרמן כתב על זה כבר ב-2013.

זה עבד!!! 
האוטוסטראדה שבוטלה והנחל שהושב לעיר
כמעט באופן מיידי נצפתה עליה במהירות האוטובוסים פי 3, באופן לא יאומן אפילו מהירות הרכבים הפרטיים עלתה מעט עקב החלוקה הברורה בזכות הדרך, אחרי חמש שנים כבר היה אפשר לראות שרק 25% מהציבור מגיע לעבודה ברכבו הפרטי לעומת 40% קודם לכן. הייתה גם ירידה דרסטית (26.5%) בהיקף התאונות שבהם מעורבים אוטובוסים.
זיהום האוויר, שהיה מהגרועים בעולם, השתפר מעט אם כי הוא עדיין די גרוע. בימים של זיהום אויר חריגסיאול סוגרת חניונים, מגבילה כניסת כלי רכב פרטי לעיר ונותנת תח"צ בחינם. באופן מדהים לא נרשמת פגיעה בכלכלת העיר כתוצאה מצעדים אלה. אפילו אוטוסטראדה שבוטלהבכדי לשפר את המרחב הציבורי לא היכתה גלים בעיר. כי ככה זה כשאתה לא נסמך על רכב פרטי כאמצעי עיקרי לנסיעות.

כמובן שכל הטוב הזה לא בא בחינם, עלויות הסובסידיה למערך האוטובוסים זינקו פי 3, בערך מקביל לזינוק במספר הנוסעים. ועדיין זה היה זול בהרבה מהקמת עוד קו רכבת תחתית. אגב, מאז ובעקבות ההצלחה כמובן שופר המערך עוד ועוד ובמקביל, עם שיפור מצבה הכלכלי של העיר (שקשור קשר ישיר לשיפור בתחבורה הציבורית) גם הספיק להיחנך קו רכבת תחתית נוסף.
היום נוסעים בסיאול 5 מליון נוסעיםביום ב-10,000 אוטובוסים, שמתווספים ל4.5 מליון נוסעים ברכבת התחתית.
ב-2019 75% מהתנועות בעיר נחשבו כ"תחבורה ירוקה" (הליכה, אופניים, אוטובוסים ומטרו). גידול של 5% מ-2010.

העבודה אף פעם לא נגמרת
רשות התחבורה של סיאול שמה לה כמה יעדים ל-2030 כדי לחזק את המגמה הקיימת עוד יותר.
עד 2030 80% מהתחבורה בעיר תהיה תחבורה ירוקה. כדי להשיג זאת הם עובדים בשלושה רבדים:

  • אחוז השימוש ברכב הפרטי ירד בעוד 30%
  • זמן היוממות הממוצע שעומד כיום על 53 דקות יתקצר ב-30% ל-37 דקות
  • הגדלת השטח המיועד לתחבורה ירוקה בעיר (נת"צים, שבילי אופניים ומדרכות) ב-30%. על חשבון מסעה המכוניות.

התוכנית נקראת טריפל 30 ל-2030. מיתוג מאד קליט.

הנוסעים מרוצים - לפני הרפורמה התחבורה הציבורית קיבלה מהציבור ציון של 4.7 מתוך 10 שזה נכשל. מאז הרפורמה הוא טיפס לאט לאט עד 2010 (ללמדכם שלוקח שנים להפנים רפורמה טובה). ב-2010 הציון כבר גירד את ה-8 מלמטה  ונשאר ברמה של בין 7 ל-8 עד ימינו. קשה לשמר רמת שביעות רצון גבוהה כזו מתחבורה ציבורית לאורך זמן. למעשה, הדך היחידה לעשות זאת היא להמשיך לשפר תוך כדי תנועה. כך לדוגמה ב-2014 הוכרז רחוב מסוים באורך של חצי ק"מ, בין תחנת רכבת גדולה לאוניברסיטה כ"transit mall" (בעברית רת"צ, רחוב תחבורה ציבורית). המכוניות הוצאו ממנו, ארבעת הנתיבים צומצמו והמדרכות הורחבו פי 3, והאוטובוסים החלו לנסוע בו מהר יותר. בימי ראשון גם אוטובוסים לא נכנסים אליו והוא הופך למדרחוב. הציבור הצביע ברגליים והעסקים לאורך הרחוב פורחים. למעשה אחת התלונות העיקריות היא שמחירי השכירות באזור עלו.

ב-2013 הורחבה רשות התחבורה וצורפה אליה רשות הבטיחות בדרכים, אשר הביאה להטמעה טובה של תשתיות בטיחותיות יחסית להולכי רגל. דוגמה לעבודתה היא הסכמה של תחנות ה-BRT.
זוכרים את ציר המוות בפתח תקווה? בפוסט שעשיתי עליו בזמנו טענתי שאפשר לתכנן גם אחרת. הנה הסכמה שסיאול בחרה לחלק גדול 329 תחנות ה-BRT שלה.
הדגש על הוא על הולך הרגל. המקבל גל ירוק לחציה מקצה לקצה. מעבר החציה נמצא באמצע בלוק ולא כחלק מצומת, כלומר מייצר הפרעה נוספת לתנועת המכוניות תוך שהוא מקטין את מרחקי ההליכה לתחנה לכולם.
האוטובוס רב הקיבולת עוצר להעלות ולהוריד נוסעים בתחנה ובזמן זה יש ירוק להולכי הרגל. מאחר ומדובר במערכת העדפה ברמזורים איך שהוא סוגר דלתות הרמזור להולכי הרגל מתחלף לאדום והוא מקבל ירוק להמשך נסיעה.
במערכת עמוסה שכזו, אין מצב שהאוטובוס לא עוצר בתחנה, ולכן אין מצב שהוא "טס"על מעבר החציה. האוטובוס תמיד יחצה את מעבר החציה במהירות האצה סבירה. הפיתוליות הקטנה במסלול (שנוצרה עקב הצורך לחסוך במקום), עוזרת גם היא לבטיחות כי גם אוטובוס שלא עוצר בתחנה, אם זה במקרה קורה,  חייב להאט מאד.
המאפיין העיקרי הוא תמונת המראה לשני כיווני הנסיעה, התחנות לשני הכיוונים לא ממוקמות אחת מול השניה. זה גם חוסך מקום וזה גם יותר בטיחותי ואיטואיטיבי ומונע מאנשים לרוץ מצד לצד שלא במעבר החציה. הבפוסט ההוא הראיתי דוגמה של זה דווקא כן בצומת בשיקגו. וגם בפוסט הנשכח הזה על מנהרת עזריאלי השתמשתי בצורה זו.
זה אמנם לא מגן מאנשים שחוצים באור אדום בלי להסתכל אבל זה מאד אינטואיטיבי ובשילוב עם רמזורי גל ירוק מאד בטוח.
זה לא מושלם, כפי שצוין בתגובה לפוסט מטופז שביקרה שם, הסכמה הזו לא כוללת נתיב עקיפה לאוטובוסים ולכן ייתכנו תופעות של פקקי אוטובוסים. כאן אמורה להיכנס לפעולה מערכת הניהול בזמן אמת אבל היא כנראה קצת חורקת. כתוצאה זמני הנסיעה של האוטובוסים מתארכים בגלל התכנון מוטה הולכי הרגל. אני מניח שהם בודקים שיפורי מיקרו לכל תחנה ותחנה בכדי להקטין את התופעה הזו.

האם אפשר לעשות את כל זה בארץ, התשובה שלי היא - בוודאי שכן.

סיכום עשור בתחבורה הציבורית

$
0
0
ב-31.12.2019 מסתיים עשור וזה הזמן לסכמו.
הפוסט מתבסס על ציר הזמןשאני מעדכן באופן שוטף. אבל מאגם אירועים קשורים ומרחיב את היריעה גם תוך ציון המשכיות מהעשור הקודם וגם בפירוט לצפוי בעשור הבא. כיאה לעשור רוויי פעילות, גם סיכום העשור מאד ארוך. אורכו למעשה מעיד על העשייה הרבה בתחום וקצת שומט את הקרקע מפני המצקצקים שמשרד התחבורה לא עושה דבר... על אף האמור לעיל, ברור לכולם שעבודה רבה עוד לפנינו. קריאה מהנה.

מכרזי תחבורה ציבורית - המשך תוכנית התחרות

ב-01.01.2010 החלה חברת "ויאוליה"הידועה גם בשמה הקודם "קונקס"להפעיל את אשכול לוד. אשכול קטן של כמה קווים שדווקא לא מאפיין בכלום את העשור הנוכחי והוא מן שארית מתוכנית התחרות של העשור הקודם, הראשוני, שהתאפיין במכרזים קטנים יחסית שהוצאו מאגד ומדן.
אשכול לוד הוגדר מראש לזמן הפעלה קצר יחסית, עד להשתלבותו באשכול "חשמונאים"הענק שכן משקף את העשור הנוכחי ועליו ארחיב מיד.
עוד שאריות מהעשור הקודם, הם אשכול יקנעם-טבעון שהחלה להפעיל "אומני אקספרס"מבית עפיפי  ב-05.01.2010 ואשכול השרון שהחלה מטרופולין להפעיל ב-03.05.2010. אשכול השרון אמנם היה המכרז הגדול שיצא עד אותה עת (כ-200 אוטובוסים ביום ההתחלה), אך טכנית הוא עדיין שייך למכרזי העשור הקודם. למעשה אפשר לראות בו אשכול מעבר בין שלב הרפורמה הראשוני לשלב השני שבו אנחנו נמצאים.
ב-01.05.2011 החלה מועצה אזורית גולן להפעיל את השירות בגולן במקום אגד. במקרה ייחודי שהוכתר על ידיכהצלחה גדולה.
ב-24.05.2013 החלה חברת קווים להפעיל את אשכול חשמונאים, אשכול ענק של כ-500 אוטובוסים שמאגד למעשה כמה אשכולות ישנים מתחילת הרפורמה. (מודיעין, רמלה-קרית ספר ולוד) ומסמן את המתווה של המשך פעילות המכרזים בעשור הנוכחי. שמתאפיין במכרזים גדולים, שעיקר הפעילות בהם הוא גלגול שני לאזורים שכבר מוכרזו בעבר וזמן הזיכיון בהם תם, וברובם כוללים בנוסף לכך גם העברת שירות מאגד או מדן. לראשונה גם הוכרז מנגנון בו הפדיון עובר מהמפעיל למדינה באופן שיאפשר בהמשך העשור גם את רפורמת הרב-קו. בנוסף כללו מרבית האשכולות תוספות שירות גדולות מאד לעומת מכרזי העשור הראשון לתחרות. המכרזים החדשים הם לתקופה של 12 שנה (6+3+3), ארוכים יותר ממכרזי העשור הראשון שהיו בתחילה ל-6 שנים ואחר כך הוארכו ל-8 שנים, אבל בעשור הזה למכרזים יש נקודת יציאה ברורה למפעיל שמאכזב.
בקבוצה הזו אפשר למנות את האשכולות הבאים: אני מציין את תאריך ההפעלה של הפעימה הראשונה בלבד.
  • אשכול חשמונאים בו זכתה קווים (מאי 2013)
  • אשכול חדרה-נתניה בו זכתה קווים שכלל גם שלושה קווי אגד וכלל גם שירות לכל יישובי ואדי ערה,(יולי 2013)
  • אשכול הנגב בו זכתה חברת מטרופולין שכלל גם את השירות בערד של אגד וגם את החצי של 370/380 שהופעל על ידי אגד תח"צ (ינואר 2014) 
  • אשכול"הגליל"בו זכתה נתיב אקספרס שכלל שירות נרחב של אגד (נהריה-חיפה, אזור שפרעם) גם בינואר 2014.
  • אשכול העמקים בו זכתה סופרבוס שאיחד שלושה מכרזים קטנים מהעבר (טבריה, עפולה ויקנעם) והוסיף גם שירות של אגד (בינעירוני עפולה-חיפה) דצמבר 2014.
  • העברת שירות במסגרת הסכם אגד מאגד לאגד תעבורה בעוטף ירושלים במהלך 2014-2016,  
  • הפעלת אשכול שפירים (קווי 100) על ידי אגד תעבורה (במסגרת מכרז ייעודי וללא קשר לעוטף ירושלים) במרץ 2015.
  • הפעלת אשכול אשדוד אזורי ובינעירוני על ידי אפיקים, כולל קווי אגד מאשדוד לבני ברק, באוקטובר 2015
  • הפעלת אשכול צפון הנגב על ידי "דן בדרום"בפברואר 2016, במכרז שכלל תוספות שירות גדולות מאד.
  • הפעלת אשכול פתח תקווה-ראש העין על ידי אפיקים, ואשכול אונו-אלעד על ידי קווים, שניהם במאי 2016
  • הפעלת אשכול באר שבע עירוני על ידי דן באר שבע בנובמבר 2016. לראשונה עם עליה בכל הדלתות ואיסור תשלום לנהג.
  • הפעלת אשכול אשדוד עירוני על ידי אפיקים בדצמבר 2016, תוך התייחסות גם לפרויקט reway אשדוד.
  • הפעלה של אשכול ביתר עילית על ידי קווים (שגם היתה שם קודם) באוקטובר 2017. במכרז שכלל גם שירות לפי קריאה ליישובים הכפריים בעמק האלה ולראשונה במכרזים גם מפרקיות (שמחכות לסיום התאמת התשתית כדי להיכנס) .
  • הפעלת מכרז "שרון חולון מרחבי"על ידי מטרופולין ביולי 2018, מכרז ענק שכלל גם את נתניה-ת"א (פעימה ראשונה) וגם שירות נרחב מאגד וקצת מדן. המכרז הדגיש את בעיית הנהגים ולכן לקח זמן רב להפעילו באופן מלא. הפעימה האחרונה (קווי 500 של אגד התרחשה בנובמבר 2019.
מפת האשכולות 2018 מתוך מסמך תוכנית התחרות
כאן מסתיים סיפור העשור הזה, מכרזים רבים נוספים פורסמו לאחר אשכול שרון חולון מרחבי אך נתקעו בבית משפט בשל סוגיית רכש הגומלין ולכן שני מכרזים לאזור בית שמש שהיו אמורים לפעול ב2019 עדיין לא החלו לפעול. בסוף זה ייפתר ובעשור הבא נראה גם אותם, אליהם יצטרפו שני מכרזים באזור ירושלים שתוכננו להפעלה ב-2020 וכעת נדחים לזמן לא ידוע שיכפילו בעיר את השירות, ומכרז חדש ברהט, מכרז חדש בשומרון, מכרז חדש למטרונית (עליה ארחיב בנפרד), ומכרז חדש לנתניה עירוני. כולם נמצאים באוויר ומחכים להתקדמות. לאחריהם יפורסמו במהלך העשור הבא עוד מכרזים רבים נוספים בהתאם לתוכנית התחרות. (ראו טבלה בעמוד 33).

בשורה התחתונה זה היה עשור של עשיה מרובה בתחום המכרזים, שהביא גם לגידול ניכר בהיקף השירות  וליגודל יפה במסר הנוסעים וכך למעשה צפויים להתגלגל כך גם העשורים הבאים. היתרון בשיטה המכרזית הוא שהיא מוגבלת בזמן ולכן מאפשרת ענף דינמי בהרבה משהיה טרם תוכנית התחרות ובעשור הזה ראינו את זה קורה מול עיננו. ניתן רק להצטער על ההקפאה המשפטית בסוף העשור ולקוות שתסתיים במהרה.

שירות גמיש
בקטגוריה זו יש לנו ארבעה אירועים במהלך העשור כדלהלן:
  • ב-20.11.2010 החלה חברת נתיב אקספרס להפעיל שירות גמיש ביישובי משגב בצפון הארץ, לאחר תכנון משותף של משרד התחבורה והמועצה והפעלה תוך שיתוף המוקד של המועצה. הצלחת השירות התבטאה בשביעות רצון גבוהה אך מספרי הנוסעים לא שונים בהרבה מקו אזורי רגיל. אגב, הנתון הזה לא שונה בהרבה מהקורה בעולם. מטרת שירות גמיש למגזר הכפרי היא בעיקר לחסוך כסף ולא בהכרח להיבא לגידול במפר הנוסעים. מאז, בעיקר עקב פתיחת תחנת רכבת כרמיאל השירות שודרג קצת, אך מספר הנוסעים הנמוך לא הביא לאימוץ נרחב של הרעיון במקומות נוספים מהר ורק לקראת סוף העשור החלו יוזמות נוספות.
  • ב-01.06.2018 הגיעה הסנונית השניה בעמק האלה סמוך לבית שמש, במסגרת ההפעלה של מכרז ביתר עילית ועמק האלה על ידי חברת קווים. הפעם בנוסף לטלפון גם עם אפליקציה ייעודית ושירות הודעות SMS והזמנות קבועות כחידושים על המודל הפשוט יותר של משגב. וגם כאן מספר הנוסעים דומה למה שהיה קודם. כלומר גם כאן המטרה שהושגה הייתה לבסוף קצת חסכון בכסף למפעיל מאי ביצוע נסיעות מיותרות. (זה קצת כי עדיין צריך נהג כונן וזה העלות העיקרית)
  • בספטמבר 2018 החלה לפעול תחנת כפר מנחם ואיתה גם שירות גמיש לפי קריאה שהופעל על ידי חברת סופרבוס ליישובים הסמוכים. התדירות שנקבעה היתה מאד גבוהה (לכל רכבת), ולכן החיסכון שהושג מאי ביצוע נסיעות ללא הזמנות היה גדול אף יותר. אך גם כאן מספר הנוסעים אינו גבוה. לא מפתיע בהתחשב בכך שמדובר ביישובים מאד קטנים.
  • באפריל 2019 החלה חברת דן, בשיתוף VIA להפעיל את שירות "באבל-דן", שירות גמיש בלב המטרופולין. על אף הכללתו באותה קטגוריה כמו השירות הגמיש הכפרי, למעשה מדובר באמצעי תחבורה אחר לחלוטין שיאה לו קטגוריה נפרדת ושם אחר. (אני הצעתי "ביקושית"). השירות נפתח לשנה ניסיון עם אפשרות הארכה לעוד שנה. כך שעוד מוקדם לדעת אם הוא כאן כדי להישאר.
בעשור הבא ייתכן ונראה עוד כמה יוזמות נקודתיות לשירות גמיש כפרי, אך ככלל לא מדובר באמצעי שמשנה את כללי המשחק. גם השירות הגמיש בתוך הערים לא נראה ככזה, אך במטרה ללמוד את הנושא לעומק כפי הנראה נראה עוד פיילוטים בירושלים ובחיפה (עם אגד, ואולי גם עם עוד שחקן טכנולוגי חוץ מ-VIA), ואולי גם בשרון עם מטרופולין. נחכה ונראה.

שיפוץ והקמת תחנות מרכזיות ומסופים
תהליך זה,בשערים העיקריים בהם עולים נוסעים לתחבורה הציבורית מתנהל בעצלתיים, אך בכל זאת קרו כמה דברים בעשור הזה.
תחנה מרכזית באר שבע לאחר השיפוץ
  • ב-2010 הסתיים שיפוץ התחנה המרכזית בנתניה. המבנה הישן נשמר אך הפך לאולם סגור וממוזג לרווחת הנוסעים, כסנונית ראשונה לתהליך (איטי ומייגע) של השבחת נדל"ן על ידי נצב"א. 
  • ב-2013 נחנכה תחנת באר שבע המחודשת באותו מתווה מול נצב"א
  • ב-2016 נחנך מסוף צנוע בבית שאן.
  • ביולי 2017 נסגרה התחנה המרכזית בהרצליה, ופעילותה פוזרה בין מספר מסופים בכדי לאפשר לנצב"א לבנות במקום בנייני מגורים. בעתיד מתוכנן מסוף מודרני כחלק מפרויקט "קריית שחקים"סמוך לרכבת.
  • באוגוסט 2017 נחנך מרכז התחבורה של מודיעין בצמוד לתחנת הרכבת ולקניון. כיום נחנכים בצמוד לו שני בנייני משרדים להשלמת המע"ר של מודיעין.
  • ביולי 2018 נחנכה מרכזית המפרץ המחודשת (הפעם ללא קשר לנצב"א) לאחר שנים של היותה אתר עבודות זמני. כעת כמתח"ם גדול הכולל גם חיבורים לרכבת ולמטרונית בנוסף לאולם ממוזג ונוח לאוטובוסים הבינעירוניים. הגשר האחרון בפרויקט נחנך ממש בדצמבר 2019.
  • בינואר 2019 נחנכה תחנה מרכזית חדשה בלוד
  • באפריל 2019 נחנך מסוף ארלוזרוב המחודש.
  • ב-2019 פתיחת מסוף אבנת בפתח תקווה נראית קרובה מתמיד אחרי שנים שהוא חיכה מוכן להסדרי תנועה שיאפשרו את פתיחתו.
  • עוד בפתח תקווה, ב-2019 נסגרה התחנה המרכזית הישנה והאוטובוסים הועברו לתחנה זמנית, בזמן שבמקום הישנה תיבנה תחנה מודרנית.
מדובר בתהליך שהחל כבר בעשורים הקודמים, עם חנוכת מרכזית ירושלים החדשה, (כבר חוגגת כמעט עשרים), מרכזית חוף הכרמל, מרכזית ראשון לציון, מסוף חצור הגלילית וטרמינל ערד, וכמה יוזמות המשלבות קניונים פרטיים  כדוגמת רחובות ואשדוד  (בינתיים ברחובות בוטל ההסדר והאוטובוסים הוצאו החוצה). כל עשור לא התהדר ביותר מכמה מקרים בודדים של שיפורי טרמינלים בדיוק כמו העשור הנוכחי.
מצב התחנות המרכזיות בישראל ממשיך להיות רע מאד ברובו, בתחילת העשור הבא עפולה תתהדר בתחנה חדשה שנצב"א בונה בצמוד לתחנה הקיימת שתיהרס, אבל בערים רבות (צפת, טבריה, קרית שמונה, נהריה, חדרה, קרית גת, עכו, אשקלון, דימונה ואילת) מצב התחנות המרכזיות משווע לפעולה שתשפר את התנאים בהן וזה פשוט כנראה לא נמצא גבוה בסדרי העדיפויות וחבל. המסובכת ביותר היא כמובן התחנה המרכזית בתל אביב. חשוב לציין שמנגד משרד התחבורה הכפיל ושילש את המאמצים לאיתור והקמת מסופים חדשים לחלוטין (חלקם לנוסעים וחלקם רק תפעוליים), כך שייתכן שיהיו יותר בשורות בעשור הבא. חשוב גם להגיד שכל תחנת רכבת כוללת גם מסוף צמוד עבור אוטובוסים. במקרים מסוימים כדוגמת תחנת רכבת הרצליה וחדרה מתוכנן מסוף גדול יחסית, כמו  במרכזית חוף הכרמל הקיימת.

נתיבים מהירים
ב-07.01.2011 נחנך הנתיב המהיר בכביש 1, שכלל את כביש האגרה הדיפרנציאלית הראשון (והיחידי בינתיים) בישראל, שירות שאטלים מבוסס חנה וסע ושירות מהיר לאוטובוסים חולפים. הרעיון התברר מהר מאדכרעיון מוצלחשמצליח לעצור כ-2,000 רכבים מלהיכנס ללב תל אביב מדי יום.
מתוך מאקו - מומלץ גם לראות את הוידאו.
בעקבות ההצלחה החלו לחשוב איך להרחיב את החניון, ואיך לייצר חניונים שכאלה וכבישי אגרה שכאלה גם בכניסות האחרות למטרופולין. בסוף 2019 יצאו המכרזים הראשונים לנתיבים המהירים משפיים בצפון ומעוין שורק (רשל"צ) בדרום, לרבות נתיב מהיר לאורך כל הקטע המרכזי של נתיבי איילון, שאמורים להתחיל לפעול מתישהו במהלך העשור הבא. נתיב מהיר נוסף לאורך כביש 5 עוד לא עבר את שלבי אישור התכנון והתקצוב אבל גם הוא יקרה מתישהו. הפעם מדובר על חניוני ענק של כ- 7,000 רכבים, כך שהאימפקט על הקלת ההגעה למרכז תל אביב בתח"צ יהיה מאד מורגש.

תל אופן
יוזמה של עיריית תל אביב שהחלה לפעול ב-28.4.2011 והתבססה לא רע בשנותיה הראשונות, ואף הורחבה לרמת גן וגבעתיים  ב-2015 וב-2016 למשך תקופה, רק כדי להתחיל לדעוך כשהאופניים החשמליות, ואחריהם הקורקינטים החשמליים הפרטיים הפכו לאטרקטיביים יותר. מכה נוספת היא ספגה כשההקורקינטים השיתופיים נכנסו לחיינו ב-2018. עתידה עדיין לוט בערפל

רפורמות גדולות בשירות התח"צ
ב-01.07.2011 בוצעה הפעימה המרכזית של הרפורמה באוטובוסים בגוש דן, ספגה ביקורת מימין ומשמאל ותוקנה עשרות פעמים מאז כך שאי אפשר ממש לדעת אם היא הצליחה או לא. על הקונפליקט בין רפורמה לבין אבולוציה זוחלת של שירות כתבתי כאן.
מאז אותה רפורמה מושמצת כולם זהירים יותר וייתכן וזה לטובה, נעשו שינויים גדולים רבים במקומות רבים אך לעיתים רחוקות נעשו רפורמות במתווה של "תכנון מאפס".
השינוי בשירות האוטובוסים מתקבל טוב יותר כשהוא קשור לשינויים תשתיתיים גדולים, כך לדוגמה מרבית רשת האוטובוסים בירושלים שונתה ללא הכר עם כניסת הרק"ל (אבל בהרבה פעימות קטנות), והשירות בערי הדרום שדרות, נתיבות ואופקים שונה לבלי הכר עם הגעת הרכבת.
בנוסף אפשר לציין את רפורמת קווי הגלילשל אגד מאפריל 2014 ששיפרה את כל השירות בין המרכז לצפון-מזרח ישראל, את תחילת פעילות קו 1בגוש דן באוגוסט 2014 (שכללה גם שינויים בקווים מקבילים), שינוי גדול מאד בערד ב-2015 ועוד. באפריל 2018 ובינואר 2019 נערכו גם שינויים גדולים בקווי גוש דן בושירות מרשל"צ ורחובות לתל אביב.

נתיבי תחבורה ציבורית חדשים
לאורך העשור פוזרו הרבה הבטחות אבל מעט מאד קרה בשטח עד סוף העשור, ואז היה זינוק מטאורי בסוף 2019. להלן מה שכן קרה, והסתכלות אופטימית לעתיד.
נת"צ לבון ובן צבי החדשים בתל אביב
  • 07.01.2011 - נחנך הנתיב המהיר שמתפקד גם כמת"צ (השם המקצועי הוא HOV ובעברית חדשה "נר"ת - נתיב רב תפוסה".
  • 01.07.2011 - כאמור נחנכו שני נת"צים בקינג גורג'ובאבן גבירול
  • 02.09.2013 - נחנך נתיב התחבורה הציבורית בכביש 20ממחלף חולות למחלף וולפסון, (זמן מה אחרי חנוכת הנת"צ בכביש 2 שלגביו לא מצאתי תאריך פתיחה אבל זכור לי שהוא היה בתחילת העשור הנוכחי (2011?)
  • גם לא מצאתי תאריך פתיחה לנת"צים הירושלמים ב"קו הכחול" (דרך חברון עד גולדה), אבל זכור לי שהוא די חופף לחנוכת הרק"ל ב-2011, (בתגובות נאמר שהוא נחנך ב-2007 או ב-2008), ולא מצאתי תאריך פתיחה לנת"צ בכביש 1 בכניסות לעיר (גם מכיוון מבשרת וגם מכיוון מעלה אדומים). עוד נת"צ ללא תאריך פתיחה ידוע לי הוא הנת"צ המקוטע לאורך כביש 443.
  • במסגרת תחילת עבודות הקו האדום סומנו נת"צים חדשים במסגר, בבת ים ובפתח תקווה והוקפד לשמור על נת"צים שהיו קיימים לאורך ציר ז'בוטינסקי/בגין (שזה גם לא מובן מאליו).
  • בינואר 2017 התקבלו תקנות האכיפה החדשות שמאפשרות לעיריות לפקח באמצעות מצלמות על הנת"צ, מה שהופך את הנת"צ לאמין יותר ולא לסתם צבע על הכביש מחד ומייצר לעירייה תמריץ לאשר נת"צים בתחומה. באותו תאריך גם החלה אכיפה אלקטרונית בנת"צ כביש 20.
  • מאז לא קרה הרבה עד 2019, אז נחנכו עוד נת"צים בדרום תל אביב, (בן צבי, יפת שךבים, לבון, עליה), נחנך נת"צ הרצל באשדוד ונחנך נת"צ לאורך כביש 471, ועוד נת"צ ברחוב יאיר שמיר בחדרה. 
  • באוקטובר נחנכו נתיבי העדפה גם בכביש 2 וגם בכביש 20, לראשונה מזה זמן רב על חשבון נתיבים מהירים, שיצרו רצף ממחלף נתניה לתל אביב ומרשל"צ לקיבוץ גלויות בתל אביב תחת השם "נתיב +" (כדי לעודד גם קארפול).
  • ב-28 באוקטובר 2019 נחנך הרת"צ (רחוב תח"צ בין רכבת הרצליה לשבעת הכוכבים ומת"צ קצר בשבעת הכוכבים. בהמשך ההעדפה תתרחב מזרחה (עד לקניון שבעת הכוכבים) ומערבה (עד למחלף הסירה).
  • יש לי תחושה שהתפספסו לי כמה נת"צים אז תכתבו לי בתגובות.  
  • חשוב לזכור שבעצם רכבות, רכבות קלות ומטרוניות שיקבלו פרק בפני עצמן בסקירה נהנות מהעדפה ולכן הן גם נופלות לקטגוריה זו. אך בהקשר של אוטובוסים רגילים, שמהווים את עיקר השירות עדיין, יש עוד הרבה עבודה.
המבט האופטימי לעתיד קשור בפרויקט "מהיר לעיר"  ששואף להביא נת"צים לערים נוספות בגוש דן מלבד תל אביב. הרצליה היא רק הסנונית הראשונה.
בתחום הבינעירוני בימים אלה עובדים כבר על נת"צ בכביש 4 מצומת דרור ועד מורשה, (ויש תוכנית להמשך גם לקטע המרכזי של גהה) ואני מקווה שבקרוב גם יתחילו לעבוד על נת"צ כביש 5 שיקדים את הנתיב המהיר המתמהמה בציר זה).  הנתיבים המהירים ידאגו להעדפה לאורך כל נתיבי איילון משפיים עד רשל"צ בשני הכיוונים ויש עוד כמה יוזמות בינעירונית שחברת נת"י מקדמת יפה. 
בתחום העירוני תוכנית מהיר לעיר מתקדמת יפה בתל אביב, בראשון לציון, בהרצליה, בכפר סבא ובעוד כמה מקומות ותקועה ברעננה, בגבעתיים ובערים נוספות, אבל בתחילת העשור הבא תתחיל לשאת פירות.
גם בירושלים הרחבת הכניסה לעיר מכביש 1 כוללת נת"צ וכך גם פרויקט הרחבת כביש המנהרות בכביש 60. כך שבעשור הבא אני מקווה שנראה תנופה משמעותית יותר בפיתוח הנת"צים מאשר בעשור זה.

רכבות קלות
ב-19.08.2011 נחנך הקו הראשון של הרכבת הקלה בישראל - הקו האדום בירושלים. הקו התגלה כהצלחה גדולה וגם ספג ביקורת על הצפיפות הרבה בו (שנבעה בחלקה מהסכם דרקוני שלא איפשר להקל על העומס באמצעות קווי אוטובוס מקבילים). מספר הנוסעים הלך ועלה וכעת הוא עומד על כ-45 מליון נוסעים בשנה, שני שליש ממספר הנוסעים בכל קווי רכבת ישראל - בקו אחד עם 23 תחנות.
מעבר לכך לא קרה הרבה בעשור הנוכחי מבחינת הציבור, אבל קרה המון מאחורי הקלעים. תוכניות לרכבות קלות נוספות התאשרו הן בירושלים (הארכת הקו האדום, שלוחות הקמפוסים והקו הירוק שנמצאים בעבודה, והקו הכחול שאני מקווה שיתוקצב בקרוב לתחילת עבודה. וצוות תוכנית אב ירושלים כבר עובד על קווים נוספים עד ליצירת רשת של 8 קווי רק"ל.
בתל אביב הולאם פרויקט הקו האדום לאחר ש-MTS כשלה בגיוס מימון וב-21.09.2011 החלו לחפור את פירי הכניסה של מכונות הכרייה, מכרז החפירה פורסם ב-12.01.2012 וב-16.08.2015 ניתן האות לפיצוץ גשר מעריב ותחילת העבודות האינטנסיביות לבניית הקו האדום, שצפוי להיחנך באוקטובר 2021. ב-2019 החלו העבודות גם על הקו הירוק והסגול שייחנכו בלי נדר ב-2026. וקודם התכנון של רק"ל חיפה-נצרת אם כי עוד לא תוקצב לביצוע.

כתוצאה מכל אלה, העשור הבא יהיה העשור של הרכבות הקלות, אנו נתחיל אותו עם 45 מליון נוסעים בשנה ברכבות קלות, ונסיים אותו עם כ-250 מליון נוסעים בשנה, גידול של יותר מ-500%. במהפכה הזו רשת המתע"ן העירונית תקבל את המקום הנכון לה בהיררכיית מספרי המשתמשים, הרבה מעל הרשת הבינעירונית של רכבת ישראל. עם זאת, היא עדיין תהיה רחוקה מהרצוי לחלקה ממנת האוטובוסים (כ-50%, שזה כ-500 מליון נוסעים בשנה  ב-2030), ולשם כך נהגתה גם תוכנית קווי המטרו.

מטרו
לא, בעשור הזה לא נחנך אף קו מטרו, ואפילו לא אושר ותוקצב אף קו מטרו, אבל נראה שהעבודה מאחורי הקלעים על קו המטרו שנדרש כבר לפני 85 שנה לתל אביב (לפי שיר של אלתרמן מ-1936)  מקודמת יותר מאי פעם.
ראשיתו של הגלגול הנוכחי בתוכנית אסטרטגית שנכתבה למשרד התחבורה בה נטען במפורש שרשת הרכבות הקלות בגוש דן פשוט לא מספיקה ולא תעמוד בעומס, המשכו בתוכנית אסטרטגיתמפורטת יותר שהציעה 3 קווי מטרו בגוש דן בנוסף לקווי הרק"ל, והמשכו בתכנון מפורט שמתגבש והולך בזמן שמשרד האוצר שובר את הראש איך לתקצב את המגה-פרויקט הזה שעלותו הראשונית המוערכת היא 150 מליארד ש"ח..
כך שעוד לא בטוח שזה יקרה, אבל אם נראה תחילת עבודות בתחילת העשור הבא, ייתכן שנוכל לנסוע ברכבת תחתית אמיתית בגוש דן כבר בדורנו.

רכבת ישראל
אם העשור הבא יהיה שייך לרכבות הקלות, הרי העשור הזה היה שייך לרכבת ישראל, אשר הציגה הכפלה של מספר הנוסעים מכ-35 מליון לכ-70 מליון בשנה. זהה לגידול  בשני העשורים הקודמים גם יחד.
אי שם באמצע העשור הקודם האוצר החליט לעצור את תקציבי רכבת ישראל. ובעקבותיו גם הגידול במספר הנוסעים בין 2008 ל-2011 קפא. התכנון לעומת זאת המשיך להתקדם. אחד הפעולות הראשונות והחשובות ביותר של ישראל כץ היה להסיר את המצור התקציבי, ואז הוא גילה שיש המון תוכניות מאושרות במגרה שרק מחכות לתקציב למימושן והרכבת החלה לעבוד על המון פרויקטים במקביל. זהו סוד ההצלחה של העשור הזה אשר אמנם הסתיים בכאבי גדילה צורמים אך לדעתי הם לא שוללים את ההישג. הוא כולל הכפלת מסילות בכל רחבי הארץ, פתיחת מסילות חדשות ותחנות חדשות לאורכן, הגדלת הלו"ז ועוד.
להלן האירועים המרכזיים ברכבת ישראל בעשור הזה:


  • 25.09.2011 - חנוכת מסילה חדשה היוצאת מתל אביב דרומה וחנוכת 5 תחנות חדשות - צומת חולון, וולפסון, יוספטל, קוממיות  ומשה דיין.
  • 25.02.2012 חנוכת תחנת יבנה מערב ובהמשך ב-04.08.2013 חנוכת קטע יבנה-פלשת וחיבור המסילה לאשדוד.
  • 16.06.2012 - פתיחה מחודשת של תחנת רמלה לאחר כשנה של שיפוצים ובניית רציף נוסף, ב-2018 נפתחה לתחנה גם כניסה מזרחית.
  • 10.2012      - סיום הכפלת מסילת הוד השרון תל אביב, דבר שאיפשר הגדלת תדירות והגברת אמינות השירות. עם תחילת עבודות קו האדום התדירות עלתה עוד בקו זה לארבע רכבות בשעה - הקו התדיר ביותר של רכבת ישראל.
  • 2012           - השלמת פרויקט ההכפלה של מסילת באר שבע-לוד, שהביאה תגבור הלו"ז וקיצור זמן הנסיעה.
  • 11.2013      - סיום הכפלת מסילת מוצקין-נהריה
  • 12.2013      - חנוכת תחנת הרכבת בשדרות, כסנונית ראשונה של "מסילת העיירות", אח"כ בפברואר-2015 נחנכה התחנה בנתיבות ובספטמבר 2015 היא חוברה לבאר שבע.  בפברואר 2016 נחנכה התחנה באופקים ופרויקט מסילת העיירות הושלם.
  • כתוצאה מכל אלה כבר ב-2015 חצתה רכבת ישראל את רף ה-50 מליון נוסעים בשנה.
  • 16.10.2016 - פתיחת רכבת העמק המחודשת עם ארבע תחנות חדשות - בית שאן, עפולה, כפר ברוך (מגדל העמק) וכפר יהושע (יקנעם). בהמשך נפתחה גם תחנה במרכזית המפרץ.
  • 06.11.2016 - נפתחה תחנת ספיר בנתניה
  • 24.12.2016 - קדיחת עמוד החישמול הראשון של רכבת ישראל בקו A1 לירושלים כחלק מפרויקט החישמול
  • 20.09.2017 - פתיחת קו כרמיאל ותחנות רכבת כרמיאל ואחיהוד
  • 15.02.2018 - פתיחת כניסה צפונית לתחנת תל אביב מרכז - לכיוון גשר מודעי.
  • 03.07.2018- חנוכת תחנות רעננה מערב ורעננה דרום על ציר 531 - בשלב ראשון מופעל שירות רק מזרחה לכיוון הוד השרון ובהמשך (תחילת 2020) גם מערבה לכיוון תחנת הרצליה ו(אולי) תחנות תל אביב.
  • 17.09.2018 - פתיחתה של תחנת הרכבת "קרית מלאכי-יואב" הממוקמת ליד כפר מנחם.
  • 25.09.2018 - פתיחתו של הקו המהיר לירושלים ותחנת הרכבת "ירושלים האומה - נבון", בשלב ראשון עד נתב"ג ובסוף 2019 עד תל אביב. הקו המחושמל הראשון במדינה.
  • 30.05.2019 - פתיחת תחנת רכבת מזכרת בתיה.
לא פחות מ-21 תחנות , 30% מכלל התחנות של רכבת ישראל נחנכו בעשור הנוכחי. לו"ז הרכבות התעבה ועבר ב-2017 את רף 500 הרכבות וממשיך לגדול. פרויקטים אחרים נוצצים פחות כהארכת רציפים והמשך הצטיידות גם נותנים פירות אך הביקוש פשוט גדול מההיצע. זה הפרדוקס של שירות מוצלח.
העשור הבא יתאפיין בהמשך פיתוח מהיר, אך יתמקד יותר בפתיחת צווארי הבקבוקבמרכז. כבר בתחילת העשור (2022?) ייחנך קו מודיעין-ירושלים, ב-2026 תיחנך המסילה המזרחית ובלי נדר ב-2028 תיחנך המסילה הרביעית באיילון שתאפשר גידול מהיר במספר הנוסעים. אם נוסיף לזה את פרויקט ריבוע המסילות בין הרצליה לחיפה שכבר אושר וטרם תוקצב אך טכנית יש לו סיכוי להסתיים גם בעשור הבא. ולזה נוסיף המשך הצטיידות וחישמול, ושידרוג מערך האיתות, הרי שרכבת ישראל תוכל לחזור על ההישג של העשור הנוכחי ולהוסיף עוד 35 מליון נוסעים בשנה. אני גם מקווה שלצד פרויקטים נוספים להרחבת הרשת (קרית שמונה, טבריה, ערד, אילת, מסילת מנשה) יקדמו את המגה פרויקט של מסילה חמישית ושישית באיילון אבל פרויקט זה, גם אם יאושר במהרה בימינו, לא ייחנך במהלך העשור הבא.

BRT

ב-16.08.2013 החלה לפעול המטרונית, מערך ה-BRT הראשון בישראל במטרופולין חיפה על ידי חברת "דן צפון".
הפרויקט כלל אוטובוסים מפרקיים חדשים בדגם שלראשונה חצץ לחלוטין בין הנהג לנוסעים שנקרא "אורבנית"אך המיתוג המוצלח של המטרונית הביא לכך שכולנו קוראים לדגם הזה "מטרונית"גם בקווים שבהם הוא פועל בתל אביב.
פרויקט BRT הוא שילוב של אוטובוסים מפרקיים בקווים מאד תדירים עם תשתית העדפה, מת"צים ונת"צים נפרשו לאורך כל חיפה והקריות, ברובם ייעודיים למטרונית ובחלקם בשילוב עם קווים אחרים. הרציפים גבוהים לאפשר כניסה קלה ומהירה באותו גובה לאוטובוסים.  תיקוף הנסיעה, לראשונה בישראל, בוצע על הרציפים מחוץ לאוטובוסים. מעין רכבת קלה על גלגלים. בשנים שחלפו מאז ההשקה גם התקדם לאיטו מערך ההעדפה ברמזורים. במקביל שונה מערך קווי האוטובוס כך שישמשו יותר כקווי הזנה למטרונית.
הפרויקט לא חף מביקורת, אך ככלל נחשב הצלחה, הן במספר הנוסעים הגבוה והשפעתו החיובית על מספר הנוסעים הכולל בתוך חיפה והן בעמידה בסטנדרט גבוה יחסית של BRT.

מאז ועד היום לא נחנך ואף לא הוכרז פרויקט BRT אחר בישראל (באשדוד התהדרו בשם BRT אך ת'כלס לא מדובר בכך אלא בכמה מת"צים). חברת נת"ע בגוש דן זנחה למעשה את קווי הBRT שתוכננו על ידה אחרי שלא צלחה את ההתנגדות הציבורית והיא הוחלפה בפרויקט "מהיר לעיר"הצנוע יותר לטווח הזמן הקצר ובפרויקט המטרו לטווח הארוך.

בעשור הבא נזכה לראות את התפתחות רשת המטרונית במטרופולין חיפה. קו נשר-הדר נמצא כבר בעבודות ואליו יתווסף קו מהקריות דרך מנהרות הכרמל למת"מ. בתכנון טרם ביצוע נמצאים קווים נוספים לטירת הכרמל, לעכו ואולי אף לנהריה, בתוך חיפה מאזור בת גלים לשכונת נווה שאנן (הטכניון) ואולי גם לאורך קו הרכס (הנושא עוד בבחינה).
לצערי מעבר לזה, כנראה לא נראה עוד קווי BRT אמיתיים בישראל.

רפורמה בתעריפים
מהפכת הרב קו שהחלה בעשור הקודם נועדה לאפשר, בין היתר, גם פישוט של כל נושא התעריפים שהיה מסורבל ברמות מטורפות כבר בשנות ה-70 והסתבך עוד יותר בתחילת עידן התחרות. העשור הזה התאפיין במספר רב של צעדים שהביאו את מבנה התעריפים בישראל למצב טוב בהרבה, אם כי עדיין לא פשוט כמו שהאחראים על הנושא היו שמחים לראות.
עוד תוצר של הרב קו הוא היכולת הטכנולוגית לעלייה מכל הדלתות.

  • 2011           - מושק כרטיס מעבר 90 דקות בשלושת המטרופולינים הגדולים - חיפה, ירושלים וגוש דן. ב-03.03.2017 הושק גם מעבר 90 דקות בבאר שבע.
  • 01.12.2013 - ברכבת ישראל מונהג כרטיס חופשי חודשי גמיש (ל-30 יום ללא תלות בתחילת החודש) - וזאת לראשונה בתח"צ בישראל. היום תוכלו להזמין אותו מאתר רב-קו אונליין גם אם אתם לא נוסעים ברכבת ישראל.
  • 20.03.2015 - הערך הצבור מגיע לחיפה והקריות, -ב01.07.2016 מגיע גם לרכבת ישראל ולאגד ירושלים. עד סוף העשור הערך הצבור מחליף בתהליך הדרגתי כמעט לגמרי את הכרטיסיות ובינואר 2020 יגיע גם לקווי השומרון.. ב-08.11.2017 בוטלו הכרטיסות בירושלים וב-16.07.2019 בוטלו הכרטיסיות גם רכבת הקלה.
  • 16.11.2015 - החלה עליה מכל דלתות האוטובוס ב-20 קווים עמוסים בתל אביב ובירושלים. הפרויקט התרחב במהרה לקווים נוספים בכל הארץ, באר שבע, חיפה, אשקלון, פתח תקווה ועוד). 
  • 01.12.2015 - החלת שלב א'של הרפורמה בתעריפים, האחדת הנחות על פני כל קווי התח"צ לזכאים.
  • 01.01.2016 - החלת שלב ב'של הרפורמה בתעריפים, השקת חופשי יומי-שבועי וחודשי חדשים הכוללים רכבת בארבעת המטרופולינים. בהמשך (01.04.2016) הושקו גם מנויים רוחביים מוגדלים לאזורים רחוקים ממרכז המטרופולין ובהמשך, ב-28.03.2018 גם הושקו מנויים בין מטרופוליניים וארציים.
  • 01.02.2016 - הוזלה רוחבית בגובה המע"מ (הפחתה של 14.5% בתעריפים) בכל התחבורה הציבורית
  • 23.08.2017 - הסתיים פיילוט טעינת רב קו בכספונט והחלה פריסה ארצית, בסופה נטען לטעון רב קו, ללא עמלה, בכ-3,000 מכשירי כספונט הפרושים בבתי עסק ברחבי הארץ. בנוסף לטעינה בקיוסקים גם ללא כספונט. (סה"כ 4,282 עמדות בהם ניתן לטעון רב קו).
  • 21.12.2017 הפסקת תשלום במזומן אצל הנהג. בתחילה בגוש דן ואח"כ בירושלים (במרץ 2018). זאת לאור הלקחים שנלמדו מהפיילוט בבאר שבע ב-2016 שנחנך במסגרת מכרז באר שבע עירוני).
לרפורמה בתעריפים היה שלב אחד שנדחה שוב ושוב וזה הרפורמה במחירים הקטלוגיים שנועדה לצמצם את את אזורי המחיר, דבר שיקל על השימוש בערך צבור ויתקן הרבה עיוותים היסטוריים. ייתכן שהוא יקרה בתחילת העשור הבא. הערך הצבור הגיע גם למוניות השירות במסגרת הרפורמה ובה גם הונהג חישוב אינקרמנטלי אמיתי בו יורד לך מהרב קו רק הפער בין מחיר נסיעה באוטובוס למחיר נסיעה במונית. שאני מקווה שיועתק לכל התח"צ ויחסוך את הויכוחים על האזורים השונים. 
עוד בתוכנית יצירת "קאפ"לערך צבור כך שלא יעבור את הסכום של חופשי יומי באזור בו נסעת, תשלום באמצעות הנייד או כרטיס האשראי  במקום דרך כרטיס הרב קו הפיזי ועוד ועוד חידושים. כולם חשובים ואני מקווה שייקרו במהרה בימינו, אבל הקפיצה הגדולה נעשתה בעשור זה, עם השקת כרטיסי המנוי האזוריים ב-2016, הערך הצבור ומעבר ה-90 דקות. עולם התשלומים לתח"צ השתנה ללא היכר בעשור הנוכחי ומכאן רק יש להמשיך לשפרו.

תעופה
נתב"ג 2000 נחנך ב-2003 עם קיבולת מוערכת של 16 מליון נוסעים ועם יכולות הרחבה ל-25 מליון נוסעים.

  • ב-2012 מספר הנוסעים השנתי בנתב"ג עבר את ה-10 מליון נוסעים, בקצב גידול סביר שגם תאם את תחזיות השדה.
  • ב-21.04.2013 הממשלה אישרה את הסכם "שמיים פתוחים"להוזלת מחירי הטיסות, תחזיות הנוסעים התעדכנו כלפי מעלה והחל פרויקט שידרוג השדה.
  • ב-09.06.2015 נחנך מגדל הפיקוחהחדש והמרשים בנתב"ג, הוא החל לפעול רק בפברואר 2016 באופן מבצעי. במקביל בוצעו עבודות הארכת ושינוי מסלולים, שדרוג מערכי תקשורת ועוד להגדלת קיבולת השדה.
  • ב-2017, בעקבות הסכם שמיים פתוחים, מספר הנוסעים בנתב"ג כבר חצה את העשרים מליון. הכפלה תוך 5 שנים. בשנה זו גם מספר התיירים שבאו לישראל חצה לראשונה את רף ה-3 מליון בשנה וממשיך לטפס.
  • ב-15.02.2018 נחנכה זרוע E (הזרוע הרביעית) בנתב"ג ועם חנוכתה החל שיפוץ של שאר הזרועות זו אחר זו.
  • במקביל כדי להתמודד עם העומס הקימו אוהל ענקי בתקופות העומס להגדלת מספר הדלפקים, הרחיבו את מערך הבידוק טרום טיסה, שדרגו את מערך המזוודות וקידמו תוכנית (שאושרה ב-2019) להשקעות ענק בשדה למענה לקיבולות הגבוהות החדשות.
  • ב-22.01.2018 נחנך שדה התעופה ע"ש אילן רמון במרחק של כ-20 ק"מ מאילת. שמאפשר קיבולת גבוהה יותר ומטוסים גדולים יותר. כמו גם פינוי שדה עובדה מטיסות אזרחיות. הוא יעמוד למבחן ראשון בחופשת החורף של אירופה שמתרחשת כעת. כבר כעת ברור שלטיסות פנימיות הוא פחות פופולרי מקודמו (גם ואולי בעיקר בגלל סגירת שדה דב). זמן קצר אחרי חנוכתו  נסגר סופית שדה התעופה הישן באילת בכדי לאפשר את פיתוח העיר.
  • ב-01.07.2019 נסגר שדה דב בתל אביב.
השמיים הפתוחים הביאו את נתב"ג לקצה גבול הקיבולת שלו מהר מאד. והמחישו את הצורך (שהיה ידוע כבר מזמן) בשדות תעופה בינלאומיים נוספים בישראל. במהלך העשור התקיימו דיונים רבים על החלופות, לאחר שנשארו 2 במירוץ:  נבטים בדרום ורמת דוד בעמק יזרעאל בצפון. לדעתי צריך את שניהם והשאלה היא רק מה ייבנה קודם. המאבקים כנראה יימשכו עד שתושג הכרעה ויושג מימון לחלופה שתיבחר בתחילת העשור הבא. סביר ששדה התעופה השני לא ייחנך לפני 2030.
במקביל ראש עיריית חיפה ניהלה מאבק עיקש להארכת מסלול שדה התעופה הקטן בחיפה וזכתה להצלחה של הארכה ל-2,100 מטר (במקום 1,300 כיום ו-1,600 שתוכננו). ההארכה תאפשר למטוסים בינוניים לטווחים בינלאומיים קצרים ממגוון יעדים באירופה להשתמש בשדה. הצפי לבניית וחנוכת המסלול המוארך עוד לא ידוע.

מידע לציבור
צעד מקדים למידע לציבור הוא, ובכן, מידע.
בעשור הקודם בנה משרד התחבורה את המערכות (הרגולטוריות והטכנולוגיות) שאיפשרו לו לראשונה לדעת איזה שירות תחבורה ציבורית יש במדינה. זה נשמע אולי מופרך אבל לפני כן כל המידע היה אצל המפעילות ומשרד התחבורה לא ידע כמעט דבר. גם השינויים קרו ביוזמת המפעילות בלי לעדכן את משרד התחבורה. זה השתנה באופן הדרגתי בעשור של תחילת התחרות והגיעה להבשלה מלאה בתחילת העשור הנוכחי. היום כל המפעילות עובדות על מערכות משרד התחבורה וכל שינוי דורש את אישורו. זה לא סתם דרישה רגולטורית. זה הבסיס להעברת מידע לציבור.
ב-13.05.2013 - זה קרה. כל המידע על התחבורה הציבורית הוצא חינם לציבור בפורמט GTFS, שהוא פורמט שגוגל פיתחה עבור שירות המפות שלה ושמשתמשים בו בכל העולם. כל יום מפורסם מידע שבעה ימים קדימה. מיקום האוטובוסים בזמן אמת גם מועבר בפורמט שנקרא SIRI (לא קשור לסייענית של אפל).
מפתחי האפליקציות הסתערו על זה. נולדה חברת MOOVIT  שהפכה מאז לחברה עולמית, ונולדו אפליקציות מתחרות נוספות כאיפה-בוס (האהובה עליי), אוטובוס קרובועוד. ובנוסף כל המידע זמין גם בגוגל מפות. מעולם לא היה קל יותר למישהו עם טלפון ביד לדעת איך לנסוע בתחבורה הציבורית ולדעת כמה זמן הוא צריך לחכות בתחנה.
במקביל המידע מועבר גם לאתר הרשמי bus.gov.il ופתוח לכל דיכפין באתרים אחרים וכן למוקד הטלפוני *8787 שנולד בעשור זה.
בתחילת העשור עבר חוק שדרש שילוט סטטי (לא אלקטרוני) אחיד בכל תחנות האוטובוס, ומ-2014 החוק מיושם בסככות. נושא הצגת המידע בסככות עמוד עוד לא נפתר. בינתיים כבר מתקדמים לשלב הבא של שילוט שנקרא "שילוט משולב" - מסך מגע שמאפשר את הצגת המידע הנדרש לפי חוק השילוט הסטטי ומאפשר בנוסף קבלת עוד מידע רב ובעתיד אולי גם הטענת רב קו.
השילוט האלקטרוני בתחנות צבר גם כברת דרך בעשור זה (ולא קשור לנושא זה אבל גם הוצבו אלפי סככות חדשות). המידע על התחנה הבאה בתוך האוטובוס בשילוט ובכריזה שופר.
במספר מסופים חדשים כגון ארלוזרוב או מרכזית המפרץ גם מתחילים לראות שפה עיצובית נקייה המסבירה לציבור את מיקומם של כל הקווים ברציפים. הדרך עוד ארוכה לפרסום טוב לציבור, אבל מאחר ואני עוד זוכר את התקופה שהיה צריך לחפש את פקח אגד המקומי כדי לקבל מידע על הקווים באזורך, אני יכול לומר שהתקדמנו, ואפילו די הרבה.

אוטובוסים חשמליים ואוטובוסים על גז
  • ב-07.08.2013 - החל לפעול בחברת דן אוטובוס חשמלי ראשון כניסוי בקו 5. הניסוי, באוטובוס של BYD הוכתר בהצלחה והאוטובוס נסע עוד שנים רבות. קדמו לו ניסויים פחות מוצלחים באוטובוסים היברידיים.
  • ב-22.09.2016 החלה דן להפעיל אוטובוסים חשמליים בטכנולוגיית קבלי על.
  • במקביל הוציא המשרד להגנת הסביבה קול קורא למפעילות האוטובוסים שבעצם סיבסד את רכישת האוטובוסים החשמליים, סופרבוס, מטרופולין וקווים קפצו על העגלה עם 5 רכבים לכל מפעיל ואגד עם 25 אוטובוסים שהופעלו בקריות ב-07.08.2017.
  • בתקופה זו גם אושר שימוש באוטובוס גז (עם תצורת מיכלית ייחודית לישראל להגדלת בטיחות בעת פיגועים) וחלק מהחברות (שא"מ, סופרבוס) החלו להתנסות גם בזה.
  • מכרזי התחבורה הציבורית כללו דרישה לאוטובוסים בהנעה חלופית. (בתחילה ניתנה בחירה בין גז וחשמל ובהמשך הלכו רק על חשמל). פירות ראשונים נראו באשכול שרון חולון של מטרופולין באוקטובר 2019 בו נכנסו בבת אחת 84 אוטובוסים מונעי גז לפעילות.
  • גם בהסכמים החדשים עם אגד ודן ניתן דגש על מעבר לאוטובוסים חשמליים. פירות ראשונים מתהליך זה נראו בירושלים ב-09.04.2019. עשרה אוטובוסים חשמליים ראשונים מתוך כ-80 שיפעלו בעיר.

בעשור הבא נראה יותר ויותר אוטובוסים מבוססי חשמל וגז. ייתכן שעד סוף העשור זה כבר יהיה הנורמה. משרד האנרגיה מקווה שיוכל לאסור קניית אוטובוסים מבוססי סולר אחרי 2030.

רשויות מטרופוליניות
ב-2014 בוטל אגף תח"צ במשרד התחבורה ובמקומו הוקמה הרשות הארצית לתחבורה ציבורית, כצעד ראשון לקראת הקמת רשויות מטרופוליניות. הרשות החדשה כוללת הרבה יותר תקנים מהאגף הקודם וקצב הטיפול בתח"צ בארץ על כל מרכיביו התגבר. עם זאת, ההחלטה הפוליטית על הקמת רשויות תח"צ מטרופוליניות עדיין מתמהמהמת.

בעשור הבא אני מקווה שהרשות הארצית תמשיך לגדול ולהתמקצע, ואני גם מקווה שיינתן אור ירוק להקמת רשויות מטרופוליניות. אבל מאחר ומדובר בסוגיה שהיא קודם כל פוליטית לא ברור שזה יקרה.

מוניות שירות
הרפורמה הראשונה במוניות שירות,שכללה הסדרה חלקית של השירות קרתה ב-2006 ונקצבה לעשר שנים. מאז, קרנה של מונית השירות הלכה וירדה ככל שנוסף שירות באוטובוסים וככל שהשתכללו אמצעי התשלום שהשאירו את המוניות בחוץ.
לקראת תפוגת הרפורמה החלו דיונים על הרפורמה הבאה כשברקע שני תסריטים אפשרים:
  • המשך ייבוש מוניות השירות עד היעלמותם מהנוף. וזאת מאחר והם מייצגים רובד נמוך של רמת שירות שיש כאלה שטענו שכדאי בלעדיו.
  • פיתוח תת ענף מוניות השירות כמנוע צמיחה נוסף לתחבורה הציבורית.
הגורם המכריע היה מלחמות השבת. לפי הסטטוס קוו במרבית הארץ אין שירות אוטובוסים בשבת אבל מוניות שירות כן יכולות לפעול בשבת, אם כי אין להן חובה לפעול בשבת. לכן בחירה באפשרות השניה של פיתוח הענף, בדגש כמובן על ימי חול, יגדיל גם את הפוטנציאל של תח"צ בשבת באופן מוגבל וללא סבסוד המדינה. כלומר באופן שהמתנגדים לתח"צ בשבת יכולים לבלוע.
לאחר שסוכם עוד פרט חשוב והוחלט שמוניות השירות יקבלו רב קו בימי חול (פותר חלק מהבעיה שלהם להתחרות עם אמצעי התשלום החדשים באוטובוסים ונותן להם גם נתח של סבסוד מהמדינה, אבל מייצר בעיה חדשה של נהגים שפחות נהנים מהתשלום הלא מדווח במזומן), יצא הענף לרפורמה, נבנו אשכולות, תוכננו קווים חדשים והחלו לצאת מכרזים.

ב-18.09.2019 החלו לפעול מוניות שירות 4-5 בתל אביב עם רב קו, ועם קו חדש (2) שהתווסף להן. זו הסנונית הראשונה.
בעשור הבא לאט לאט יעברו כל מוניות השירות למתווה זה. האם זה גם יממש את הפוטנציאל של הגדלת היצע השירות בשבת? ימים יגידו.

שירות בשבת
הסטטוס קוו נשמר והמדינה לא מרחיבה את השירות בשבת לאזורים נוספים, אבל בעשור האחרון כמה וכמה מיזמים, מותרים לפי הסטטוס-קוו, של שירות שאינו ציבורי בשבת אך מיועד לכלל האזרחים קרמו עור וגידים. האחרון שבהם והגדול שבהם הוא מיזם נעים בסופ"ש של העיריות תל אביב, רמת השרון, גבעתיים וקריית אונו שהחל לפעול בקול תרועה ב-22.11.2019 ומאז כבר הספיק לצבור קהל נוסעים נאמן ולהגדיל את התדירות ואת גודל האוטובוסים במענה לביקוש הרב.
הוא כאמור לא הראשון, ואם לא נספור את אוטובוס השבת ההצהרתי שמרצ הפעילה בשבתות הספורים שלפני כל בחירות נציין את הקודמים לו, שעל כתפיהם הוא עומד:
2015 שבוס - שירות בירושלים לחברי העמותה, בדגש על חודשי הקיץ, שהתרחב גם לשירות בין אשדוד לתל אביב שפועל כל השנה.
2015 - נוע תנוע - שירות שהחל במסלול קו 63 מרמת גן לתל אביב לחברי העמותה והתרחב לעוד יעדים, שחלקם נסגרו לאחרונה עם פתיחת מיזם נעים בסופ"ש שנוע תנוע היתה מהדוחפות העיקריות אליו, כאשר פנתה באופן אישי לכל רשות ורשות בניסיון לשכנע.
נציין בנוסף לקו 63 שעדיין פעיל את ימבוס מבאר שבע לים בקיץ ואת מיזם סבבוס ברמת גן שקדם לנעים בסופ"ש (וכעת מחכים לראות מה יהיה המשך דרכה של רמת גן בתחום זה).

לכך מצטרפים עוד מיזמים נקודתיים יותר כמו הקו לים שעיריית הרצליה הפעילה בקיץ, וכיום בעקבות מיזם נעים בסופ"ש היא מרחיבה אותו עד לנמל תל אביב וכל השנה, קו שבת שהפעילה עיריית טבריה במשך זמן קצר (ביוזמת נוע תנוע) ועוד.

רכבל
עוד לא נחנך אף רכבל תחבורה ציבורית בישראל בעשור הזה, אבל הראשון כבר החל להיבנות בחיפה, בין מרכזית המפרץ לצ'ק פוסט ולאוניברסיטה.
עוד בחיפה הכרמלית, שהיא בעצם רכבל תת קרקעי, הפכה מאמצעי תח"צ מקומי לאמצעי תח"צ המשולב במערכת הארצית מבחינת הסדרי התשלום ומספר הנוסעים בה עלה. ואז היא נשרפה וחזרה לפעילות לא מזמן.
בעשור הבא נזכה לראות את רכבל הצ'ק-פוסט נחנך. ואולי גם נזכה לראות את הרכבל המקודם בירושלים בין החאן לשער האשפות מקודם. אך ככלל רכבל יהיה ויישאר מיזם נקודתי כך שהרבה יותר מזה לא נראה.


זהו, עד כאן. אני מקווה שהפוסט של העשור הבא יהיה אפילו ארוך יותר...

לציר הזמן המלא



צריך להתמקד בטיפול בעומסים - זה פותר הכל.

$
0
0

לאחרונה התפרסם שירות של חברת מוביט, המציג נתונים שונים על הערים והמדינות השונות בהן מוביט פועלת.
אין לי גישה לנתונים הגולמיים אלא רק למה שמוביט בוחרת להציג באתר שלה (ובדרך שמקשה על ניתוח) ואפשר לשאול המון שאלות שאין לי את התשובה אליהם, אז אתמקד בתובנות שציינו העיתונים, שכנראה הועברו אליהם על ידי הצוות של מוביט.
לפי הכתבה בגלובס

  • אנחנו מחכים 14 דקות בממוצע לאוטובוס. מקום 17 מתוך 25 מדינות שנבדקו.
  • זמן הנסיעה הממוצע הכולל שלנו בתח"צ, מהרגע שיצאנו מהבית ועד שהגענו ליעדנו הוא 51 דקות. מקום 15 מתוך 25 מדינות שנבדקו.
  • אנחנו הולכים הכי פחות לתחנה שאותה אנחנו צריכים, בממוצע 633 מ' - מקום רביעי ומכובד מתוך 25 המדינות.
  • אנחנו מבצעים פחות מעברים מאשר במדינות אחרות, ל- 36% ממשתמשי מוביט מוצעת אופציה עם החלפה, מקום 10 מתוך 25 מדינות. (שימו לב שבכתבה הם צובעים את זה באור שלילי כאילו אנחנו מבצעים יותר מדי מעברים...

במקביל ביצעה מוביט סקר שבו נמצא שהתדירותהיא הגורם העיקרי שמשפיע על הבחירה האם להשתמש בתחבורה הציבורית. להלן ציטוט מהכתבה "יובב מידד, סמנכ"ל הצמיחה והשיווק של Moovit מסר כי "בכל מקום בעולם, הפרמטר החשוב ביותר לנוסעי התחבורה הציבורית הוא תדירות גבוהה של קווי שירות וכפועל יוצא מכך המתנה קצרה ככל ניתן בתחנות. שיפור בפרמטר הנ"ל יגרום לעוד ועוד אנשים לעשות שימוש קבוע ורחב יותר בתחבורה הציבורית".

אפשר לכתוב תילי תילים על מהימנות הנתונים המוצגים, לדוגמה העובדה שישראל מיוצגת כמיקשה אחת בעוד שבמדינות אחרות המידע מפולח לפי ערים (כנראה לפי רשויות מטרופוליניות, בעוד בישראל כל המידע מגיע מהרשות הארצית), ולכן המידע הבינלאומי נוטה מראש לייצג יותר נסיעות עירוניות מאשר בארץ. גם לא אשאל אם נכון להשוות את ישראל לערים שבהם יש רשת הסעת המונים מפותחת כדוגמת פריז או לונדון (בבחינת השוואה בין תפוחים לעגבניות). 
הסיבה העיקרית שלא אשאל זאת היא שאני חושב שארבעת הנקודות שציינתי למעלה, שתי הרעות ושתי הטובות, מייצגות בצורה טובה את המצב בארץ.

נתחיל מהטובות - אנחנו הולכים מעט יחסית לתחנה ומבצעים מעט מעברים יחסית לעולם
לאורך שנים התחבורה הציבורית בישראל חרטה על דיגלה "הגעה לכל חור"אפשר לראות את זה בסרטוני תדמית של אגד משנות ה-70, בשנים שחלפו מאז ועד תחילת התחרות, במסגרת תוכניות הבראה שונות, אגד צמצמה שירות לא רווחי בעליל, ביטלה שירות לכ-300 יישובים והשאירה להרבה יישובים אחרים שירות דליל מאד, אבל ה-DNA הזה נשאר טבוע במערכת מקבלי ההחלטות ואחד ההישגים הגדולים של הרפורמה היא החזרת השירות לכל היישובים האלה עד שכיום נותרו עשרות בודדות של יישובים ללא שירות כלל.  ההנחיות לתכנון ותפעול שירות תח"צ באוטובוסים מ-2015קובעות באופן מפורש שבהתאם למדיניות המשרד צריך לחתור לרמת שירות מינימלית לכל יישוב.
זה לא רק ברמת היישובים אלא גם ברמת השכונות, אותן הנחיות קובעות במפורש שנדרש כיסוי של 90% מכל הבינוי העירוני (בידיעה שיש תמיד כמה מקומות שאליהם אוטובוס לא יוכל להיכנס אפילו אם ירצה). והן גם מגדירות מרחק הליכה מינימלי רצוי שמתורגם למרחק קטן יחסית בין תחנות. כל תוכנית שמאושרת לשכונה חדשה כוללת בתוכה גם תוואי תח"צ מוצע עם תחנות לאורכו הנצמד לכללים אלה. בישראל המתפתחת במהירות אחת המטלות החשובות היא מתן שירות לשכונות מתאכלסות קרוב ככל הניתן למועד האיכלוס. (וכן, אפשר למצוא דוגמאות רבות שבהן זה לא קרה אבל המטרה המוצהרת היא בהחלט לתת לכולם שירות).
אותם קווים ליישובים או שכונות מביאים את התושבים ליעדים מרכזיים בעיר הקרובה וזה כמינימום שירות. בפועל כל הזמן נבחנות גם בקשות למתן שירות נוסף מעבר למינימום הנדרש, כשהדגש של הבקשות הוא מתן שירות ישיר, בלי צורך בין מעברים ממקום למקום. ככל הניתן עונים להם בחיוב, בין אם במסגרת קו חדש, הארכה של קו קיים, או פתיחת חלופה
כתוצאה יש לנו בישראל הקטנה כ-3,000 קווי אוטובוס שונים, שזה די הרבה. גם בראיה ממוקדת יותר במטרופולינים נגלה שיש הרבה יותר קווים מהמקובל בעולם. הרשת מאד מורכבת כי היא מנסה לתת לכמה שיותר אנשים שירות שלא מבוסס על מעברים. לדוגמה רק אציין שמנתניה לתל אביב יש לא פחות מ-15 קווים. וזו בהחלט דוגמה קיצונית, אבל מייצגת את המגמה.

מה שבטוח זה שיש אפקט שמיכה קצרה, אותן נסיעות די ריקות שמטרתן "כיסוי"באות על חשבון תגבור נסיעות עמוסות.

וזה מה שמביא אותנו לחדשות הרעות - אנחנו מחכים יותר מדי בתחנה וזמן הנסיעה שלנו מדלת לדלת בתחבורה הציבורית פשוט ארוך מדי.
 יש לנו יותר מדי קווים בישראל, וכתוצאה מכך כולם בתדירות נמוכה מדי. אנחנו מבצעים פחות מעברים, אבל כתוצאה מכך אנחנו מבזבזים זמן יקר מדי בהמתנה ל"קו שלנו".
מסלולי הקווים נתקלים במציאות הקשה של תכנון רשת הדרכים שמתעקש לא לאפשר להם לנסוע בקו ישר, דבר שמוביל לזמן נסיעה ארוך מאד. 
זה הגורם הרע הנוסף ברשת שלנו - הפיתוליות הגדולה מדי של חלק מהקווים, בין אם כי אין ברירה בגלל רשת הרחובות אבל גם במקרים שבהם יש ברירה אחרת, רק מתוך רצון לתת לכמה שיותר אנשים נסיעה בלי מעבר. מדובר בטרייד אוף - חוזקה במקום אחד מביאה לחולשה במקום אחר.

אז מה צריך לעשות? - להתמקד בעומסים!
בפוסט הזה לא אציע לבטל שירות למגזר הכפרי או לשכונות של וילות, זו החלטת מדיניות שבתורה אם תשתנה תנחה גם את הצוות המקצועי. בארה"ב לדוגמה מקובל שיש אזורים שלמים ללא שירות כלל (אחותי גרה באזור כזה בפרברי בוסטון, אם היא תפעיל את המוביט שם הוא יבצע חרקירי). ג'ארט ווקר מהספר והבלוג human transit,  מטיף כל הזמן להקטנת הכיסוי לשם הגברת תדירות בצירים ראשיים והוא גם מבצע זאת באמצעות חברת התכנון שבבעלותו. גם באירופה המעטירה לא נדיר למצוא יישובים ללא שירות כלל. אבל כאמור, בארץ המדיניות היא אחרת ולא אציע לשנות אותה.

מה שכן אציע הוא לטפל בצד השני של המשוואה - תדירות, תדירות תדירות.
ההנחיות קובעות עבור קווים עירוניים מינימום תדירות, וכן עבור הקשר בין שכונות למרכז העיר הקרוב אליהם, אבל אנחנו מאד רחוקים משם ואין כסף להעלות את כל הרשת בבת אחת לרמה אליה ההנחיות מכוונות. לפיכך צריך לתעדף.
הדרך לתדירות טובה בכל הרשת עוברת דרך טיפול בקווים העמוסים. אם נוסיף כל הזמן נסיעות לקווים עמוסים כדי להקטין את הצפיפות בהם נרוויח כפול שש. 
1. נגדיל תדירות בשעות השיא, גורם מספר אחד למשיכת אנשים חדשים לתח"צ ולשימור הלקוחות הקיימים, וגם להקטנת זמן ההמתנה בתחנת האוטובוס. אנחנו נגדיל אותה רק בקווים שאנחנו יודעים שהם אטרקטיביים.
2. נקטין עומס, דבר שישמר את הנוסעים הקיימים, כי צפיפות של סרדינים מבריחה נוסעים לרכב הפרטי.
3. נגדיל קיבולת בקווים אטרקטיביים, דבר שיאפשר לאנשים החדשים שיבואו לאותם קווים מוצלחים להצליח לעלות על האוטובוס.
4. נקל על ביצוע מעברים בין קו בתדירות גבוהה אחד למשנהו (כי ביננו, רק בין קווים בתדירות גבוהה מעברים זה דבר אפקטיבי). 
5. האמינות תגבר. תמיד יהיו מקרים של נסיעות שלא מבוצעות מכל מיני סיבות, צריך להקטין את המקרים האלה כמה שאפשר אבל אין "אפס תקלות". בקו בתדירות גבוהה שממוצע הנוסעים שלו גבוה אבל לא "מפוצץ", דילוג על נסיעה לא יפגע באמינות כמו בקו מלא עד אפס מקום בנוסעים עם תדירות נמוכה יותר. דילוג על נסיעה במקרה כזה יביא לכך שיהיו נוסעים שפשוט לא יוכלו לעלות על האוטובוס הבא וזמן ההמתנה שלהם יוכפל או יותר מכך.
6. התדמית של האוטובוסים תמיד תישאר קצת נמוכה (ומעניין לקרוא כתבה של מירב מורן בשילוחשמסבירה את ההיבטים הנפשיים של זה), אבל נסיעות סרדינים חוטפות המון אש מאחר והן מאד פוטוגניות. פחות נסיעות סרדינים = פחות פגיעה בתדמית.

מספר הנוסעים באוטובוסים בישראל עלה ב-15 השנה האחרונות מ-540 מליון ל-800 מליון. גידול של כ-50%. צפיפות השיא שהיתה נהוגה בימי הדואופול העליזים כבר התמתנה קצת בזכות הרפורמה, אבל היא עדיין קיימת בקווים רבים. כדי שמספר הנוסעים ימשיך לגדול צריך להתמקד בהגדלת תדירות. אי אפשר להגדיל את התדירות בכל הקווים במדינת ישראל בבת אחת, ולכן צריך להתמקד בקווים העמוסים, החזקים והאטרקטיביים.

במקביל צריך להמשיך לשפר ולייעל את שאר הרשת, לאחד קווים, לאחד לאחד חלופות, לייצר מבנה היררכי ברור יותר, ליישר קווים מפותלים להמשיך לדאוג לאיכלוס שכונות, לתקן לוחות זמנים ולמצוא קשרים אטרקטיביים חסרים ברשת.
מדינת ישראל צריכה קצת פחות קווי אוטובוס, אבל בתדירות גבוהה יותר, ואם זה אומר שמנתניה לתל אביב יבוטלו חמישה קווי אוטובוס אבל יהיה יותר קל לעשות מעבר משירות עירוני לשירות בינעירוני זה בסדר. זה יוכיח את עצמו. בפוסט זה לא אתייחס לסוגיית הנהגים החסרים, זה חסם שישפיע על קצב השינוי. רק אומר שבתהליך הזה כל אחד מהנהגים הקיימים יסיע יותר נוסעים.

ועוד קצת נתונים ממוביט
עיתון פורבסקיבל לידיו גם כן את נתוני מוביט, ומאחר וישראל לא מעניינת אותו הוא מדגיש נתונים אחרים.

  • הידעתם שפריז, על מערכת המטרו המשומנת שלה, היא שיאנית ביצוע המעברים בין קווים? יש בה את האחוז הגבוה ביותר של אנשים שעושים מעברים בין שלושה קווים ממוצא ליעד. באופן מפתיע הם לא מתלוננים על זה, הם רק רוצים תדירות יותר גבוהה בהמתנה בתחנות. כמובן שבכלל לא היינו מגיעים למספרים האלה אם התדירות לא היתה די טובה מראש, הם פשוט היו נוסעים ברכב כי מעבר זה גורם מרתיע (שרק תדירות טובה ממתנת אותו).
  • ידעתם שבלונדון רבתי נוסעים בתחבורה הציבורית יותר זמן מבכל ישראל (52 דקות לעומת 51 אצלנו). וזה על אף הרכבת התחתית. האוטובוסים מאד חשובים בלונדון, התחתית לא מגיעה לכל חור. והעיר גדולה מאד. אבל זה שם אותנו בפרופורציות. אגב בפריז זה 49 דקות נסיעה, פחות רק בשלוש דקות מהמידע שסופק על כל ישראל.
  • במנצ'סטר וליברפול הם מחכים בממוצע 20 דקות בתחנה (הממוצע של כל ישראל הוא 14, מה שאומר כנראה שבערים הגדולות אצלנו מחכים פחות).
  • במדריד אתה הולך 633 מ'לתחנה שזה המרחק הקצר ביותר בכל אירופה, ובדיוק כמו בכל ישראל (אגב, זה הגיוני שבערים עם רכבת תחתית מפותחת הולכים יותר לתחנה, כי זה הטרייד-אוף לעומת איכות הנסיעה אחר כך).
  • באזור הכפרי של אנגליה (west midlands), הולכים יותר מקילומטר לתחנה. כנראה שהם לא שמים דגש על כיסוי כמונו.

ובנימה אופטימית זו - אסיים במוטו הרגיל של הבלוג. התחבורה הציבורית בישראל בסדר, גם בהשוואה בינלאומית, אבל יש לנו עוד הרבה לאן להשתפר - הייתי מתחיל בהוספת תדירות בקווים עמוסים כעדיפות עליונה, מתקצב את המטרה הזו בסכום קבוע מדי שנה, ורץ הלאה.









חינוך והסברה כאבני יסוד בהקניית אוריינות תחבורתית - פוסט אורח מאת ד"ר עדו קליין

$
0
0

הבלוג גאה לארח את ד"ר עדו קליין,בפוסט על נושא חשוב מעין כמוהו. גילוי נאות, בנוסף להיותו עמית למקצוע, עדו הוא קרוב משפחה יקר. אבל אם חשקה נפשכם בפרסום פוסט אורח אין צורך בפרוטקציה, תכתבו לי ל-amirvigo@gmail.com.

ומכאן אני מעביר את המקלדת לעדו:

חינוך והסברה כאבני יסוד בהקניית אוריינות תחבורתית
אתחיל באמירה קצת פרובוקטיבית ולא מבוססת: אני לא מתכוון לבדוק עבור כל המקרים, אבל לתחושתי הפער בין נסיעה לעבודה ברכב פרטי ובתחבורה ציבורית אינו כה גדול. כמובן שאני מגביל את השיפוט שלי לגבי נסיעות בתוך המטרופולינים הגדולים, אבל שוב, בלי לבדוק את הנתונים – מדובר ברוב היוממים, וזאת קבוצה גדולה לדבר עליה. גם בקבוצה זו אנשים רבים ממשיכים להשתמש ברכב פרטי, גם כאשר החלופה של אוטובוס זמינה להם. למה? התירוץ שאנשים אוהבים לספר הוא "כי התחבורה הציבורית גרועה". זה סיפור שניתן לקנות אותו, אבל הוא לא מספר את כל התמונה
אם להיות כנה, גם אני זנחתי את התחבורה הציבורית הפנים מטרופולינית. אבל, לא לטובת רכב פרטי אלא לטובת קורקינט שלא תורם לגודש/זיהום אוויר ובדרך כלל יותר מהיר, ולמרות זאת אני חושב שפוטנציאל התחבורה הציבורית לא ממוצה.

בכנס האגודה הישראלית למחקר תחבורה לפני שנתיים, הוצג מחקרשמצא כי רמת ההיכרות של משתמשי רכב פרטי עם קווי התחבורה הציבורית הפועלים בין הבית לעבודה שלהם היא נמוכה, וכי רק 50% מהם מכירים את חלופת הנסיעה בתחבורה ציבורית לעבודה. 
על כן, ניתן לראות כי חלק מהבעיה תלויה ברמת אוריינות נמוכה בתחבורה ציבורית. אני מעוניין להרחיב ולומר – הבעיה היא בקבלת החלטות תחבורתית בצורה כוללת.
לפני שאני צולל לאנקדוטות, אקח פסקה מאחד המאמריםשכתבתי ואתרגם אותה מילה במילה:
כמשתמשי דרך, אנו מקבלים מגוון רחב של החלטות שניתן לסכם עם חמש שאלות: מה המוצא שלי? מה היעד שלי? באיזה אמצעי תחבורה עלי להשתמש? איזה מסלול עלי לקחת? ומתי עלי לצאת? שאלות אלו מסודרות על פי תדירות ההחלטה, מתדירות נמוכה לגבוהה: המוצא קשור להחלטה היכן לגור (תדירות נמוכה, בדרך כלל החלטה המתבצעת רק פעמים מעטות במהלך החיים); היעד קשור לבחירה היכן לעבוד או ללמוד (תדירות נמוכה עד בינונית, החלטה המתבצעת מספר פעמים במהלך חיינו) או היכן לקנות או לבלות זמן פנוי (תדירות גבוהה, שינוי יומי / שבועי); בחירת אמצעי תחבורה קשורה לבעלות על מכוניות פרטיות (תדירות בינונית עד גבוהה, אנשים מחליפים את המכוניות שלהם כל 5-10 שנים, אך הם יכולים להחליט על בסיס יומי אם להשתמש בתחבורה ציבורית). מסלול הנסיעה ועיתוי שעת היציאה קשורים ללוח הפעולות היומי של האדם, למשל עבודה - האם איחר לעבודה ? (תדירות גבוהה, יכולה להשתנות כל יום).
כמו שאנחנו רואים, יש לנו 5 החלטות לקבל, ואנחנו בדרך כלל מקבלים רק את ההחלטות היותר פשוטות, אלה שנמצאות על בסיס יומי, או גג שבועי. כאשר אנו מקבלים החלטות גדולות יותר, בדרך כלל השיקול התחבורתי איננו השיקול המכריע, וזאת למרות שלמשל, בבחירה לגור בשולי המטרופולין אנו עלולים לגזור על עצמנו בילוי של שמינית מהחיים (3 שעות ביום) בנסיעה לעבודה וממנה.

אבל גם את ההחלטות הפשוטות אנחנו לא מסוגלים לקבל כמו שצריך. אספר שלושה סיפורים קצרצרים להמחשה:
1. אחותי (אישה שלא ניתן להאשים בטיפשות יתר – רק אגיד שבין שלל תאריה קיים גם דוקטורט בפיזיקה) לא יודעת להגיד לבת שלה, שרוצה לבדוק בית ספר לכיתה ז'לשנה הבאה, איזה אוטובוס לקחת לכל אחד מבתי הספר השונים, וזאת למרות שהפלאפון נמצא בכיס שלה, ושכנראה היא יודעת (וגם הבת שלה יודעת) איך לתפעל את הגוגל מפות או את המוביט. במקום זה היא שולחת אותה אלי, כי אני "מבין בתחבורה".
2. מכרה מהשכונה מספרת לי שהאוטובוסים מהשכונה למקום העבודה שלה לא תדירים מספיק או באים במקבץ (bus bunching). אני שואל אותה לגבי קווים מסוימים שמהיכרותי מגיעים למקום העבודה שלה, ואז היא אומרת – רגע, אני לא משתמשת בקווים האלו ויש סיכוי ששינית לי את הדרך בה אני מתניידת. שוב, לאישה יש פלאפון/מחשב וגישה לגוגל מפות, ובכל זאת היא לא בחנה את האפשרות הכה-יומימית הזאת.
3. סיפור ששמעתי בפודקאסט cautionary tales : בפרק (אותו אני מאוד ממליץ לשמוע כי הוא סתם מעניין, הרבה דיבורים על המוזיקה של דיוויד בואי), בו המנחה של הפודקאסט מדבר על שבחם של מכשולים כמעודדי פתרונות/שיפור ביצועים, הוא מביא את הדוגמא בה חצי מהתחתית של לונדון הושבתה ב2014. אנשים ניסו למצוא פתרונות אחרים כדי להגיע לעבודה, וניסו מסלולים אחרים בגלל שהמסלול הנוכחי שלהם לא היה זמין. בפועל, לאחר שהשביתה הסתיימה, הרבה אנשים גילו שהמסלול בו הם בחרו היה שגוי, והחליפו למסלול בו הם השתמשו בזמן השביתה, שכן הוא היה יעיל יותר. הכל מוכח מחקרית במחקר הזה.
מה משותף לכל הסיפורים הנ"ל? אנשים לא יוצאים מהרוטינה היומיומית שלהם, אלא כאשר מתרחשים אירועים שמכריחים אותם לעשות כך, או מאפשרים להם לחשוב על התמונה בצורה שונה. אנשים לא בודקים את הרגלי הנסיעה שלהם ברמת המאקרו, אלא רק ברמת המיקרו – משתמשי רכב פרטי משתמשים בווייז כדי לשפר את מסלול הנסיעה היומיומי שלהם ברכב פרטי, ולא מנסים את הגוגל מפות שממליץ להם על כמה אמצעי התניידות שונים שאולי היו חוסכים להם זמן יקר; משתמשי תחבורה ציבורית (ממוקצעים) לרוב יעדיפו את איפהבוס ולא את מוביט, כי איפהבוס לא שואל אותם עכשיו לאן הם צריכים להגיע, אלא מתי לצפות לאוטובוס המוכר מהתחנה אליה הם רגילים (אני נוטה לומר לכל מי ששואל אותי שמוביט היא אפליקציה לאנשים שלא משתמשים בתחבורה ציבורית בצורה תדירה בגלל העיצוב שלה, ששואל אותך לאן אתה צריך להגיע. מה זאת השאלה הזאת? אני כבר בתחנה! תן לי את הקו שלי!). אז מכאן ניתן לראות שגם משתמשי תחבורה ציבורית עלולים לחטוא בהתקבעות מחשבתית, ושזה לא רק נחלתם של משתמשי הרכב הפרטי.
אנשים מתקבעים בתוך הרגלי נסיעה מסוימים, ומאוד מאוד קשה לייצר סביבה תומכת לשינויים בהחלטות אלו. שינויים אלו יקרו לרוב כאשר השינויים בסביבה הפיזית הם עצומים (למשל, פתיחה של קו רכבת חדש, פתיחה של כביש חדש או לחלופין, צמצום כביש עקב עבודות), ולכן משתמש הדרך חייב להתכנס בתוך עצמו ולשאול את עצמו מה הוא הולך לעשות מכאן ולהבא.
ולפעמים, אנשים מנסים משהו חדש ופשוט לא מצליחים. כפי שהבנתם, אני אוהב סיפורים, במיוחד על משפחה, לכן אמשיך עם עוד שניים מהם:
1. שתיים מאחיותי ניסו להגיע מירושלים לחיפה ברכבת בחנוכה האחרון. על מנת להגיע לאיזור חיפה מרכז בשעה 1800, הן לקחו את הרכבת של 1533, שאמורה להגיע לחיפה ב1723. דא עקא, שהיה עיכוב בתנועה הרכבות, הרכבת שלהן איחרה בכ50 דקות, והן כמעט ופספסו את הסיבה למענה הגיעו לחיפה. בדרך חזור ברכבת שמעתי מהן את האמירות – "חבל שלא נסענו באוטו", "בפעם הבאה לא אשתמש שוב ברכבת".
2. לפני מספר שנים, ההורים שלי נסעו מחיפה לירושלים והשתמשו באפליקצית ווייז, דבר שהם כאנשים בגיל העמידה לא רגילים לעשות. הייתה תאונה בציר דרכו ווייז הכווין אותם, והנסיעה שלהם ארכה כשלוש שעות. לכשהגיעו, אמא שלי כעסה על ווייז ואמרה שיותר היא לא משתמשת באפליקציה הזאת.
הבעיה כאן, כמובן, היא ההכללה. חוויה אחת גרועה באמצעי תחבורה או בכלי עזר תחבורתי שקיימת כלפיו ביקורתיות מרובה, כי לא רגילים אליו, מובילה לפסילה מוחלטת שלו, ולהימנעות עתידית משימוש בו.
אם כן, אפוא, ניתן לראות כי אנחנו נוטים להיתקע בדפוסים מסוימים שקשה לנו לשנות. אם הייתי בקיא יותר ברזי הכלכלה ההתנהגותית כנראה זה השלב בו הייתי עושה ניים-דרופינג מאסיבי לשלל מחקרים שנערכו בנושא, אבל בגלל שאני לא, אני מעדיף לנסות ולהתמקד באיך אנחנו בפועל מנסים לשנות הרגלי נסיעה, אם המצב כה עגום.
אז מבחינתי שתי התשובות הן – חינוך והסברה. כמובן שמערכות תחבורה עתירות נוסעים, הכשרת נתיבי תחבורה ציבורית, הפיכת קווי אוטובוס לישירים ותדירים, עידוד נסיעה שיתופית או אפילו אגרות גודש (רחמנא לצלן!) הם פתרונות בעלי השפעה מאסיבית על הרגלי הנסיעה, אבל מכיוון שכל אחד מפתרונות אלו דורש השקעה מרובה, וחינוך והסברה הם תהליכים די פשוטים (שמתרחשים בשלל משרדי ממשלה שונים, כמו היחידה לחינוך פיננסי במשרד האוצר, אגף חינוך וקהילה במשרד להגנת הסביבה, אגף שימור אנרגיה במשרד האנרגיה ויש עוד שאני לא מכיר) שניתן להתחיל וליישם כדי לשנות את התנהגות הציבור לטובתו ולטובת הכלל.  

כדי להיות יותר מדויק וספציפי, אנסה לאבחן למה אני מתכוון באומרי חינוך והסברה:
1. חינוך – לימוד של אסטרטגיה לבניית הרגלים תחבורתיים. הנכחה בחיים של 5 שאלות התחבורה ששאלתי בתחילת המאמר (תזכורת – מאיפה? לאן? איך? דרך איפה? מתי?), והטמעה שלהם במוחו של משתמש הדרך על מנת שאלו יילקחו בחשבון על ידו כאשר הוא מבצע החלטות בחיים היכולות להשפיע עליהן. ניתן להשוות תכנון זה לתכנון קריירה. מן הסתם שבחינוך מסוג זה ישולבו הסברים לגבי איך רשתות תחבורה עובדות, מהם השיקולים השונים בהפעלת שירות תחבורה ציבורית, איך נוצרים פקקי תנועה ואיך אפשר להימנע מלהיקלע אליהם (או להימנע מליצור אותם).
2. הסברה – לימוד של טקטיקה לשיפור ביצועים תחבורתיים. יותר קשה לי לנסח הסבר מלא לכך, אז אתן מספר דוגמאות – שינון בע"פ של קווי התחבורה שתחנות המוצא/יעד שלהם נמצאות במרחק של ק"מ אווירי מהבית; למידה של נתיבי האופניים בסביבת הבית/העבודה וידע לגבי כבישים בטוחים/לא לרכיבה; היכרות עם כל קיצורי הדרך להליכה, כאלה שלא נמצאים בגוגל מפות (ויותר סביר שנמצאים בopenstreetmap). ניתן לראות שלל דוגמאות בהקשר של טקטיקה לשימוש בתחבורה ציבורית בפוסט המעולה של הרוכב לאוטובוסים בנושא.
אנחנו מאוד אוהבים לתלות הכל בטכנולוגיה. יש בעיה? – בוא נפתור אותה עם אפליקציה! אנחנו מניחים כי האפליקציות יתנו לנו מסלול אופטימלי ברכב פרטי או בתחבורה ציבורית או באופניים או ברגל. אבל הם לא יעשו את הדברים הבאים: הם לא יחשפו בפנינו את האפשרויות האחרות, במקרה הקיצוני (כמו גוגל מפות) רק יראו את האפשרות ולא ידחפו אותנו (יעשו לנו nudge) לעברה (נכון, יש היום את דרך ערך, אבל היא לא נושא הפוסט), והן לא יאפשרו לנו לעשות את הגילוי בעצמנו – הן יקבעו אותנו למסלול אותן הן המליצו, למרות שייתכן מאוד שנמצא מסלול אחר יותר מהיר אם רק נעז קצת וננסה.
לכן, לעניות דעתי, חינוך והסברה בנושא שימוש נכון בתחבורה הן אבני יסוד שעל גביהן יש לנסות ולשנות את הרגלי הנסיעה של משתמש הדרך. אל לנו לצפות לכך שרק אם נייצר איזה פיצ'ר קטן באפליקציה, או שנגביר תדירות של קו אוטובוס מסוים או נוסיף נת"צ, נשנה את כל ההתנהגות התחבורתית של כל משתמשי האפליקציה או משתמשי הרכב הפרטי שקו האוטובוס הזה בדיוק עוזר להם. משרד התחבורה צריך להשקיע משאבים ביצירת אגף חינוך והסברה, בדומה לאלה שקיימים במשרדי ממשלה אחרים, על מנת להקנות אוריינות תחבורתית לתושבי ישראל. אני משוכנע כי באמצעות מערכי שיעור לתלמידי חטיבה/תיכון, הנגשת חומרי העשרה והסברה בנושא תחבורה, והכשרת יועצי תחבורה - אנשים שממלאים פונקציה הדומה לדיאטנים מצד אחד, ולמתנדבי פעמונים מהצד השני – המייעצים לאנשים כיצד לשנות את הרגלי הנסיעה לטובתם, נוכל לייצר את התשתית לשינוי משמעותי ומהותי בהרגלי הנסיעה בישראל, וכתוצאה מכך נגיע לתוצאה מיטבית יותר עבור כלל משתמשי הדרך.

פוסטי אורח נוספים שעלו ברוכב לאוטובוסים:



איך הרכב האוטונומי ישפיע על תכנון שכונות

$
0
0
בשנה שעברה, בכנס איגוד המתכננים, יצא לי לשמוע את אדריכל עודד קוטוק מסביר כיצד עם קצת מעוף עשוי הרכב האוטונומי להשפיע על תכנון שכונות לטובה. זה המקוים להגיד שמדובר בכנס מדהים ומומלץ מאד שיצא לי לבקר בו מספר פעמים ותמיד הופתעתי לטובה. השנה הכנס יתקיים בתחילת מרץ בשדרות.

עמדתי לגבי הרכב האוטונומי כבר הובעה בכמה פוסטים בעבר. מצד אחד כאדם ששונא לנהוג, אאמץ אותו בחדווה, גם לטובתי וגם לטובת החברה כולה. כי אני די בטוח שיהיו פחות תאונות בעולם שכולו רכבים אוטונומיים. מצד שני אני חושב שכבר הוכח מעל לכל ספק שרכב אוטונומי לא יביא לירידה בגודש ובתרחישים מסוימים אף יביא לעליה ניכרת בגודש, בעיקר בגלל מרכיב הנסיעות הריקות. כתבתי על הדואליות הזו כאן.

לכן אני תמיד שמח לחפש לו משמעויות חיוביות נוספות מלבד הירידה בהיקף תאונות הדרכים. את בעיות הגודש נאלץ לפתור באמצעות תחבורה ציבורית יעילה ובעלת עדיפות תשתיתית, שגם היא יכולה להיות אוטונומית ולכן זולה יותר.

בהרצאה שהעביר עודד הביא דוגמה משכונת ענק המתוכננת באשקלון של יותר מ-10,000 יחידות דיור. מאחר ואין לי את היכולות הגרפיות והאדריכליות שלו אסתפק בדוגמה קטנה יותר מהאזור שבו אני גר. הכירו את שכונת נאות עוזי במערב רעננה.


מדובר על שכונונת בגודל של כ-34,000 מ'רבוע, עם כ-14 בניינים בני 6 קומות. ו- 238 יח"ד. כמקובל במקומותינו, כדי לחסוך כסם ליזמים חלק מהחניות עיליות וחלקן תת קרקעיות. (זה נכון לגבי כמעט כל שכונה חדשה שנבנית, רק במרכזי ערים ותיקות יש בניה חדשה עם חניות תת קרקעיות בלבד). השכונה כוללת גני ילדים ושטחים ירוקים אך נסמכת על בית הספר והמתנ"ס הותיקים יותר של שכונת לב הפארק (ממש קרובים) וגם על המרכז המסחרי שלה (קצת יותר רחוק).
איך מתחלקים ה-34,000 מטר רבוע?
1. הבניינים עצמם - הרי לשמם התכנסנו - 10,500 מ"ר - כ- 31% מכלל השטח
2.. מבני הציבור (גני הילדים הבנויים בדרדום השכונה והשטח הריק לידם ששמור להתרחבות עתידית) - כ-2,800 מ"ר, כ-8.2% מהשטח.
3. החניונים הפרטיים - כ-6,000 מ"ר, כ-17% מהשטח (חצי מהשטח שתופסים הבניינים)
4. הרחובות, כולל החניות הציבורית שלאורכם - אך ללא המדרכות - כ-4,100 או כ-12%
5. כל היתר - מדרכות, גינות, שבילי אופניים, שטחים פתוחים בין בניינים (שפ"פ) 10,600 מ"ר בערך כמעט 32%.

מה אנחנו לומדים מזה?
א. הבניינים עצמם תופסים שטח מאד קטן מכלל השטח שהוקצה לשכונה. ולהזכירכם מדובר בבניינים די נמוכים ולא מגדלי ענק. כלומר מדובר בשכונה בצפיפות לא גבוהה במיוחד.
ב. אפשר לחלק בגסות את השטח כך:
כמעט שליש למגורי בני אדם, כמעט שליש להתניידות ומנוחת בני אדם שאינה קשורה לרכב מנועי, וכמעט שליש שמוקדש לרכב המנועי. השאריות מתוך כל "כמעט שליש"מוקצות לשטחי ציבור.

תכנון השכונה מחדש בראיית רכב אוטונומי
דמיינו לעצכם את התמונה הבאה: בכניסה לשכונה אנו מקצים שטח לחניון תת קרקעי רב מפלסי שמאגם את כל צרכי החניות בשכונה. (מי שמכיר את האזור יודע שיש חניוני ענק קרוב מאד לשכונה בשביל מרכז הטניס ואמפי רעננה, שהוא בדרך כלל ריק, אבל זה מאפיין ייחודי לשכונה זו אז לא אתייחס אליו).
התוצאה - - פינינו 17% משטח השכונה וריכזנו אותו במגרש אחד שלוקח בערך 5% משטח השכונה.
אבל זו לא התוצאה היחידה. זה מאפשר לנו לחשוב אחרת גם על מבנה הרחובות. הרכב האוטונומי יכול להיכנס לשכונה, להוריד את הנוסע סמוך לכניסה לביתו ולהמשיך לחניה האוטונומית. זה אומר שאפשר לקחת את השטח המוצקה לכבישים ולהקטין אותו מאד. ללא חניות מקבילות למדרכה, ללא כניסות לחניונים על המדרכות השונות, ללא רמפות כניסה לחניונים תת קרקעיים הפזורים בשכונה. אפשר לבנות רשת דרכים חד סטרית ודי צרה. אך נדרשים מפרצי הורדה בכניסה לכל בניין, ועדיין נדרשות התשתיות המאפשרות לרכבי כיבוי הוצלה להיכנס. כלומר מתוך ה-12% שמוקצים לכבישים אנחנו צריכים פחות. כמה פחות? העדפתי להיות שמרן ולהוריד אותם ל-10% בלבד. (גם בגלל שהכביש בגבולה המערבי של השכונה לא יהיה כביש פנימי לנצח...).

מה עושים עם השטח שמתפנה? די ברור שלא צריך עוד שטחים פתוחים בשכונה, אז מה שנכון הוא להעלות את הצפיפות. זה עשוי להראות ככה. אזהרה - הכותב אינו גרפיקאי...



על ידי יצירת חניון רכב אוטונומי רב מפלסי בכניסה לשכונה, בשטח הריק המיועד להרחבת שטחי ציבור, פיניתי את כל החניונים, לרבות החניון של גני הילדים (מה שאיפפר לי להעתיק אליו את השטח שגזלתי לצורך החניון האוטונומי).
הכפלתי בניינים איפה שהיה מספיק מקום, וכעת במקום 14 מבנים מפוזרים במרחב יש 20 מבנים, בפורמט אמנם צפוף יותר, אך עדיין לא צפוף כמו במקומות הכי מוצלחים שלנו (מרכז תל אביב). לכאורה אפשר בזכות שינוי זה להנמיך אץת גובה המבנים או לחלופין להוסיף דירות. שניהם פתרונות מקובלים אם כי במציאות של היום כנראה שילכו על הפתרון השני.
בשכונה החדשה יש יותר רחובות, אבל הם צרים יותר ולא מאכלסים מכוניות חונות, ומאחר והרכב האוטונומי אמור להיות בטיחותי יותר מנהג אנושי, ואפשר גם לעשות גידור גיאוגרפי שלא יאפשר לו לנסוע יותר מ-20 קמ"ש ברחובות הקטנים, בעצם הרחובות שיצרתי הם רחובות משולבים להולכי רגל ומכוניות. ליד הגנים עשיתי מעין "נשק וסע".
לתפיסתי המרווחים בין הבניינים צריכים להיות נטולי גדרות, אבל גם אם יהיו זה לא נורא כי יש הרבה צמתים.
אין צורך במרכז מסחרי שכונתי (וכאמור בית ספר ומתנ"ס כבר יש ממש קרוב)  אבל ייתכן שבמקטע רחוב אחד כדאי לאפשר חזית מסחרית לכמה חנויות. אני לא בקיא לגבי היקף האוכלוסיה הנדרשת כדי להצדיק זאת, אבל עכשיו יהיו שם 400 דירות בערך ולא רק 240. אוי כבר מגיע להם מעצב שיער קרוב לבית?

בשטחים הפתוחים האיכותיים (שאינם סתם מדרכות רחבות או שפ"פים) לא נגעתי. אלא נמצאים למעשה בין שכונה זו והשכונה שממזרח לה ובינהן למרכז טניס והספורט.

אז מה למדנו מזה?
רכב פרטי מבזבז לנו קרקע, והרבה. בתכנון מבוסס רכב אוטונומי אפשר לפחות בתוך השכונות קצת לצמצם את השפעתו, ובדרך להגדיל את צפיפות הבינוי ולחזור במידה רבה לתכנון של פעם. כמו שפטריק גדסאהב לתכנן. ממש להחזיר עטרה ליושנה.


עירוניות טקטית - תשתיות רכות

$
0
0
בטח לא יפתיע אתכם שהפיד שלי בפייסבוק מלא בתכנים שקשורים לתחבורה ציבורית, ומאחר ותחבורה ציבורית הולכת יד ביד עם עירוניות לא יפתיע אתכם שהוא מלא גם בפוסטים מקבוצות כגון "עירוניות מתחדשת בישראל", "לקראת תכנון עירוני בישראל" וכיו"ב. 
בשעה שכולנו עסוקים בדרגות שונות של חזרה לשגרה, קבוצות אלה רועשות וגועשות על מהפכה בערי העולם בעקבות הקורונה ויישומים נרחבים של עירוניות טקטית - שינוי מהיר של העיר לטובת הולכי רגל ורוכבי אופניים על חשבון רכבים פרטיים בכדי לאפשר את הריחוק החברתי הנדרש מאיתנו. כאשר כל פוסט שכזה מסתיים בשאלה - מתי בישראל?

עיריית תל אביב הרימה את הכפפה, ולאחר כמה ימים של רמזים שחררה תוכנית לעירוניות טקטית כזו ב-11 רחובות קטנים אך משובחים. לכבודה ולכבוד ההס"ק (הרגשת סוף קורונה) אנסה להסביר בפוסט זה מה זו עירוניות טקטית, מה עשו בעולם ומה עושים בתל אביב.

מה זו עירוניות טקטית?
הרכב הפרטי הוא המצאת המאה (ה-19), הוא הצליח לדחוק טכנולוגיות אחרות מהמאה ה-19 (רכבת, חשמלית, אוטובוס ממונע, אופניים) ולהפוך למונופול השולט ללא עוררין על תחום הניידות. הוא באמת המצאה נפלאה אבל לצערנו השימוש המרובה ברכב פרטי הציף מעל פני השטח גם חסרונות רבים. כבר בשנות ה-70 היה ברור שהרכב הפרטי לא יכול להיות כלי הניידות היחידי שלנו. 
הקרקע היא מוצר יקר הנמצא במחסור בעיקר בערים, והרכב מעצם טבעו הוא מוצר בזבזני בקרקע. לפיכך הערים היו הראשונות שהבינו שהן חייבות לפתח אלטרנטיבות לפחות לחלק מהנסיעות. כך כל המוצרים המתחרים לרכב הפרטי "הוחזרו מהמתים"וקיבלו מתיחת פנים. הרכבות העירוניות והבינעירוניות הפכו למודרניות יותר ומהירות יותר, החשמלית הפכה ל"רכבת קלה", קווי האוטובוס החזקים ביותר הפכו ל-BRT, האופניים קיבלו שבילים ונתיבים ייעודיים להם והולכי הרגל קיבלו מדרכות רחבות יותר, כיכרות מזמינות ולעיתים אפילו מדרחובים.

אם זה נשמע לכם ורוד מדי אתם צודקים, לאורך כל השנים האלה הרכב הפרטי היה ונשאר דומיננטי. במקביל לכל המתואר לעיל המשיכו לסלול אוטוסטראדות בקצב, לבנות חניוני ענק ולתכנן יישובים ושכונות שפשוט אי אפשר לחיות בהם בלי שני רכבים. כל מה שנוכל לומר זה שהרכב הפרטי ניצח, אבל במרכזי הערים עדיין לא היה מדובר בנוק אאוט - ויש לפנינו עוד סיבוב. 

התשתיות שדורש הרכב הפרטי מאד יקרות, וכשעיר כלשהי באה להחזיר את הגלגל קצת לאחור היא עבדה עם הכלים והאנשים שהיא הכירה במשך עשרות השנים בהן המילה "הנדסת תנועה"היתה בעצם "הנדסת תנועת רכב פרטי". התוצאה היתה שגם הפרויקטים שיועדו למשתמשי הדרך האחרים היו מאד יקרים, הן בכסף והן בזמן ביצוע. כך לדוגמה כל מדרחוב עבר תכנון מדוקדק של ריצוף וניקוז ותאורה שיתאימו למצבו החדש. הערים הצליחו לעשות מעט מדי בפרק זמן ארוך מדי, וזה השאיר יותר מדי זמן לוויכוחים ולבסוף גם לפשרות. כל חניון שהפך לכיכר דרש "פיצוי"בדמות חניון תת קרקעי יקר וכל גשר שהוסר דרש "פיצוי"בדמות מנהרה תת קרקעית שתחליף אותו. העיר גילתה שעולה המון כסף להחזיר את רחובותיה להולכי הרגל והכל התנהל מאד לאט.

עד שעלה רעיון במוחו של מישהו שאמר - "הולך רגל יכול ללכת גם על אספלט, הוא בהחלט יכול להסתפק בתאורת הרחוב שתוכננה לרכב הפרטי וגם הניקוז עבד לא רע בעשרים השנה האחרונות, למה לא פשוט לתקוע כמה עמודים ולשים שלט"אין כניסה למכוניות?

ומישהי אחרת הרהרה ברעיון ואמרה, נוכל גם להכריז על תקופת ניסיון של חצי שנה או שנה, ואם יסתבר שהרעיון שלנו לא כל כך טוב לאותו מקום נקודתי נוכל תמיד להסיר את העמודים וזה לא יעלה לנו כלום. הכרזה שכזו גם תעזור לנו לצלוח את ההתנגדות של בעלי הרכב וגם תעזור לנו לגלות תוך כדי הניסוי כמה דברים שצריך לשכלל כמו הזזה של העמודים קצת ימינה ושמאלה, תיקון של שעות פריקה וטעינה מותרות ודברים קטנים כאלה.

והשלישי (או השלישית) הוסיפו ואמרו, וזה ייתן לנו זמן ללמוד איך אנשים מתנהגים במרחב ולתכנן את הפתרון ארוך הטווח והיפה בצורה יותר מושכלת.

אמרו ועשו...

דוגמאות מהעולם
בשנים האחרונות החלו לזרום המון דוגמאות לעירוניות טקטית, סגירת הטיימס סקוור במרכז מנהטן למכוניות היא אולי המפורסמת שבהם. בהרצאה שנתנה ג'אנט סדיק-כהן, שהיתה אחראית התחבורה של ניו יורק היא הראתה המון דוגמאות פחות זוהרות אבל חשובות לא פחות לעירוניות טקטית בניו יורק, בדגש על הרחבת מדרכות על חשבון חניות והגדלת בטיחות במעברי חציה. גם פרויקט אוטובוסי ה"סלקט"של ניו-יורק ממוצב כעירוניות טקטית. מדובר בנתצ"ים שאינם ברמה של BRT, וכל יתרונם שהם נעשו במהירות יחסית על חשבון נתיבי רכב פרטי. כך גם העציצים ברחוב קינג בטורונטו שמנעו מהרכב הפרטי לדרוס את היורדים מקו החשמלית. הזכרתי אותם בכמה פוסטיםבעבר.
אבל עיסוקנו בהתעוררות העכשווית, וזה מה שהניב לי הפייסבוק:

אותה טורונטו לקחה (באופן זמני) 3 נתיבים מהאוטוסטראדות החוצות את העיר והקצתה אותם לרוכבי אופניים, ראש עיריית לונדון, סדיק-קאהן (כן השמות לא מקוריים היום), אמר מפורשות שדרכה של לונדון להתאוששות לא יכלה להיסתם על ידי מכוניות, לכן העיר מקימה ומאיצה פרויקטים לשבילי אופניים ומרחיבה מדרכות.
גם בבוסטון, אחת הערים הכי ידידותיות להליכה בארה"ב הכריזו על הרחבת מדרכות והסדרת נתיבי אופניים. זה נראה ככה:
משלושה נתיבי רכב פרטי נשאר אחד, האופניים קיבלו נתיב והולכי הרגל קיבלו נתיב.
מקור: כאן
ברור שלא הכל יישאר אחרי הקורונה, חלק מוגדר מראש כזמני, אבל חלק לא. בתמונה מעל סביר שהמדרכה לא תורחב אבל נתיב האופניים יישאר. בוסטון כבר רכשה ניסיון עם עירוניות טקטית כשיצרה ב-2018 נתיב תחבורה ציבוריתבאמצעות כמה קונוסים ושלטים באחד הרחובות המרכזיים שלה. וזו נקודה מאד חשובה, רק ערים שכבר התחילו תהליכים יכולות לנצל את המשבר לקפיצת מדרגה. דעת הקהל נהיית חיובית יותר ויותר אחרי כל פרויקט מוצלח (ולהפך) אבל ההתחלה תמיד הכי קשה. הערים שמככבות פה עכשיו כולן בעלות ניסיון כלשהו ביצירת עירוניות נכונה.
במדריד הפקיעו רחובות שלמיםלטובת רוכבי אופניים וכך גם ברחוב ריבולי בפריז (תלחצו על הלינק ותראו סרטון). זה כמובן אפשרי כשאתה חי בעיר שיותר מ-50% מהנסיעות בה מבוצעות בתחבורה ציבורית (בדגש על המטרו אבל לא רק).
מילאנו יצרה כמה וכמה שבילי אופניים טקטיים, בתמונה לפניכם תראו שביל שסומן על חשבון חניה. החניה הוזזה לנתיב נסיעה שהתבטל.
התוצאה, שביל אופניים על אבנים משולבות, לא אידיאלי אבל מאד מהיר לביצוע. עכשיו אפשר להיערך ברוגע לשלב הבא של מיסעה מתאים יותר לרכיבה.
מקור: כאן

וינה גם הפכה 22 רחובות למדרחובים, 18 מהם הוגדרו זמניים וארבעה כאן כדי להישאר., הם מצטרפים ל-3 מדרחובים שוהכרזו כבר ב-2018.


ובתל אביב
העירוניות הטקטית לא נולדה עם הקורונה, עיריית תל אביב כבר נקטה בעבר כמה מהלכים טקטיים כשהמפורסם שבהם התרחש ממש בסוף 2019 כששוק לוינסקי למעבר כלי רכב באמצעות כמה עמודים. 
עירוניות טקטית היא לא רק תחבורה. גם פיזור הכסאות והשמשיות ברחבת הקסטל ובעוד כמה מקומות בעיר נופלת להגדרה הזו. וכך גם לקיחת מקומות חניה לטובת הרחבת מדרכות, בין אם לישיבה או לחניית אופניים (פרויקטים שקרו בעבר באופן נקודתי) או להרחבת שטח הישיבה של מסעדות כפי שנעמה ריבה צילמה ממש כעת וכפי שמיטל להבי משתפת בעמוד שלה.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏שולחן‏ ו‏פעילויות בחוץ‏‏‏
מקור: כאן

מקור: כאן


11 רחובות קטנים יהפכו למדרחובים (או 13, תלוי איך סופרים). מדובר ברחובות קטנים אך עם חזית מסחרית שחלקם בכל מקרה היו אמורים להיסגר לתנועה או להיות מדוללים עם תחילת עבודות הקו הירוק/סגול בקרבתם (הארבעה, נג'ארה, וחלקם פשוט מאד מתבקשים כמו הרחוב הלא מוסבר שמבדיל בין שוק הכרמל לבין מגרש החניה שלו (רחוב דניאל), רחוב פלורנטין שתמיד מלא בהולכי רגל, או סמטת בית הבד שבכל מקרה לא באמת משמשת למעבר רכבים, ובעתיד הלא רחוק היא תהיה חלק בלתי נפרד מפארק המסילה.
המצקצקים יגידו שמדובר בשינוי קטן לעומת לונדון, פריז, או מילאנו שהוזכרו קודם. הם צודקים, אבל תל אביב מסוגלת לעשות את הצעד הקטן הזה רק בגלל שכבר פסעה כמה צעדים בכיוון העירוניות הנכונה, זה פחות מערים אחרות בעולם, אבל יותר מכל ערי ישראל במשולב. ועל כך שאפו.

ומה עם ירושלים?
מרכז ירושלים הוא האזור העירוני השני בגודלו ובאיכותו במדינה אחרי מרכז תל אביב, וספציפית האזור של "המשולש הירושלמי"ממש מדהים, אבל עיריית ירושלים לא מחפשת פתרונות שגם יישארו כעיריית תל אביב. היא גם הכריזה על סגירת 13 רחובות כדי לעזור לעסקים שלאורכם להוציא כסאות לרחוב (החל מיום פתיחת המסעדות), אבל הגדירה מראש את הפרויקט כמוגבל מאד בזמן, (עד סוף הקורונה או גג עד אוקטובר וגם הגדירה לפרויקט שעות מאד מוגבלות במהלך השבוע שנראות יותר כמו שעות הפתיחה של סניף הדואר הלא חביב עליכם. (כמה שעות בערב בימים שלישי וחמישי, או רביעי וחמישי), או שני ושלישי - כל רחוב והשעות שלו).


ליגת התחנות חוזרת 2016-2019

$
0
0
מסורת לא שוברים.

משתמש "קו 32"בפורום תחבורה ציבורית בתפוז ביקש וקיבל את נתוני הנוסעים בתחנות לשנת 2019 והעלה מחדש באוב את ליגת התחנות. בקישור הזה תוכלו להוריד את קובץ האקסל שקיבל מהרכבת ובקישור הזה כבר תראו את העיבודשעשה לנתונים.

אני לוקח את הנתונים שלו ומוסיף עליהם קצת מידע משנים קודמות ופרשנות אישית. אז בואו נתחיל. תחנות חדשות לא נספרות בשנה הראשונה לפעילותן מאחר ומדובר במידע חלקי. סליחה מזכרת בתיה...
אני סופר את העולים בלבד, שמסתכמים ל-69 מליון נוסעים שנתי (רף ה-70 מליון לא נשבר השנה). יש מדד אלטרנטיבי שסופר עולים+יורדים אבל בליגה שלי אני קובע את התקנון :-).
אגב, מהכפלת נתוניינואר+פברואר 2020 בשש, כנראה שגם ב-2020 ללא קורונה רף ה-70 מליון לא היה נשבר, או שהיה נשבר בממש קצת...

אז לכבוד חזרתה של הרכבת מהשבתת הקורונה. קבלו את הליגה לתחנות רכבת 2019.

ליגת העל - תחנות על מעל 2 מליון נוסעים בשנה

דירוג שם תחנה                    2019              2018            2017             2016             שינוי 2016-2019
1.      תל אביב השלום           7,676,000     7,502,000     7,200,000     7,300,000     5.1%
2.      תל אביב מרכז              6,713,000     6,932,000     6,700,000     7,100,000     5.4% -
3.      תל אביב הגנה              3,298,000     3,100,000     2,900,000     2,600,000     26.8%
4.      תל אביב אוניברסיטה    3,249,000     3,289,000     3,130,000     2,670,000     21.7%
5.      חיפה חוף הכרמל          2,324,000     2,441,000     2,370,000     2,620,000     11.2% -
6.      נתב"ג                         2,191,000     1,810,000     1,840,000     1,310,000     67.3%

תובנות לגבי ליגת העל.
א. תחנת נתב"ג עלתה ליגה והיא מייצגת גם את העליה הגדולה ביותר במספר הנוסעים בליגה זו. התחנה עולה באופן די עקבי ומהיר (2018 מקלקלת בגלל ההשבתות שליוו את פרויקט החישמול) אבל היא בהחלט מאיימת על המקום החמישי. 2020 היא שנה אבודה ועוד לא ידוע איך שוק הטיסות יושפע מהקורונה ב-2021, אבל בראיה ארוכת טווח יש לתחנה עוד פוטנציאל גידול לפניה. בין היתר בזכות החיבור החדש לירושלים והחיבור המשופר לתל אביב שקו ירושלים-ת"א מביא.
ב. חיפה חוף הכרמל נדחקה מהמקום הרביעי לחמישי עקב הגידול היפה בתל אביב ההגנה (שנובע בחלקו מהגעת קו ירושלים עד ההגנה ב-2019), ואולי תידחק עוד. היא מציגה ירידה אבסולוטית של 11% שאותה ננתח לאחר שנצבור את כל תחנות חיפה בליגות שלהם.
ג. בארבעת תחנות תל אביב, המחזיקות בארבעת המקומות הראשונים נסעו ב-2019 כמעט 21 מליון נוסעים, כ-30% מסך 69 מליון העולים ברכבת ישראל. זה גידול לעומת 2016 בה נסעו בתחנות אלה כ- 19.7 מליון נוסעים. גידול יפה של כ-6.5%. שנובע הן מהעליה המטאורית בתחנות ההגנה והאוניברסיטה והן מהגידול בתחנת השלום. תחנת תל אביב מרכז ממשיכה לאבד נוסעים וקצת קשה להצביע על הסיבות לכך כי דווקא גשר מודעי שנפתח בתקופה זו היה אמור לעזור לה לגדול מהר יותר. לא נותר אלא לקבוע שתחנת השלום היא המלכה הבלתי מעורערת של הרשת, בפער עצום שפתחה מול תל אביב מרכז. כנראה שהמיקום שלה פשוט טוב יותר. יותר אנשים פשוט יוצאים מהתחנה והולכים ברגל ליעדם הסופי.
תחנת השלום תתחזק עוד עם גמר העבודות על היציאה הנוספת. אם כי לטעמי יש פספוס בכך שלא נפתחה יציאה ישירות ליגאל אלון, שם המגדלים ממשיכים להתרומם. הקו האדום שייפתח אינשאללה בעיכוב קל בלבד ב-2022 יחזק זמנית את תל אביב מרכז והקו הסגול ב-2026/7 יחזקה עוד יותר. אבל עם אכלוס מגדל הספירלה של עזריאלי גם תחנת השלום תקבל חיבור ישיר, וייתכן נוח יותר לקו האדום (לתחנת שאול המלך).
כל תחנות תל אביב צפויות לתהחזק עוד בעקבות הגעת הקו לירושלים אליהן (אולי ההגנה תיחלש קצת זמנית כתוצאה מאיבוד הבלעדיות) וצפויות להתחזק מאד עם השלמת המסילה הרביעית (2028?) שהעבודות עליה כבר החלו.
ד. תחנת נתניה שהיתה בליגת העל ב-2017 ירדה ליגה (ננתח אותה לעומת ספיר ובית יהושע בהמשך) ותחנת רחובות גם ירדה ליגה, כנראה עקב עבודות הרחבת התחנה שפגעו בה השנה, אבל היא במקום הראשון בליגה הלאומית ובהחלט מועמדת לעליה מחודשת. העבודות להרחבה צפויות להסתיים רק ב-2022.

ליגה לאומית -  תחנות עם 1-2 מליון נוסעים בשנה

דירוג שם תחנה                    2019              2018            2017             2016             שינוי 2016-2019
7.      רחובות                       1,927,000     2,125,000     2,110,000     2,090,000     7.8% -
8.      אשדוד - עד הלום        1,882,000     1,900,000     1,730,000     1,520,000     23.8%
9.      נתניה                         1,781,000     1,910,000     2,170,000     1,800,000     1% -
10.    באר שבע מרכז           1,781,000     1,902,000     1,890,000     1,790,000     0.5% -
11.    בנימינה                      1,668,000     1,587,000     1,590,000     1,440,000     15.8%
12.    נהריה                        1,538,000     1,511,000     1,470,000     1,400,000     9.9%
13.    אשקלון                     1,502,000     1,482,000     1,400,000     1,116,000     34.6%
14.    הרצליה                     1,502,000     1,470,000     1,400,000     1,380,000     8.8%
15.    חיפה -מרכזית המפרץ 1,492,000     1,380,000     1,210,000     1,130,000     32%
16.    ירושלים - יצחק נבון   1,337,000     -                    -                   -                    - 
17.    לוד                           1,244,000     1,356,000     1,290,000     1,220,000     2%
18.    חדרה מערב               1,215,000     1,160,000     1,130,000     1,040,000     16.8%
19.    קרית מוצקין              1,188,000     1,200,000     1,110,000     1,050,000     13.1%
20.    באר שבע צפון           1,154,000     1,158,000     1,100,000     877,000        31.5%
21.    חיפה בת גלים            1,141,000     1,184,000     1,080,000     873,000        30.7%
22.    חיפה מרכז השמונה    1,121,000     1,073,000     1.050,000     879,000        27.5%
23.    רשל"צ משה דיין      1,108,000     1,141,000     1,030,000     955,000        16%
24.    בית יהושע                1,028,000     1,059,000     1,080,000     1,110,000     7.3% -
25.    עכו                          1,005,000     1,021,000     1,150,000     1,260,000     20.2% -

תובנות לגבי ליגה לאומית
א. צפוף בליגה הלאומית, עם לא פחות מ-19 תחנות. הצבע הירוק שולט באחוזי הגידול וניראה שאותם ארבעה מליון נוסעים שהצטרפו לרשת בארבעת השנים האלה התפזרו טוב בין התחנות החזקות השונות.
ב. הכניסה הגדולה - אין ספק שהיא שמורה לתחנת יצחק נבון, ואין לי ספק שבשנת השגרה הבאה נראה בה עליה נוספת. מהמוצדקות שבתחנות ישראל.
ג. העליה הגדולה שמורה לתחנת אשקלון, בתחרות קשה עם חיפה מרכזית המפרץ ובאר שבע צפון.
ד. 3 תחנות בלבד עם ירידה משמעותית. רחובות שכאמור מוסברת בעבודות הרציף הנוסף, בית יהושע שמוסבר (כמו אחותה נתניה שירדה קצת) בפתיחת תחנת ספיר, ועכו, שאיבדה את מקומה כשער לצפון מזרח המדינה (כרמיאל צפת וקרית שמונה) לטובת התחנה החדשה בכרמיאל והפכה לתחנה כמעט מקומית.
ה. את הסטגנציה בתחנת באר שבע מרכז ניתן גם להסביר באמצעות העבודות להוספת רציף. המרוויחה מזה היא באר שבע צפון. מבחינתי היא עדיין מועמדת לעליית ליגה כשהעבודות ייגמרו. גם הסטגנציה בלוד מוסברת בהליך בניית התחנה החדשה שתחליף את הישנה.
ו. קפיצה מרשימה נרשמה בין 2016 ל-2017 בה הצטרפו לליגה 4 תחנות מליגה א'. השנים 2018-2019 היו צנועות יותר ובמקומות מסוימים התבטאו גם בירידה קלה במספר הנוסעים. יחד עם זאת, אין דרמות גדולות בסדר הפנימי בתוך הליגה.
ז. וזה הזמן לנתח את חיפה - הירידה בתחנת חוף הכרמל ומנגד העליה בתחנות חיפה האחרות נזקפת במידה רבה ל"כאבי הגדילה"של הרכבת, שהביאו לצמצום רכבות בקו החוף ולחשש סביר שמי שמגיע לחוף הכרמל לא יצליח לעלות על הרכבת. בנוסף, הנוסעים מקו העמק ומקו כרמיאל שיעדם אינו תל אביב כנראה מגיעים יותר דווקא לתחנות חיפה האחרות, בדגש על מרכזית המפרץ שהלכה והשתפרה מבחינת הקישוריות בין האוטובוסים, המטרוניות והרכבות עם השנים, ואמורה לקבל בקרוב גם רכבל. סה"כ הנוסעים בארבעת תחנות חיפה עלה מ-5.5 מליון בשנת 2016 ל-6.1 מליון ב-2019. גידול לא רע של כ-11%.

ליגה א' - תחנות עם 500 אלף עד מליון נוסעים בשנה.

דירוג שם תחנה                    2019          2018        2017          2016          שינוי 2016-2019
26.    פ"ת - קרית אריה        971,000     940,000     840,000     721,000     34.7%
27.    כרמיאל                      961,000     926,000     -                -                  -
28.    בת ים יוספטל              905,000     925,000     945,000     808,000     12%
29.    מודיעין מרכז              855,000     790,000     952,000     854,000     0%
30.    ראש העין צפון           786,000     785,000      810,000     721,000     9%
31.    יבנה מערב                 732,000     761,000      689,000     604,000     21.2%
32.    כפר סבא נורדאו         686,000     787,000      752,000     692,000     0.8% -
33.    קיסריה-פרדס חנה      669,000     643,000      606,000     551,000     21.4%
34.    בני ברק                    635,000     671,000      611,000     547,000     16.1%
35.    קרית גת                   587,000     602,000      482,000     384,000     59%
36.    נתניה ספיר               577,000     540,000      350,000      -                 - (64.8% מ-2017)
37.    שדרות                     512,000     515,000      513,000     452,000     13.3%

תובנות לגבי ליגה א'
א. 12 תחנות יש בליגה. והמובילה היא פ"ת קרית אריה שפוזלת לליגה הלאומית. עם עליה יפה ועקבית משנה לשנה. עתידה צופן עוד ועוד מגדלים ובנייני משרדים שנבנים בקרבתה בלי סוף, והקו האדום שיהיה מקושר אליה צפוי לחזקה עוד יותר.
ב. כרמיאל רושמת את הכניסה השניה למצעד אחרי ירושלים יצחק נבון. אנחנו אוהבים את התחנות שלנו ממוקמות טוב וכרמיאל בהחלט עונה על כך. גם היא קרוצה מחומר של ליגה לאומית.
העליה הגדולה נחטפה באכזריות מתחנת קרית גת שעלתה בעקביות אבל איבדה נוסעים ב-2019 (האם לכפר מנחם?), והועברה אחר כבוד לתחנת ספיר שעשתה קפיצה מרשימה בשלוש שנים בלבד. זה המקום לנתח את נתניה כשלם של שלוש תחנות שבהם חלה ירידה מ-3,6 מליון נוסעים ב-2017 ל-3.3 כיום. לפעמים השלם לא גדול מסך חלקיו... יחד עם זאת, מדובר בתחנה ראויה ואפשר למצוא חלק מהסיבה לירידה בשיפור שירות האוטובוסים לתל אביב (מטרופולין לא להיט, אבל נתיב היו ממש על הפרצוף לפני שעזבו ואנחנו כבר לא זוכרים את זה).
ג. את הסטגנציה במודיעין מרכז ובכפר סבא אפשר להסביר בכל העבודות הקשורות לחישמול שנעשו בשנים אלה והביאו לפגיעה בשירות במסילה השלישית באיילון.

ליגה ב' - תחנות עם 250 אלף עד 500 אלף נוסעים בשנה

דירוג שם תחנה                  2019          2018          2017          2016          שינוי 2016-2019
38.    נתיבות                     485,000     467,000     432,000     365,000     33%
39.    בת ים - קוממיות       467,000     481,000     469,000     409,000     14.2%
40.    בית שמש                 465,000    538,000     622,000     467,000     0%
41.    הוד השרון סוקולוב   463,000     478,000     584,000     514,000    9.9% -
42.    פתח תקווה - סגולה   452,000     530,000     466,000     400,000    13%
43.    אופקים                    432,000     416,000     392,000     377,000   10.2%
44.    רמלה                      430,000     442,000     449,000     387,000    11.1%
45.    חולון וולפסון           411,000     417,000     416,000     345,000    19.1%
46.   באר יעקב                 388,000     374,000     315,000     273,000    42.1%
47.   עפולה                      388,000     392,000     347,000     -               -
48.   צומת חולון               314,000     318,000     281,000     228,000    37.7%
49.   חוצות המפרץ           313,000     280,000     249,000     208,000    50.4%
50.   לוד - גני אביב          262,000     284,000     302,000     177,000    48%

תובנות לגבי ליגה ב'
א. קשה לי להסביר את הגידול בתחנת חוצות המפרץ, כפי הנראה שופר לה קצת הלו"ז (יש הרבה רכבות שמדלגות עליה, אבל אולי היום קצת פחות). יותר מעניין הגידול העקבי בתחנת נתיבות, העיר המרכזית ב"ציר העיירות"שצפויה לעבור את שדרות תוך כדי עליית ליגה קלילה. גם אופקים רושמת גידול עקבי וצנוע.
ב. עוד בעולות העקביות - באר יעקב, בהלימה לא רעה לגידול ביישוב.
ג. בית שמש והוד השרון נפגעו מעבודות ההכפלה, כל אחת בדרכה. (כמו כפר סבא שראינו קודם), אך נראה שהוד השרון שסבלה מהשבתה עקב הארכת המסילה לרעננה חלק מהתקופה סבלה הכי הרבה.
ד. עפולה רושמת את הכניסה הגבוהה מבין ארבעת תחנות רכבת העמק, והיחידה בליגה ב'. זה לא בדיוק הישג, אבל היא לפחות לא ריקה כמו שחזו חלק מהמומחים.
ה. עוד מעניינת צומת חולון, שאמנם משתרכת אחר שאר תחנות קו חולון-בת ים, אבל סוגרת את הפער. אגב, כל תחנות הקו הזה סבלו מירידה ב-2019, ככל הנראה בגלל עבודות חישמול המסילה השלישית באיילון.
ו. תחנת סגולה שעלתה יפה בשנים האחרונות רושמת צניחה ב-2019, בשילוב קטלני בין עבודות החישמול במסילה השלישית לבין ביטול החניות והמרכז המסחרי הצמוד והלא חוקי.

ליגה ג' - תחנות עם 125 אלף עד 250 אלף נוסעים בשנה

דירוג שם תחנה                  2019          2018          2017          2016          שינוי 2016-2019
51.    קרית חיים                240,000     237,000     228,000     201,000     19.4%
52.    יבנה מזרח                235,000     263,000     284,000     267,000     12% -
53.    בית שאן                  221,000     237,000     222,000     -                  -
54.    להבים רהט              219,000     211,000     190,000      170,000     28.8%
55.    כפר חב"ד               208,000     209,000     186,000      181,000     14.9%
56.    פאתי מודיעין          195,000     185,000     218,000      199,000     2% -
57.    עתלית                    181,000     171,000     168,000      137,000     32.1%
58.    קרית מלאכי - יואב  180,000     -                 -                  -                -
59.    רשל"צ הראשונים   180,000     272,000     448,000      335,000     46.2% - 
60.    יקנעם - כפר יהושע  169,000     184,000     155,000     -                 -
61.    אחיהוד                   138,000     135,000     -                -                  -
62.    רעננה מערב            132,000     -                 -                -                 -
63.    מגדל העמק כ. ברוך 129,000     147,000    126,000      -                 -
64.    מזכרת בתיה*          121,000 (נפתחה במאי 2019, בניפוח שנתי תימצא באזור ה-200,000 נוסעים)

תובנות לגבי ליגה ג'
זו הליגה השכונתית, מצער לראות שמרבית התחנות החדשות שנפתחו בשנים האחרונות ממוקמות בליגה זו. זה כנראה מעיד על תחנות שהיה עדיף לא לפתוח אותן אבל כעת לא יבטלו אותן. הן פוגעות בנוסעים קיימים ברשת יותר משהן מוסיפות נוסעים חדשים.
חשוב להבדיל בין תחנות שכנראה יישארו כאלה לנצח לבין תחנות הנמצאות בליגה ג'בגלל שהפיתוח של הרשת המשרתת אותן עוד לא הסתיים. תחנות רעננה מערב ודרום שמחכות לחיבור לפחות להרצליה עשויות לטפס למרומי הליגה אם כי אני לא רואה אותן עוברות כל מהר לליגה ב'. כך גם תחנת הראשונים שמשתלבת במסילת ראשון-מודיעין(431) שהחלה כבר להיבנות. שאר התחנות נחלקות לכאלה שלא מפריעות לנוסעים אחרים כמו בית שאן, שהמספר הנמוך בה מתאים להיקף האוכלוסיה שהיא משרתת וריחוקה הפריפריאלי, ולכאלה שכן מפריעות לנוסעים כמו תחנות כפר ברוך וכפר יהושע שסתם מפריעות לנוסעים שעולים בתחנת עפולה , אחיהוד שסתם מפריעה לנוסעים מתחנת כרמיאל וכפר חב"ד שסתם מפריעה לכולם.
למרות זאת, הן כנראה פה כדי להישאר.

ליגה ז' - תחנות עם פחות מ- 125 אלף נוסעים בשנה.
דירוג שם תחנה                  2019          2018          2017          2016          שינוי 2016-2019
65.    רעננה דרום              116,000      -                 -                  -                -
66.    ירושלים מלחה         57,000       116,000     201,000     193,000     70.4% -
67.    ירושלים גן חיות       13,000      14,000       4,000          1,000        1300%
68.    דימונה                    7,000         11,000       16,000       14,000      50% -

תובנות לגבי ליגה ז'
החדשות הרעות הן שפעם היו לנו רק שתי תחנות בליגה ז'והיום יש 4. כאשר רעננה דרום הצטרפה לליגה כתחנה החדשה החלשה ביותר של רכבת ישראל (ולהזכירכם גם אחת היקרות שבהן לבניה). אבל לגביה לפחות אפשר להגיד שזה מצב זמני, הן בגלל פתיחת הלולאה המיוחלת שתהפוך אותה לקצת יותר אטרקטיבית והן בגלל מגדל בן 40 קומות שיקום ממש סמוך לכניסה אליה שמתווסף לעוד 2 מגדלים שכבר נבנים באזור. עתידה בליגה ג'מובטח...
תחנת מלחה היא סיפור אחר. מתחנה חלשה בליגה ג'היא צנחה באופן חופשי בגלל פתיחת תחנת נבון. וכעת היא מאד חלשה.
תחנת גן החיות תמיד היתה תחנה ייחודית ונראה שהשנה ניצלו את הייחודיות שלה טוב יותר. סביר שקיצור כל הקו לבית שמש הקל על ההסדרים המיוחדים הדרושים לפתיחת התחנות לטיולים מאורגנים בגן החיות. ועדיין מדובר במספר נוסעים זעום עד כדי גיחוך.
ודימונה? בעתיד הרחוק מבטיחים לנו תחנה במרכז העיר כחלק מהקו לאילת.
מתווה קצת כלכלי יותר היה סוגר לאלתר את שלושת התחנות הזניחות האלה עד שישתנה משהו מהותי במרחב (רכבת לאילת, רכבת "קלה"מבית שמש לירושלים דרך המסילה הזו), ייקח לפחות עשור עד שזה יקרה ובינתיים עדיף לסגור אותן על מנעול ובריח. זה כנראה לא יקרה.

ניפגש בדירוג של שנת השגרה הבאה, בתקווה שזו תהיה 2021.

הכירו את art - לחיות על הספקטרום

$
0
0

ב-04.06.2020 העלתה חברת נתיבי איילון סרטון יוטיוב בו צוין כי לראשונה בישראל (ופעם שניה בעולם) ייעשה שימוש בטכנולוגיית ART לשימוש בקו החום. אתן לסרטון לדבר בעד עצמו


מהסרטון למדתי כמה דברים:
1. שהקו החום בגלגולו הנוכחי עבר לאחריות נתיבי איילון.
2. שרעיון הרכבת הקלה בקו החום נגנז סופית (זה פורסם כבר ב-2019), אולי כדאי שבהקשר הזה נציין כי הקו החום החל את דרכו כקו BRT, עבר שדרוג לרכבת קלה במהלך הדיונים עליו, וכעת חוזר להיות קו BRT, אבל בטכנולוגיה משודרגת.
3. שהקו החום עצמו חי ובועט, למרות השמועות המוקדמותעל מותו. ואולי זה יעיד במשהו גם על הקו הצהוב שהוקפא במהלך הדיונים על המטרו וכעת כשתוכנית המטרו כבר מגובשת נראה שהוא עדיין נדרש.

ART, כפי שלמדתי מויקיפדיה האנגלית,  הן ראשי תיבות של Autonomous Rail Rapid Transit 
בנתיבי איילון השתמשו במונח "רכבת על גלגלים". ה"ארט"נראה כמו רכבת קלה ומתנהג בערך כמו רכבת קלה, אבל המסילה הוחלפה במת"צ - כביש אספלט שבו יש רצועת הנחיה (ומכאן ה"אוטונומי", אם כי סביר שלא יוותרו על הנהג בעשור הקרוב) וקווי החשמל הוחלפו בבטריות ובטעינה מהירה בתחנות. הוא נחשף לראשונה בדיוק לפני שנתיים, ביוני 2017 בעיר זוזו בסין.
ה-ארט יכול לקחת 250 נוסעים בנוחות (300 בצפיפות) בתצורה של שלושה חלקים המחוברים ביניהם במפרקים (אקורדיוון בשפת העם), כלומר מדובר על רכב דו מפרקי כמו שאין היום בארץ. יש לו   גם תצורה גדולה יותר של חמישה חלקים (ארבע מפרקי) ולכאורה גם שני רכבים יכולים לנסוע צמודים אחד לשני כמקובל במערך רכבות קלות, אבל הוא לא נדרש לחיבור הפיזי ביניהם שאנחנו מכירים מרכבות ורכבות קלות.
הטווח של הבטריות מגיע ל-40 ק"מ, אבל בכל עצירה של 30 שניות בתחנה הוא נטען בשיטת קבלי עלומקבל טווח נוסף של 3-5 ק"מ. בצפיפות תחנות גבוהה למעשה מדובר בכלי בעל טווח לא מוגבל. הוא כלי עירוני ומהירותו מוגבלת ל-70 קמ"ש.

ה-ארט מוגדר כ"קרוסאובר"בין רכבת, אוטובוס וטראם, הוא לא ה"רכבת על גלגלים הראשונה בהיסטוריה"הוא לא האוטובוס החשמלי הראשון בהיסטוריה, הוא לא הרכב המונחה הראשון בהיסטוריה וגם לא הראשון להשתמש בשיטת קבלי העל בתחנות. אבל הוא כן הראשון שמשלב את כולם ביחד.  הפוסט הזה הוא לא על ארט ועל השאלה האם נכון או לא נכון להשתמש בו בקו החום. מבחינתי ה-ART רק מהווה נקודת פתיחה מצוינת לדיון על הספקטרום הרחב של שלל אמצעי התחבורה הציבורית.

חיים על הספקטרום
אנחנו כבני אנוש נוטים להסתכל על כל סיטואציה בפשטנות ראויה לציון - שחור או לבן, רעים מול טובים, כן ביבי לא ביבי, אייפון או אנדרואיד, גאון או טיפש וכן הלאה... אבל המציאות כמעט תמיד יותר מורכבת מזה.
המושג המתאר את המורכבות הזו הוא "רצף", או ספקטרום בלעז. מושג שנלקח מתחום הפיזיקה ונתגלה כשימושי מאד גם בתחומים אחרים. היום נשתמש בו בתחום התחבורה הציבורית.

דמיינו קשת בענן, כזו שדובוני אכפת לי גולשים עליה להנאתם. בצידה האחד שימו את האוטובוס המוכר ובצידה השני שימו את הרכבת הכבדה המוכרת. עכשיו ננסה למקם את כל אמצעי התחבורה הציבורית האחרים באמצע הדרך ביניהם.
שימו לב שאני מגביל את הפוסט לתחבורה ציבורית יבשתית רבת קיבולת, ולכן לא אעסוק באופניים, קורקינטים, רכב פרטי, מוניות, מעבורות, ספינות, מטוסים או חלליות, וגם עם הרכבלים והמונוריילים הסליחה, אבל העקרונות שיוצגו פה יאפשרו לכם להרחיב את היריעה גם לאלה אם תחפצו בכך.




לקשת בענן שלנו יש שבעה צבעים מובחנים - אדום, כתום, צהוב, ירוק, תכלת, כחול וסגול. כל צבע משקף קריטריון אחד שלאורכו אפשר לנוע..

הצבע האדום - גודל הרכב
זה אולי המאפיין הבולט ביותר לעין שלנו. בישראל אוטובוס מוגדר כרכב המסיע 8 נוסעים ומעלה. כך שהאוטובוס הקטן ביותר יהיה הטרנזיט שמשתמשים בו בבאבל (8 נוסעים), ומיד אחריו מוניות השירות (10 נוסעים) לקבוצה הזו קוראים בעברית זוטובוס אבל זה מונח שלא ממש השתרש.
אחריו יגיע המיניבוס המכיל מקום לכעשרים נוסעים (תלוי דגם, אבל בפוסט הזה לא אתעכב על כך), אחריו המידיבוס המסיע כ-30-40 נוסעים ונראה ומתנהג כמו אוטובוס קצר לכל דבר ועניין. אחריו האוטובוס הרגיל המסיע כ-50-60 נוסעים ואחריו האוטובוס המפרקי או הדו קומתי המסיע כבר מעל 100 נוסעים, בעולם קיים גם אוטובוס דו מפרקי המסיע מעל 200 נוסעים.
משם אנחנו עוברים לעולם המסילתי. קרון רכבת קלה מסוגל להסיע כ-250 איש אבל הם בדרך כלל באים בזוגות כמערך שמסיע כ-500 איש. רכבת כבדה, בין אם עירונית (לרוב תחתית) או בינעירונית מסיעה כ-1,000 איש בנוחות יחסית. (וכן אפשר לעשות רכבות ארוכות כאורך הגלות ויש גם רכבות מאד קצרות אבל אלה בדרך כלל הנפחים הסטנדרטיים).

לכל מסדרון תנועה יש ביקוש מסוים, ולכל אמצעי יש קיבולת ממוצעת וקיבולת מקסימלית. בחירה באמצעי הנכון מאפשרת למקסם את ההתאמה בין הביקוש להיצע.


בעולם הזה ה"ארט"מתיישב בדיוק על המשבצת שבין אוטובוס מפרקי לרכבת קלה. (בין אם כאוטובוס דו מפרקי ובין אם כמערך כפול של אוטובוסים דו מפרקיים).

הצבע הכתום - מסילה או לא מסילה? והצבע הצהוב מה היקף ההעדפה?
לכאורה זה נראה פשוט ומאד דיכוטומי. מסילה או לא מסילה? וגם אפשר לראות הקורולציה בין גודל הרכב לבין השאלה אם יש לו מסילה או לא.
המסילה מיועדת ל-heavy-duty.  רכב גדול וכבד צריך מסילה. יש לזה מגוון סיבות, אבל בעבר גם רכבים קטנים היו צריכים מסילות. ככלל דווקא שיטת גלגלי הגומי על כביש האספלט מוגדרת כנוחה יותר גם לנוסעים וגם לתחזוקה השוטפת ולכן הרכבים הקטנים יותר עברו אליה עם הזמן. (הדוגמה הבולטת היא החשמליות שהוחלפו באוטובוסים).
למסילה יש יתרונות רבים בתפעול שירות קווי רב קיבולת, ויתרונות משמעותיים אף יותר כשמדובר בכלים במהירות גבוהה כרכבות מהירות, אבל יש לה גם חסרונות המתבטאים בעיקר בהיעדר גמישות ובבנייה מאד יקרה. לכביש יש את היתרונות שלו, אבל יש לו גם את החסרונות שלו, בדגש על שיתוף המרחב עם משתמשי דרך אחרים לרבות עמידה משותפת איתם בפקקים.

ועכשיו אנחנו מתחילים להסתכל על הרצף. בקצה אחד האוטובוס הרגיל שעומד בפקקים עם כולם ובקצה שני הרכבת (או הרכבת התחתית) שיש לה זכות דרך מופרדת ומלאה לאורך כל מסלולה, כאשר גם במפגש שיש לה עם כבישים יש לה זכות קדימה מלאה עקב חוסר היכולת הפיזית שלה לעצור בזמן.

ובאמצע? הנת"צ, המת"צ, הרת"צ והשות"צ - כולם נועדו לתת לאוטובוסים עדיפות בקטעים מסוימים על פני משתמשי הדרך האחרים (לרבות רכב פרטי), הם לא מסילות, אבל הם מחקים את היתרון הבולט של המסילה בקטע בו הם מיושמים. יתרונם הא בכך שקו האוטובוס לא צריך אותם לכל אורכו. הוא יכול לסוף אותך מהבית, לעלות על נת"צ בכביש הראשי ולרדת ממנו כדי להוריד אותך סמוך למקום העבודה שלך.
ה-BRT כדוגמת המטרונית שלנו לוקח את הרעיון של המת"צ צעד אחד קדימה ומגדיר "קו אוטובוס רב קיבולת"שלכל אורכו (או לפחות למרבית אורכו), יש לו העדפה בדרך. אם תרצו מעין מסילה וירטואלית לא קשיחה שלעיתים מאפשרת לקווי אוטובוס רגילים שימוש מקביל בה ולעיתים לא. זו בעצם הרכבת הקלה על גלגלים המקורית.
ל-BRT אלף גוונים של צהוב, החל מהפרדה מאד חלקית שמזלזלת במותג ועד להפרדה מלאה ואיכותית. המטרונית נמצאת איפשהו באמצע הרצף שלנו.
בהמשך הקשת נמצא את החשמלית של פעם, שעדיין פועלת במקומות מסוימים בעולם. יש לה מסילה והיא לא יכולה לזוז ימינה או שמאלה ממנה, אבל היא חולקת את הדרך עם רכבים פרטיים. האם היא נמצאת מעל ה-BRT בספקטרום או מתחתיו? זה תלוי - בצבע הכתום המייצג מסילה היא מעליו. יש לה מסילה קשיחה. בצבע הצהוב המייצג העדפה היא מתחתיו, יש לה פחות העדפה מפרויקט BRT.
אחריה מגיעה הרכבת הקלה - יש לה מסילה קשיחה ויש לה העדפה ברורה. ניתן כמובן לאפשר לרכבים אחרים לנסוע על המסילה אבל זה הרבה יותר נדיר ברכבות קלות מאשר ב-BRT כי ההשקעה בה מאד גדולה ולכן עושים פחות פשרות. מצד שני אמנם יש לה בדרך כלל העדפה בצמתים אבל בהחלט יש לה חיכוך עם כלי רכב אחרים. היא בהחלט מסוגלת לעמוד ברמזור אדום בזמן שלרכבים פרטיים יש ירוק. זה ההבדל העיקרי בינה לבין רכבת כבדה (על כל צורותיה כמטרו, כרכבת רגילה או כרכבת מהירה).

ה-art משתלב פה בין ה-BRT לרכבת הקלה. אפשר להתייחס אליו כאל BRT מושקע במיוחד, או כאל רכבת קלה על גלגלים. בסרטון של נת"ע כבר הוכרז שהוא יחלוק חלק ממסלולו עם קווי אוטובוס אחרים (זה נקרא BRT פתוח). אבל גודלו הייחודי מחייב לתכנן לו מסלול מיוחד עם רציפים מיוחדים ורדיוסים מותאמים. ולא אתפלא אם ישקיעו בהעתקת תשתיות מסיבית כי הוא לא באמת יוכל לנסוע איפה שבא לו. תהיה לו גמישות גדולה יותר מרכבת קלה על מסילה, אבל מוגבלת לגודלו.


אגב רכבות על גלגלים יש בעולם עוד לפני ה-ART, חלקן נוסעות על מסילות קשיחות וחלקן עם מסילות וירטואליות בצורה כזו או אחרת. לפי הרשימה בערך הזהיש בעולם בערך עשר כאלה. צרפת היא המובילה בתחום. הן כן מתהדרות בקו מנחה המזכיר מסילה (במערכות ישנות יש גלגל קטן שנוסע בתעלה קטנה ובחדשות הפס כבר מזוהה באמצעות חיישנים) והן גם מתהדרות בחוטים מעל הראש. הנה לדוגמה תמונה מננסי בצרפת

יש גם דוגמאות של אוטובוסים הנוסעים על "מסילה"לעיתים בעזרת אמצעי עזר כמו גלגלי מסילה מיוחדים שנכנסים לפעולה בקטע המסילתי ושומרים שהנהג לא יוכל להשתמש בהגה בקטע הזה ולעיתים תוך שימוש באמצעים מתקדמים יותר כגון חיישנים אופטיים או מגנטיים. גם מסוג זה מפוזרים בערך 10 פרויקטים בעולם. הנה תמונה יפה במיוחד מאזור מנצ'סטר (אם אני לא טועה מדובר במסילת רכבת ישנה שהוסבה למסילת אוטובוס).


הצבע הירוק - כן מזהם או לא מזהם והצבע התכלת כן חשמלי או לא חשמלי
כל אמצעי תחבורה יכול לפעול על מגוון סוגי אנרגיה. כאשר עבור אמצעי התחבורה הלא מסילתיים האמצעי הדומיננטי היה ועודנו מנוע בעירה פנימית לסוגיו (בתחבורה ציבורית לרוב דיזל).
האוטובוסים של פעם היו מאד מזהמים בעוד רכבים הפועלים על חשמל של פעם (עם כבלים) כגון החשמליות או הטרוליבוסים היו מאד נקיים ברמת הזיהום שנפלט לרחוב. מנגד הכבלים הם סוג של"מסילה"שהגבילה את מסלולם גם כשהם קיבלו גלגלי גומי. אגב חשוב לציין שתמיד אוטובוס מזהם פחות פר נוסע מאשר רכב פרטי.
בעשורים האחרונים אוטובוסי הדיזל עברו סידרה של שיפורים שהפכו אותם לפחות ופחות מזהמים ככל שהתקדמו בתקן היורו. כיום כל האוטובוסים החדשים מחויבים לעמוד בתקן יורו 6 המחמיר.
עליהם התווסף האוטובוס המונע בגז שעדיין מצויד במנוע בעירה פנימית ואגזוז אבל הוא קצת פחות מזהם מיורו 6, וכן בעולם יש אוטובוסים שנוסעים על ביו-דיזל ועל סוגים אחרים של דלק פחות מזהם, וגם יש אוטובוסים היברידיים שמשלבים את מנוע הבעירה הפנימית עם מנוע חשמלי שפועל בחלק מהדרך,  אבל כל זה לא יכול להשתוות ל"אפס פליטות"שרכבים חשמליים לסוגיהם מתהדרים בהם. יש כמובן גם אוטובוסים מונעי מימן (תא דלק) שגם הם נהנים ממיתוג אפס פליטות מזהמות, כי הם פולטים רק אדי מים, אבל הם עדיין נדירים. הנה תמונה של אחד. יש כאלה בשימוש בגרמניה ויש אפילו רכבות מונעות מימן.


לחשמל המסופק בכבלים יש עוד יתרונות מלבד הזיהום, כדוגמת ביטול הצורך בתדלוק כליל וכוח זמין רב להאצה מהירה. כמו גם חסכון בעלויות תחזוקה. יתרונות אלה באים לידי ביטוי ביתר שאת במערכות רכבתיות ולפיכך מגמת החישמול היתה נפוצה מאד בעיקר בצד המסילתי של הספקטרום. היום רכבות מחושמלות הן הסטנדרט של קווי רכבת חדשים, ועל רכבות מהירות נטען שהן לא היו אפשריות בכלל ללא חישמול. גם רכבות המגלב (ריחוף מגנטי) הן למעשה רכבות חשמליות בהגדרה, אם כי בשיטת הנעה אחרת של אלקטרו-מגנטים. מנגד לטרוליבוסים העירוניים וגם לרכבות הקלות היתה בעיה עם הנראות של הכבלים המתוחים לאורכה ולרוחבה של העיר. לי זה לא מפריע אבל לרבים כן. במידה מסוימת זה היווה גורם מרתיע בהחלטה האם לבנות אותם.
נושא האפס פליטות צבר תאוצה חזקה בשנים האחרונות, והתחבר עם הפיתוח המהיר של עולם הסוללות. נדבר על זה בסעיף הבא.
הספקטרום שלנו במקרה הזה מסובך, כי אף אחד מסוגי הרכבים לא מוגבל לסוג הנעה כזה או אחר. נוכל לומר בשקט שרכבות עירוניות (תחתיות, עיליות או קלות) הן מחושמלות כסטנדרט (ברכבות תחתיות גם ההזנה לא מפריעה לאף אחד בעין) וכך גם רכבות מהירות וחלק הולך וגדל מהרכבות הסטנדרטיות הולך ומתחשמל. הרכבות הקלות והטרוליבוסים לעומת זאת עשויים להתגלות לנו כזן הולך ונעלם ככל שטכנולוגיית הבטריות תשתפר.

הצבע הכחול - כן בטריות או לא בטריות
הסעיף הזה הוא הרחבה של הסעיף הקודם, אם קודם דיברנו על חשמל באופן כללי, עכשיו אנחנו מדברים על חשמל באמצעות בטריות, כלומר האם יש צורך בחוטים, שהם כאמור גם סוג של מסילה כי הם מגבילים גמישות.
בשנים האחרונות אנו עדים לאוטובוסים חשמליים ללא כבלים, חלקם עם בטריות כבדות שהטווח שלהם הולך ומשתפר וחלקם עם בטריות קלות יותר שנטענות באמצעות קבלי על, בתחנות הקצה ולעיתים בתחנות לאורך הדרך. גם הרכבות הקלות קיבלו בטריות שאיפשרו להם לגשר על מקטעים בהם היה לא נכון לדעת המתכנן למתוח כבלים. המגוון של הפתרונות רחב ונראה שהעולם עוד לא התקבע על סטנדרט חדש ואחיד. ה-ART הוא רק עוד אחד מאותם פרויקטים ניסיוניים המנסים לשלב את הטוב מכל העולמות.  לפני עשור זה עוד לא היה אפשרי ובעוד עשור זה כנראה ייראה לנו מובן מאליו שרכב חשמלי לא צריך חוטים. אנחנו פשוט רק באמצע של התהליך. האם ה-ART יחליף לגמרי את הרכבות הקלות? מוקדם להגיד אבל מאד יכול להיות שכן.

עם התפתחות הבטריות, הטרוליבוסים הופכים לכלי מיושן ומיותר. עוד יעבור זמן עד שיסירו את החוטים היכן ששמו אותם כבר, אבל בערים שכבר יש בהן רשת טרוליבוסים מפותחת חונכים היום קווי "חצי טרוליבוס"חדשים המאפשרים להרחיב את הרשת הלא מזהמת. האוטובוס נוסע על בטריות היכן שאין חוטים, ומרים את הפנטוגרף היכן שיש חוטים. כמו שאמרנו פתרון vביניים הזה תקף גם לפרויקטים חדשים של רכבות קלות.  במקביל, ככל שטווח הבטריות משתפר יותר ויותר קווי אוטובוס רגילים הופכים לחשמליים, ויש אפילו מפרקיות חשמליות. אגד בדיוק הביאה אחת כזו לניסוי.

הטכנולוגיה כמובן ישימה גם לרכבות כבדות יותר אך בשלב זה אני עוד לא מכיר אף פרויקט מסחרי של רכבות כבדות חשמליות ללא חוטים. קיים קשר הדוק בין כובד הכלי לגודל מארז הבטריות הנדרש להפעלתו ובטריות הן עדיין מוצר יקר כך שזה כנראה עוד לא כלכלי לרכבות כבדות.
ה-ART לוקח את את השימוש בבטריות ברכבות קלות לקצה בכך שהוא מציע "חוטים"אך ורק בקבלי העל שימוקמו בתחנות. כלומר לא לאורך המסלול. (דרך אחרת להסתכל על זה היא שהוא לוקח את השימוש באוטובוס מפרקי חשמלי לקצה של אוטובוס דו מפרקי גדול).  גם כאן מדובר במגמה שבה הבטריות יחליפו יותר ויותר את החוטים המסורתיים מחד ואת מנוע הבעירה פנימית מאידך.

הצבע הסגול - מוכנות לעידן האוטונומי
ככל שמדובר במסילות מופרדות לחלוטין, העידן האוטונומי כבר כאן מזמן. הוא אמנם פחות נפוץ ברכבות כבדות בינעירוניות (אם כי בהחלט אפשרי בהן) אבל הוא הולך וצובר תאוצה ברכבות תחתיות או עיליות עם הפרדה מוחלטת. בפריז כבר פועלים שנים כמה קווי מטרו באופן אוטונומי וכך גם ברכבות העיליות של ונקובר וקופנהגן ובעוד דוגמאות הולכות ומתרבות מרחבי העולם.  ככלל רכבת תחתית היא לחלוטין "מעלית אופקית", (אשר לעיתים קרובות גם בעלת מאפיין של"פיר מעליות"משלה המשמש רק קו אחד לכל אורכו בעוד שלרכבת כבדה יש הרבה הסתעפויות ברשת ולכן העניין האוטונומי קצת יותר מסובך).

באותו אופן בקו האדום שלנו בגוש דן, הקטע התת קרקעי תומך בניהוג אוטונומי. הנהג כמובן יישאר שם בשביל הקטעים העיליים אל תפקידו בתוך המנהרה יהיה מאד מצומצם. אגב גם חלק מהתחתיות בלונדון פועלות באופן אוטונומי והנהג (שנשאר שם מכוח הסכמי עבודה) הוא לא יותר מבקר על המערכת האוטונומית.
ככל שמדובר בפני הקרקע, אנחנו רק "צועדים לכיוון"האוטונומי אבל עוד לא שם. גם כאן יש למסילה (הרגילה או הוירטואלית) חשיבות רבה ביכולת להשתמש באמצעים אוטונומיים חלקיים כבר כעת. רכבות קלות יודעות לדוגמה לעצור במיקום מדויק ברציפיהן באופן אוטונומי. יש מערכות BRT עם "קו מנחה"האפשר לרכבים להיצמד למדרכה בדיוק שנהג אנושי יתקשה לעמוד בו,וגם יש מערכת המודיעה לנהג אם הוא צריך להגביר מהירות או לנסוע לאט יותר כדי לשמור על מרווחים קבועים בין שני רכבים עוקבים,  אבל בכל הקשור לחיכוך עם משתמשי דרך אחרים (הולכי רגל, רוכבי אופניים וכלי רכב לא מנוהלים אחרים החולקים את הציר, כמו גם הפתעות לא נעימות בצמתים, עוד אין תחליף לנהג. במובן הטכנולוגי יש שיפור מדקה לדקה אבל החסם העיקרי יהיה דווקא החסם הרגולטורי שיעכב את החדירה שלהם. (כיום יש פרויקטים של מיניבוסים אוטונומיים אבל הם מוגדרים בעיקר כניסוייים וכשלב למידה בדרך לאוטונומיה מלאה).

במובן זה ה-ART מגיע מוכן למהפכה. יש בו כמובן תא נהג כי הוא מותאם לימינו, אבל הוא ייסע על מסילה וירטואלית שמאפשרת לנהג לא לגעת בהגה, הוא יהיה מצויד בהנחיה אוטומטית למיקום מדויק ברציף כדי לאפשר את הטעינה מקבלי העל, וכתוצאה מכך הרווח בין הרציף לרכב יהיה קבוע ומותאם לכניסה ויציאה מהירים בצורה מיטבית (לרבות למתניידים בכסאות גלגלים), וסביר שיהיה מצויד במערכת לקביעת המהירות הנכונה הקבועה בין שתי תחנות לשמירת מרווחים אחידים. ויהיה מצויד בחיישנים רבים שיתריעו על סכנות וסביר שגם במערכות בלימה אוטומטיות. כמו גם בחיישנים שידברו עם הרמזורים לאורך הדרך. עם זאת, הנהג ממש לא יהיה מיותר שם כדי להתערב היכן שצריך. וכשאתה נוסע בתוך עיר על פני הקרקע יש הרבה הפתעות שדורשות התערבות מיידית.

במובן הזה ה-ART הוא לא בקצה הספקטרום (בו נמצאות הרכבות התחתיות האוטונומיות לחלוטין) אבל הוא בהחלט קרוב אליו.

כל צבעי הקשת
אז סיכמנו בעיקר שהתמונה מאד מורכבת. ה-ART בהחלט ממצב את עצמו באמצע הקשת בחלק מהפרמטרים (תפוסה, מסילה, העדפה) ובאחרים ממצב עצמו דווקא בקצה המתקדם של הספקטרום (חישמול, סוללות, אוטונומיה).
אשמח לדעתכם בתגובות.

ונסיים בברכת  - קרן אור







אל תספידו עדיין את השירות הקווי

$
0
0

עם העליה המטאורית של אובר ודומיה, ולאחריה העליה הקצת פחות מטאורית של אובר-פול, קו-ליפט, וויה ודומיהם בעולם, ובארץ באבל דן ותיק תק, נשמעים שוב ושוב קולות שונים שמספידים את קו האוטובוס המסורתי. רובם של הקולות הנשמעים הינם כמובן של אנשים שהשקיעו מזמנם ומרצם, ואולי גם מכספם, בקידום הפתרונות הגמישים למיניהם, ולכן גם אם הם מאמינים בהם בכל ליבם הם לא חפים מההגדרה של בעלי אינטרס, אך לחגיגה מצטרפים לפעמים גם קולות אחרים שמכריזים שוב ושוב על מותו של קו האוטובוס.

נשאלת השאלה - האם אכן זה העתיד?
מכותרת הפוסט אתם מבינים שאני חושב שלא. כדי להוכיח זאת אחלק את הפוסט לשני חלקים:
א. מקרים שבהם באמת אמצעי אחד הצליח להחליף אמצעי אחר.
ב. מקרים בהם למרות כל התחזיות זה לא קרה.

א. להחליף סוס מנצח
משחר ההיסטוריה האדם הלך ברגל, ולאחר תהליך ביות החל לרכוב על כמה הולכי על ארבע ובשלב מאוחר לרתום להם גם עגלות או כרכרות  והופ, הגענו למאה ה-19.

ההליכה ברגל עדיין איתנו ועליה נדבר בהמשך, אבל הסוסים והכרכרות נעלמו מהנוף לחלוטין. זה לא קרה בן לילה, אם כי לאחר אלפי שנים בשירות האדם זה נראה כך. הקידמה דווקא התחילה בהם, כשבנתיבים הקבועים של קווי ה"אומניבוס"הראשונים (אוטובוס מובל בסוסים) נסללו מסילות שהקלו על הסחיבה והפכו את הנסיעה גם ליותר חלקה ונעימה. אחר כך הומצא הקטר ובעקבותיו הרכבת שאימצו את רעיון המסילה. 
אוטובוס עם שני כוחות סוס על מסילה. מקור: כאן

הרכבות למרחקים ארוכים החליפו את שיירות הקראוונים בנתיבים בהם נפתחו, החשמליות החליפו את קווי האומניבוס החזקים והאופניים גם תרמו את חלקם. הסוסים וחבריהם החלו להידחק הצידה, אבל מאחר ורכבות וחשמליות אין בכל מקום, הם לא היו ממש בסכנת הכחדה.
ואז הגיע האוטומוביל, ה"כרכרה ללא סוסים", החדירה שלו היתה מאד מהירה כפי שממחישות שתי התמונות הבאות:
ניו-יורק - 1900
רכב מנועי אחד בין המון כרכרות
ניו-יורק - 1913
כרכרה אחת בין המון מכוניות
התמונות לקוחות מתוך סרטון יוטיוב מהערוץ תשובות עם ג'ו.מומלץ בחום.

הסוס בבת אחת איבד את הבכורה. אמנם יעברו עשרות שנים עד שייעלם מהנוף לחלוטין. בילדותי עוד ראיתי אלטע-זאכן במתכונת של עגלה עם סוס ועוד חגגתי בשבועות על גב פלטפורמה מלאת קש שנמשכה על ידי חמור. הבן שלי כנראה כבר לא ייתקל אפילו בזה. להתראות סוס, שלום רכב מנועי - על כל סוגיו.

זה לא המקרה היחיד.
כדורים פורחים וצפלינים (שפותחו במקביל למטוס) נוצחו על ידי מטוסים. זה היה קל כי הם לא בדיוק היו אמצעי נפוץ לפני שהוכחדו. אבל בשנות המטוסים הראשונות אף אחד לא יכל לחזות שכעבור מאה שנה המושג "ספינת נוסעים"ייעלם כמעט לגמרי כאמצעי תחבורה ויישאר רק כאטרקציה תיירותית.

המכוניות והאוטובוסים שילבו כוחות להריגת החשמלית, שנסעה אמנם על מסילה, אבל ללא כל העדפה מיוחדת בדרך. הרכב הפרטי הציע כמובן דרגה גבוהה יותר של חופש ולכן ניצח, אבל הוא גם"שיחק מלוכלך"כאשר הוא יצר פקקים בהם עמדו גם החשמליות, וכאשר הוא נתקע על המסילה או נתקע בחשמלית עוברת והצליח להשבית את כל הקו בזמן שהמכוניות הפרטיות המשיכו לזרום. האוטובוס שנדרש למנוע חזק יותר מרכב פרטי הגיע מאוחר יותר, אבל מרגע שהתבסס זה היה אך הגיוני להחליף את החשמליות המוגבלות למסילה שלהם באוטובוסים שיודעים לעבור נתיב. החשמליות שנותרו בעולם נשארו יותר בגלל נוסטלגיה ושימור מורשת ופחות בגלל יתרון כזה או אחר. סיקרתי את היעלמות החשמליות בפוסט על לוס אנג'לס.יחלפו עוד עשורים עד שהחשמלית תומצא מחדש כרכבת קלה. נגיע לזה.
פקק חשמליות בטורונטו ב-2014 - מקור כאן
מאז חלק מקווי החשמלית בטורונטו קיבלו העדפה בדרך.
אם יש לכם אוזניות או רמקולים, הקשיבו לג'יי פורמן המוכשר והמצחיק מסביר על היעלמות החשמליות של לונדון.

ב. חיים ביחד
אחרי שהסוסים נעלמו מהנוף, רבים היו משוכנעים שהמכונית תחליף גם את הרכבות והאוטובוסים. לפחות למרחקים קצרים ובינוניים. כל תפיסת התכנון עד שלהי המאה העשרים התבססה על ההנחה הזו והמספרים שהראו ירידה מתמשכת בנסועה ברכבות ואוטובוסים (כמו גם בהליכה ברגל ובאופניים) ועליה בחלקו של הרכב הפרטי ניבאו שקיצם של הראשונים קרב. אבל זה לא קרה.
הסיבה העיקרית לכך היא שלרכב הפרטי חסרונות משלו. זיהום, תאונות דרכים, גודש, ניצול קרקע לא יעיל ועוד. במשך עשרות שנים התכנון התמקד בפתרון בעיות הרכב הפרטי שהלכו ונחשפו מבלי לסגת מחזון ה"אין עוד מלבדו". נבנו אוטוסטראדות ומחלפי ענק בניסיון לפתור את הגודש, היקף המזהמים ירד לאחר שהושתה חקיקה דרקונית, והוכנסו עוד ועוד מערכות להקטנת תופעת תאונות הדרכים. חניה הוסדרה על חשבון מדרכות ובמבני ענק מעל ומתחת לקרקע, צירי מסילה הפכו לכבישים, מרכזי הערים נזנחו לטובת פארקי מסחר ותעסוקה עם נגישות טובה לרכב הפרטי וחניה שנמתחת עד לאינסוף, ובכל זאת הבעיות נמשכו ואף התגברו.
פקק  טיפוסי

תהליך ההתפכחות מחזון ה"אין עוד מלבדו"אירע בקצבים שונים במקומות שונים בעולם, אבל היום שולטת בשיח הציבורי ובהדרגה גם בתוצר התכנוני גישה משלבת. ערים כמו קופנהגן ואמסטרדם טבעו את המונח "עיר אופניים"בו מוקצה לרוכב האופניים נתח נכבד מהשטח הציבורי והראו לעולם את היתרונות שבכך, ההליכה ברגל שדוכאה אך מעולם לא נעלמה לחלוטין חוזרת למרכזי הערים הותיקות שמגבילות עוד ועוד תנועת הרכב הפרטיבהן, הרכבות התגלו מחדש כ"עוקפות פקקים"וחזרו בגאון, כשהן מצליחות להתחרות גם ברכב הפרטי באזורי הגודש וגם במטוסים לטווחים קצרים ובינוניים (שאיימו להשמידם) באמצעות פיתוחים כמו רכבות מהירות שמקשרות בין מרכזי הערים במקום הסירבול של שדות התעופה. כשהתודעה הזו חילחלה החלו לצוץ יותר ויותר פרויקטים מבוססי העדפה לכלי רכב רבי קיבולת, בין אם זו חשמלית מודרנית (רכבת קלה) שזכתה להעדפה ובין אם זה קו אוטובוס משודרג (BRT או BHLS) או אפילו סתם נת"צ. החל להיות ברור שבהינתן העדפה בדרך יש לשירות הזה יתרונות לא מעטים על פני הרכב הפרטי. התחילו לספור כמה אנשים עוברים בדרך מסוימת ולא כמה מכוניות ואז גילו שלכל העסק הזה יש גם הגיון מתמטי עבור כל עיר חפצת חיים. גם ההשקעות ברכבת התחתיתחזרו ועלו אחרי שנים של הזנחה ואי פיתוח.
האופניים החשמליות והקורקינטים נתנו לכל העסק בוסט נוסף. ובמספר ערים בעולם החלו להבין שנדרשת גם העדפה מתקנת. כלי רכב פרטיים לא מודרים מהמרחב, אבל לעיתים נחסמת בפניהם הדרך הקצרה ביותר והם נאלצים לבצע מעקפים בזמן ששאר האמצעים הולכים/רוכבים/נוסעים ישר. זה לא קורה רק בערים המוכרות. גם בערים אנונימיות יחסית כגנט (גרמניה), גרונינגן (הולנד) ובירמינגהם (אנגליה) ואפילו יש ניצנים ראשונים בתל אביב.
גם החנייה שפעם ענתה לפתגם "כמה שיותר יותר טוב"הופכת למוצר נדיר יותר כי הערים כבר לא מוכנות לשלם את מחירה (והכוונה למחיר כאן היא שחנייה זולה ובשפע מעודדת שימוש מוגזם ברכב פרטי שמשפיע לרעה על העיר, לא למחיר הבנייה בפועל של חניה).

רחוב התומך במגוון אמצעים. מקור - כאן
ה"טוב מספיק"שורד
משני הסעיפים האלה למדנו משהו מאד חשוב. צריך יתרון כלשהו כדי להישאר במשחק. סוסים לא יכלו להציג שום יתרון לעומת הרכב המנועי, לא במחיר הקנייה והתחזוקה השוטפת, לא במהירות, לא בכוח נשיאה (המונח "כוחות סוס"נשאר הד רחוק לעבר), לא בטווח ואפילו לא בזיהום. וזאת מאחר ובעיית גללי הסוסים היתה בעיית זיהום חמורה ביותר. מאחר ולא נמצא להם אפילו יתרון אחד הם נעלמו מעולם התחבורה.
גם אוניות נוסעים לא הצליחו לגבור בשום צורה על מטוסי הנוסעים ונעלמו מהנוף. אמא שלי עוד נסעה לארה"ב לטיול באוניה שעשתה "קו שירות"לניו-יורק. לי כבר אין את האפשרות הזו. אוניות משא לעומת זאת מתהדרות בעלות נמוכה משמעותית לטון משלוח ממטוסים ולכן הן כן נשארו איתנו והיקף הטונאז'המובל בהן גדול מאי פעם (במקביל לגידול גם במטוסי מטען עבור משלוחים שמרכיב הזמן בהגעתם חשוב יותר, כל השוק גדל).
גם רכבות משא הציגו תועלות כלשהם לעומת משאיות ונשארו בתמונה, אך הסיפור האמיתי הוא המערכות עתירות הנוסעים, שהוכיחו שהן עשויות לגבור על הרכב הפרטי במונחי נוחות ומהירות שהושגו בעיקר באמצעות ההעדפה בדרך ושתרומתן הכלכלית לערים שהן משרתות גבוהה מספיק כדי להצדיק את ההשקעה הגבוהה בהן. 
קו האוטובוס הרגיל, בלי ההעדפה בדרך, הצליח לשרוד גם הוא. כאשר אחת הסיבות העיקריות לכך היא מחיר הנסיעה הנמוך לעומת בעלות על רכב פרטי, שנובע בין היתר מהעלות הנמוכה של "הקמת"קו אוטובוס המשתמש בכבישים קיימים. סיבה נוספת היא הפניה לאוכלוסיות שלא יכולות/רוצות לנהוג בעצמן, דבר שמדרבן ממשלות וערים להבטיח שירות בהיקף נרחב גם למקומות עם מספר נוסעים דליל. הסיבה השלישית קשורה בהיותו שירות משלים נוח לאותן מערכות מסילתיות או דמויות מסילה. מערכות התחבורה הציבורית משלימות אחת את השניה ובתורן גם קוראות לרכב הפרטי להצטרף כשותף ולא כאויב על ידי שימוש בחניוני החנה וסע

ומה הקשר לשירות גמיש?
שירות גמיש אם כך צריך להימדד הן מול הרכב הפרטי והן מול שירות האוטובוסים הקיים. יתרונותיו הם לכאורה בכך שהוא מקרב אותך ליעד וחוסך לך סיבובים מיותרים. בכך הוא מנצח רק סוג מסוים של קווי אוטובוס. כפריים או פרבריים, מתפתלים ובתדירות נמוכה. את הקווים העורקיים הכבדים יותר שפועלים כבר היום במסלול ישיר ובתדירות טובה, ומצליחים לאסוף הרבה נוסעים בזכות האמינות הטובה שמספק הנתיב הקבוע שלהם ולוח הזמנים הקבוע שלהם השירות הגמיש פשוט לא מסוגל לנצח. גם אם נחליף אותם בשירות גמיש פשוט נקבל שירות גמיש שנוסע אותו דבר לאורך כל היום.

אבל במגזר הכפרי/פרברי הוא לא מתחרה מול קו האוטובוס, שנמצא שם משיקולי רמת שירות בסיסית לכל אזרח בלבד. הוא מתחרה מול הרכב הפרטי השולט במרחב הזה. כאן חסרונותיו הבולטים הם זמינות חלקית (בהתאם לכמות הרכבים והנהגים שהוגדרה) לעומת זמינות מלאה של הרכב הפרטי, ולעיתים גם שטח שירות קטן שלא כולל כמה יעדים חשובים בעוד הרכב הפרטי מגיע לכל מקום. יכולתו להצליח במקומות אלה כמעט לא קיימת. הוא אולי יחליף את האוטובוס ואולי גם ייתן שירות קצת טוב יותר ממנו, ובמקרה טוב גם יעלה קצת פחות לקופת המדינה, אבל לא יצבור מספר נוסעים רב יותר מאלה שנסעו באוטובוס שקדם לו. לפחות לא בהיקפים גבוהים. למעשה ייתכן ואפילו כמה נוסעים קבועים יברחו מהשירות אם האמינות הבסיסית של קו שירות תילקח מהם, גם אם זמן הנסיעה הממוצע מדלת לדלת יתקצר קלות. 
מכאן שלשירות הגמיש יש עתיד כלשהו, זהו העתיד שבו הוא מחליף את קווי האוטובוס הפחות מצליחים שלנו בכפר ובפרבר (וגם בשכונה הפרברית), הן להגעה לעיר הקרובה והן להגעה לתחנת הרכבת/רק"ל/BRT/שירות אוטובוסים עורקי הקרובה. כדי שיהיה תמריץ להחליף את קווי האוטובוס הדלילים בשירות גמיש הוא צריך להיות יעיל יותר כלכלית. אבל המרכיב היקר ביותר הוא הנהג. ולפיכך כל עוד נדרש נהג מאחורי ההגה הוא ייאלץ להיות בזמינות נמוכה שתהיה די דומה לאוטובוס שאותו יחליף. זה אומר שהוא כנראה לא יפרוץ בסערה לחיינו בזמן הקרוב ויישאר בפורמט של ניסויים נקודתיים.

הבשורה האמיתית תגיע כשחזון השירות הגמיש ישולב עם החזון האוטונומי. ניתן יהיה להעמיד יותר רכבים גמישים בעלות לא גבוהה בכדי לאפשר זמינות גבוהה יותר של השירות. שירות גמיש יהפוך לאופציה המועדפת לשירות הרובד התחתון של התחבורה הציבורית. סביר שהוא ינגוס גם נתח קטן מהשירות העורקי של האוטובוסים והרכבות כי לא ניתן לתכנן שירות בלי חפיפה כלשהי, אבל סביר יותר שהוא גם יתרום במקביל לחיזוקם על ידי מתן פתרונות טובים יותר במייל האחרון.   אם וכאשר הוא יתבסס ייתכן ונראה גם אכילת נתח קטן נוסף מהשימוש ברכב הפרטי, זה שעד עתה נותר חסין "בזכות"התכנון מוטה הרכב הפרטי של הפרברים. אבל לא הייתי ממהר להספיד גם את הרכב הפרטי. כנראה שכולם יחיו זה לצד זה עוד שנים ארוכות כשהם עסוקים במשיכת חבל תמידית.



מה אפשר ללמוד מפרויקט הקרוסרייל

$
0
0


פרויקט הקרוסרייל, אשר עוד לא נפתח במלואו, הוגדר בעשור האחרון כפרויקט התחבורה הגדול באירופה. לכבוד פתיחת שלב 2 שלו השבוע (מתוך חמישה) החלטתי ששווה להכיר אותו.


הסטוריה ארוכה, בקטנה.
ב-1863 נחנך קו הרכבת התחתית הראשון בעולם בלונדון על ידי חברת "רכבת המטרופולין"שכללה 7 תחנות בלבד ובכך מימשה רעיון תכנוני שהחל למעשה אי שם באזור 1830. עד היום הקו הזה, שהתארך מאד מאז, נקרא קו המטרופוליטן,  במנהרה הופעלו רכבות קיטור מזהמות ורועשות אבל זה לא הפריע לקו זה ולקווים שבאו אחריו להיות הצלחה מסחררת מבחינת מספרי נוסעים.
במשך כחצי מאה (עד 1906) כבר נבנו ועבדו תשעה קווים. בתקופה הזו האימפריה הבריטית כבר החלה לאבד גובה בכל מיני מלחמות שקדמו למלחמת העולם הראשונה וכל העסק קצת הואט, אם כי הרחבות של קווים קיימים המשיכו פה ושם.
התקופה הראשונה התאפיינה בתחרות בין מספר חברות פרטיות שכל אחת יזמה קו משלה והתחרתה בחברות האחרות באמצעים שונים. לאחר מכן נעשו ניסיונות לאחד את התכנון ואת התפעול למשהו יותר קוהרנטי. ניסיונות שהחלו לצבור פירות ראשונים בשנות ה-30, רק כדי להיתקע שוב עם פרוץ מלחמת העולם השניה.  אחריה הולאם השירות, אבל המדינה היתה עסוקה בשיקום התשתיות ההרוסות מעל פני הקרקע ולא ממש התפנתה להמשך פיתוח הרכבת התחתית. בשנים אלה לונדון עלתה כפורחת ומספר המשתמשים בקווי התחתית, כמו גם בקווי הרכבת הפרבריים שהופעלו  עדיין על ידי חברות פרטיות שונות, הלך ועלה עד שהגיע לרמות צפיפות בלתי נסבלות. עם הביקוש עלו גם היוזמות להרחבת הרשת על ידי שני קווים חדשים. קו ויקטוריה (1969) וקו ג'ובילי (1979). כמובן שעם השנים היו המון הרחבות ושינויים שונים כמו חיבור קו הג'ובילי לדוקלנדס בסוף שנות ה-90 אבל בגדול המערכת נשארה אותו דבר מ-1980 עד ימינו.

זו המפה הרשמית המפורסמת של האנדרגראונד, שכוללת גם אמצעים נוספים כמו רכבות קלות ואת הרכבת המהירה לשדה התעופה. תוכלו למצוא אותה ברשת ברזולוציות טובות יותר ותוכלו גם למצוא מידע מעניין על האופן שבו עוצבה. אבל אני רוצה שתסתכלו דווקא על המבנה העקרוני והלא מפתיע. כמעט כל הקווים מתנקזים למרכז לונדון. כתוצאה מכך המערכת במרכז לונדון מאד צפופה ומסועפת. ובכל זאת, או בזכות זאת, גם מאד עמוסה. בשוליים לעומת זאת המערכת מבוזרת מאד ובין שתי שלוחות של קו רכבת תחתית יכול להיות שיש עשרות יישובים השייכים למטרופולין ולא משורתים בצורה טובה. לעיתים הם משורתים על ידי רכבת פרברית או בינעירונית שאינה קשורה ל-TFL (רשות התחבורה של לונדון) ולעיתים גם זה לא.

למה צריך עוד קו רכבת תחתית בלונדון?
לכל קו רכבת חדש יש שתי מטרות המשלימות אחת את השניה:
א. הפחתת הצפיפות במרכז על ידי הסטת נוסעים לקו החדש, שיספק גם קיבולת נוספת וגם קישורים ישירים בין תחנות שעד היום דרשו מעבר.
ב. הגעה לקהלים חדשים על ידי הרחבת הרשת לפריפריה, למקומות שקודם לכן לא נהנו משירות כלל או שנהנו משירות פרברי/אזורי בלבד ולא מטרופוליני.
שתי מטרות אלה היוו את ההגיון מאחורי הקרוס-רייל. והשילוב שלהן מייצר הגיון חדש לחלוטין שנדבר עליו בהמשך. זה אינו קו אנדרגראונד קלאסי.  בואו נכיר אותו.

מטרופולין לונדון מזכיר כדור פחוס מאד, כאשר ציר מזרח-מערב ארוך יותר מציר צפון דרום, במידה רבה את התצורה הזו קבעה ההתיישבות ההיסטורית לאורך נהר התמזה הזורם ממערב למזרח. מטבע הדברים השירות שנע ממערב למזרח הינו השירות העמוס ביותר של הרשת הלונדונית, כאשר נמל התעופה הית'רו הענק הנמצא במערב מתדלק את הביקושים האלה עוד מעבר לפיזור האוכלוסיה הרגיל.
לונדון פזורה משני צידי התמזה, אבל העברת קו רכבת תחתית מתחתיו היא משימה קשה ויקרה. בעוד ישנם אמצעים שונים בקווי הצפון-דרום החוצים את התמזה, (לא כולם רכבת תחתית, גם רכבות קלות) קווי המזרח-מערב התמקדו בגדה הצפונית של התמזה. זו עוד בעיה שסומנה לפיתחו של תכנון הקרוס- רייל.
זהו השלב השלישי באבולוציה של הרכבת התחתית של לונדון. המנהרות הראשונות היו לא יותר מתעלות מכוסות. השלב השני התאפיין במנהרות עמוקות יותר. השלב השלישי מתאפיין במנהרה עמוקה במיוחד, אבל מעבר לעומקה היא גם גדולה יותר, כדי שתוכל להכיל רכבות גדולות יותר, וגם ארוכות יותר, דבר שמביא לתחנות ארוכות יותר. הקו הזה לבדו אמור להגדיל את מספר הנוסעים בלונדון בערך ב-10%. זה די הרבה למערכת שמסיעה כבר היום כ-5 מליון נוסעים ביום והיא אחת מעשרת המערכות העמוסות בעולם.
אורכו של הקרוסרייל הוא 117 ק"מ. חלקו, בעיקר במרכז לונדון חדש לגמרי, אבל מתחבר בחלקו לתחנות קיימות, מה שלא עושה את זה יותר פשוט. 10 תחנות יהיו חדשות לגמרי. חלקו העילי הוא לעיתים חדש ולעיתים נסמך על מסילות קיימות של הרכבת הפרברית. מה שגם העלה את הצורך לשדרגן עד כדי בנייה מחדש של המסילות והתחנות. למעשה מחוץ למרכז העיר הוא קו עילי שאפילו חולק את מסילתו עם קווים אחרים. קטע המנהרות במרכז לונדון הוא "רק" 21 ק"מ של מנהרה כפולה (כלומר 42 ק"מ). גם המהירות המסחרית צפויה להיות גבוהה יותר מהקווים הקיימים, וגם סידור המושבים תומך יותר בנוסעים יושבים מאשר תחתית רגילה כי זמן הנסיעה מקצהו למרכזו יהיה די ארוך. כל מה שתיארנו כאן בא להמחיש שלמעשה לא מדובר בקו אנדרגראונד קלאסי אלא ברובד נוסף, משהו באמצע בין האנדרגראונד לרכבת הפרברית. ואכן הוא קיבל מיתוג משלו בצבע סגול (במקום האדום המסורתי של הטיוב) אך באותו סמל מוכר. הוא גם קיבל את השם אליזבת'שמתכתב כה טוב עם שאר שמות קווי התחתית.
אולי כבר ניחשתם, הקו דומה במאפייניו ל-RER הצרפתית וגם ל-S-BAHN  בכמה מערי גרמניה. כלומר אותו רובד ביניים שבין רכבת תחתית קלאסית לרכבת כבדה  קלאסית.

תדירותו של הקרוסרייל בקטע המרכזי תהיה 24 רכבות בשעה לכל כיוון (רכבת כל שתי דקות וקצת), הקו כולל מזלגות במערב ובמזרח שייהנו מתדירות מופחתת כמובן, אחד ממזלגות המערב הוא להית'רו. בכל כיוון אחד משיני המזלג ארוך במיוחד ויהיו רכבות רבות שיסיימו בתחנת ביניים ולא ימשיכו ממש עד הקצה. למעשה לקצוות הקו ברדינג במערב ובשנפילד במזרח יגיעו רק 2 רכבות כל שעה.
במפה הבאה מתוך ויקיפדיה האנגלית תוכלו לראות את הקרוסרייל בסגול. קצותיו במזרח (שנפילד) ובמערב (רדינג) חתוכים אבל הקטע המרכזי מאד ברור, לרבות חציית התמזה המדוברת. ספרתי לא פחות מ-15 חיבורים עם קווים אחרים ברשת. אין ספק שגם במרכז לונדון הוא יקצר את זמן הנסיעה להרבה אנשים. כפי שתראו בטבלה בהמשך.
הקרוסרייל בסגול - מקור: כאן

הקרוס-רייל הוא בעצם רג'יונל קונקטור
ועכשיו אני לוקח אתכם החוצה מעולם האנדרגראונד לעולם הרכבות הפרבריות. תחנות רכבת כבדה תמיד נבנו מחוץ למרכזי הערים הצפופות ואחר כך הערים הקיפו אותן. הן מסמנות במידה רבה את שולי מרכז העיר ההסטורי בעת בנייתן. אם הגעת מפרברים לתחנה כזו, הגעת למרכז עירוני פועם, אבל יכול להיות שהיעד שלך בצידו השני של המרכז העירוני היה רחוק מדי להליכה. עם אתה גר ממערב ללונדון (נגיד ברדינג), יכולת להגיע עד תחנת פדינגטון ליד הייד פארק. אם איתרע מזלך ואתה עובד בקנרי וורף שמצוי רחוק דרומה משם היית צריך לדלג בין עוד שני קווי רכבת תחתית כדי להגיע ליעדך.
אותו דבר לגרים בשנפלד שבמזרח רק שהיית מגיע עד לתחנת הרכבת ברחוב ליברפול ומשם מכתת רגליך להמשך הדרך. ומי שגר במערב ועובד במזרח? זה בכלל היה סיוט.
אבל, מה אם נחבר את מסילת הרכבת המזרחית למסילה המערבית באמצעות קטע חדש תת קרקעי שיתחבר לכל קו אנדרגראונד שאותו יחצה? ומה אם ניתן בו תדירות מטורפת במרכז כך שיעזור גם למשתמשים בתוככי לונדון? התשובה היא שנקבל קו שעונה על כל כך הרבה צרכים מקבילים שמספר הנוסעים הגבוה מובטח בו. זה הרג'יונל קונקטור.
זה הרעיון מאחורי הRER הצרפתי. ששימש השראה לקרוסרייל, וזה גם הרעיון מאחורי מסילת האיילון שלנו שחיברה בתחילת שנות ה-90 בין מסילת חיפה תל אביב (שסיימה בתל אביב מרכז) לבין מסילת לוד תל אביב (שסיימה בתל אביב דרום) ואיפשרה לראשונה קווים מוצלחים כמו נהריה-ב"ש או בנימינה-רחובות.  דיברנו על הרעיון הזה גם בהקשר של לוס אנג'לס.

בעיות בעיות בעיות
הרעיון לקו מזרח מערב ארוך שכזה נבט עוד בשנות ה-40, אבל כאמור אף אחד לא היה פנוי להשקעה אדירה כזו. הוא הוצע שוב (לראשונה תחת השם קרוס-רייל) ב-1974, ונדחה שוב. הוצע שוב (כל פעם במתכונת קצת שונה) בתחילת שנות ה-90 ונדחה והוצע שוב בתחילת שנות ה-2000. הפעם, אולי בחסות הכלכלה הצומחת והצפיפות ההולכת וגוברת בקווים הקיימים, הקו מצא אוזן קשבת, אושר ב-2005, והחל להיבנות ב-2009 בעלות מוערכת של 16 מליארד שטרלינג. הבניה היתה אמורה להסתיים ב-2017. כבר ב-2010 התאריך נדחה ל-2018 עקב שינוי שיטת הכרייה המתוכננת למשהו קצת זול יותר ואיטי יותר.

חפירה בעומקים שלונדון לא ידעה עד כה מעלה חששות. בעיקר כשנתגלו שני אתרי קבורה בתוואי. העבודה נעצרה כדי לוודא שהחפירה לא תביא להתפרצות אבעבועות שחורות או אנתרקס וחודשה רק כשהסתבר שהשלדים "נקיים". נמצאו מאות פריטים ארכיאולוגיים ופרה-היסטוריים ביותר מ-40 אתרים לאורך התוואי,  גם תאונות עבודה קרו פה ושם והביאו לעצירה ולחקירות.
נטען כלפי קרוסרייל שהיא מבצעת מעשי בריונות כלפי תושבים שהקרקע שלהם היתה אמורה להיות מופקעת לצורך הפרויקט,  בכדי שימכרו לה אותם במחיר מופחת. עוד בעיה התגלתה עם כמויות העפר העצומות שנחפרו, אשר לבסוף הועברו אחר כבוד לשמורת טבע בשם וולסי ווטלנדס שיובשה מהים. בערך 7 מליון טון עפר הועברו לים לצורך זה.

היו עוד המון בעיות לוגיסטיות, לדוגמה איך מרחיבים תעלה קיימת בקטע קצר שחשבו להשתמש בו כדי להוזיל עלויות? לא מרחיבים, חופרים אותה מחדש, אבל לפעמים מגלים באיחור שאי אפשר להרחיב ומשנים תוכניות תוך כדי תנועה מה שמביא לעיכוב.

לבסוף ב-2015 החפירה באמצעות 8 מכונות ה-TBM הסתיימה. התקנת המסילות הסתיימה ב-2017 וב-2018 החלו להריץ רכבות ניסיון. ואז - הודיעו על דחייה כי לא כל המערכות מותקנות. למתי? לסתיו 2019. כמה חודשים לפני תאריך היעד החדש התאריך נדחה שוב. הפעם לבין אוקטובר  2020 למרץ 2021. (וזה לפני שהקורונה בטח השפיעה גם עליהם), הסיבה. מערכות המנהרות והתחנות לא מושלמות ומערכות האיתות (חומרה ותוכנה) דורשות עוד הרבה עבודה. מסתבר שיש שלוש מערכות איתות שונות לאורך התוואי כתוצאה מהשילוב בין תוואים ישנים לתוואי חדש וכתוצאה מהיעדר הבלעדיות ל-TFL בתוואים הישנים.
ביולי 2019 נכונה אכזבה נוספת. עיכוב נוסף. הערכה מחודשת טענה שהקו לא ייפתח לפני 2023/2024. באסה.
בפן התקציבי העלות המקורית תפחה ל-18.25 מליארד ליש"ט.  (81 מליארד שקלים בשבילכם) ועוד היד נטויה.
זה יצר בעיה נוספת - מה עושים עם כל הרכבות שכבר הגיעו ועכשיו לא צריך את כולן? גם פה ניתן פתרון יצירתי כאשר ה-TFL הגיעה להסכם עם אחת מהחברות האזוריות לשימוש זמני של הרכבות החדשות בקו שלה, בזמן שהיא מצטיידת בקרונות חדשים. בכך הציבור באותו קו הרוויח רכבות חדשות בערך שנתיים לפני המועד המתוכנן.
הקרוס-רייל חוסך זמן רב בין תחנות ברשת. מקור: ויקיפדיה האנגלית


אבל לא מדובר בהכל או כלום. למעשה הקטעים העיליים שרק עברו שיפוץ מסיבי מוכנים. מה שחסר הוא הקטע המרכזי. בקטעים אלה כבר היה שירות ובמסגרת הקרוסרייל הוא היה אמור לעבור  ידיים מהמפעיל האזורי ל-TFL, רשות התחבורה המטרופולינית של לונדון.  זה תהליך שקרה ב-2015 בקטע מתוך המזלג הצפון מזרחי (מליברפול לשנפלד) ובקטע מפדינגטון לשלוחת הית'רו  שעבר מהית'רו קונקט והית'רו אקספרס ל-TFL כהכנה לקרוסרייל ב-2018. ולבסוף בדצמבר 2019 מרדינג ועד פדינגטון. ממש השבוע הרכבות החדשות של הקרוסרייל קיבלו אישור לנסוע מפדינגטון ועד הית'רו.
מה שיש לנו כיום הוא קרוסרייל ללא הקטע המרכזי והעיקרי שמזכיר יותר את המצב הקודם מאשר המצב העתידי. חסר הרג'יונל קונקטור.
האם ב-2023 הקטע המרכזי ייפתח? האם מערכות האיתות והתקשורת יעמדו בתדירות של 24 רכבות לכיוון? האם הקו יעמוד בתחזיות ל-200 מליון נוסעים בשנה? האם הוא ירוויח מליארד ליש"ט כל שנה כמו שהתחזיות מראות?  ומה יהיה התקציב הסופי? האם יאושר גם "קרוסרייל 2"מצפון מזרח לדרום מערב שיעלה 46 מליארד ליש"ט? נחכה ונראה.


מה בין לונדון לתל אביב?

תל אביב צמאה למערכת מטרו כבר זמן רב, והחל מ-2016 תכנון המטרו מקודם ברצינות. כעת כשהתכניות בהפקדה לקראת אישור ועוברות לתכנון מפורט של שלבי עבודה לקראת ביצוע, תג המחיר שלה נראה מאד מרתיע (150 מליארד ש"ח).
הקרוס-רייל מלמד אותנו שכשיש פרויקט נכון, גם אם הוא יקר מאד ומסובך מאד, שווה ללכת עליו, וגם כשעיכובים הם מנת חלקו של כל פרויקט גדול ומורכב, זה לא צריך להרתיע. גוש דן היה ויישאר ה"לונדון שלנו"ובהקשר הזה שלושת קווי הרק"ל הנבנים הם רק ההתחלה. שלושת קווי המטרו המתוכננים הם רק האמצע. תמיד יהיה מה לשפר ולהוסיף ולשדרג. רק כך אפשר להגיע למערכת צומחת ויעילה.
במקביל למטרו כבר נבנית מסילה רביעית באיילון, וכבר מתוכננת מסילה חמישית ושישית, ואולי גם קו הרק"ל הצהוב שהוקפא בזמן תכנון המטרו יחזור לשולחן הדיונים. מערכת טובה עולה הרבה, אבל גם מחזירה את ההשקעה. זה מוכח ובדוק.
הציבור בלונדון, שנהנה ממערכת מפותחת מאד כבר כיום, מצפה לקרוסרייל בכליון עיניים. כי פשוט אין כזה דבר טוב מספיק כשמדובר במטרופולין מתפתח. זה חייב להיות נכון גם לגוש דן.


תחבורה ציבורית ומחלפים - הילכו שניים יחדיו?

$
0
0
הגורם העיקרי שמדיר שינה מעיני המקטרגים על התחבורה הציבורית הוא פער זמן הנסיעהבינה לבין רכב פרטי.
לפער יש המון סיבות. בפוסט זה ניגע רק באחת מהן, המחלפים, הפוסט יתמקד בקווים בינעירוניים ונכון גם לקווים פרבריים משולי המטרופולין למרכזו או לצידו האחר.
הפוסט קצת ארוך וטכני. שיהיה לכם בהצלחה...

בכביש צר, בו כל חיבור בין שני כבישים הוא צומת. בכל אחת מפאות הצומת ישנו עמוד צנוע ואולי גם סככה המסמלים את תחנת האוטובוס. כל אוטובוס עובר יכול לעצור אם יש בתחנה נוסע פוטנציאלי שמישיר לו מבט. זמן העיכוב לעומת הרכב הפרטי נמוך ואם התחנה ריקה הוא לא קיים בכלל. עוד יש כמה כבישים כאלה בארץ, אבל הם הולכים ומתמעטים.

בכבישים רחבים יותר, הצמתים רחבים יותר ולעיתים מרומזרים. העמוד/סככה דורשים כעת גם מפרץ בשל המהירות הגבוהה של כלי הרכב הפרטיים החולפים בסך, האוטובוס נדרש להיצמד לימין למקרה שאולי מחכה נוסע בתחנה, גם אם המשמעות היא נסיעה איטית יותר ביחס לרכבים פרטיים החוצים את אותה צומת בנתיב השמאלי. גם ההשתלבות חזרה מהמפרץ לוקחת יותר זמן, ואם יש גל ירוק כלשהו האוטובוס לא יכול להיות מסונכרן אליו.  זמן הנסיעה של האוטובוס לא השתנה בהרבה מהמצב הקודם לרעה אך מנגד סביר שזמן הנסיעה של הרכב הפרטי השתנה לטובה בעקבות הרחבת הכביש. הפער בינהם נהיה משמעותי יותר אך עדיין סביר.

ואז הגיעו המחלפים
שלא תבינו אותי לא נכון, אני גם נוהג ברכב פרטי לפעמים. מספר הרמזורים בין ביתי ברעננה לחניון עזריאלי הוא 4 בלבד, לראש פינה הוא 7 בלבד, למצפה רמון 8. (4 מתוך כל מספר הם אותם 4 רמזורים ברעננה מביתי ל-531). הדרכים הרחבות, המהירות והבטיחותיות טובות גם לי. השורה התחתונה היא שהרכב הפרטי ניצח את התחבורה הציבורית במאבק עלהיקף המשתמשים, ובכתוצאה מזה גם על היקף ההשקעה בתשתיות. שימוש היתר ברכב הפרטי מייצר המון בעיות והשקעה בתשתיות נועדה למזער אותן. לרוב במטרה משולבת של הגדלת מהירות והגדלת בטיחות.
אוטוסטראדות ומחלפים הם הגביע הקדוש של השילוב הזה. אם רק מספר המכוניות היה מפסיק לעלות הם גם היו מחסלים פקקים... זו אירוניה מתחום הביקוש וההיצע שמהנדסי כבישים וכתבי תחבורה פחות מודעים לה. שמה המקצועי הוא "ביקוש מושרה".

המחלפים מחסלים את הצמתים, שהם שורש כל רע בכבישים בינעירוניים אם תשאלו כל מהנדס כבישים, על הדרך הם פוגעים בתחבורה הציבורית שמבחינתה אוטוסטראדות ומחלפים הם שורש כל רע. למה?

להיות או להיות, זו השאלה.
רכב פרטי, מרגע שיצא את ביתו ועד שהגיע ליעדו, נחשב לתנועה עוברת. שום דבר לא מעניין אותו בדרך. אם הוא נדרש לעבור בתוך עיר הוא ייסע לאט יותר ו"יבזבז זמן", ובמקביל הוא ישפיע בצורה שלילית מאד על אותה עיר (פקקים, זיהום אויר, תאונות, צורך בדרכים רחבות בתוך מרקם עירוני וכן הלאה). לכן כבר עשרות שנים שבוני התשתיות מתאמצים להוציא את הרכב מהעיר אל אוטוסטראדות המקיפות או חוצות אותה. 
אוטובוס הוא שונה. למעט מספר מצומצם של קווים ישירים ללא תחנות ביניים, קו האוטובוס חי מהחתך העירוני. הוא אוסף נוסעים בתחנות רבות בעיר המוצא ומוריד אותם בתחנות רבות בעיר היעד. בדרך הוא אוסף ומוריד נוסעים בתחנות ביניים הנמצאות בצמתים או בערים אחרות שהוא חולף בהן. 
כל תחנה לאורך הקו מייצרת מעט נוסעים. ביחד הן מייצרות הרבה נוסעים. כך הקו מתמלא ונוצר צורך להוסיף שירות, כלומר להגדיל תדירות. וקו מוצלח הוא קו בתדירות גבוהה. היה נחמד אם הוא היה יכול להתמלא בתחנה אחת כל עשר דקות. אבל זו פריבילגיה ששמורה לכמה קווים יחידי סגולה שמקשרים בין שתי ערים גדולות במיוחד. בדרך כלל המשמעות של קווים נטולי תחנות ביניים היא תדירות מגוחכת.
מכאן שלאוטובוס יש פחות מה לחפש באוטוסטראדה מאחר ואין בה תחנות ביניים. אין זה אומר שקווי אוטובוס נמנעים מאטוסטראדות, אבל עיקר השירות יישאר תמיד מחוץ להן. קו אוטובוס מתעניין מאד במה שקורה בדרך ובאוטוסטראדות לא קורה בדרך כלום. 
ככל שיש יותר אוטוסטראדות, התוצאה של זה היא הגדלת פער זמן הנסיעה בין רכב פרטי לתחבורה ציבורית. מדובר ב"טבע"של כל אמצעי ולכן גם לא צפוי לו פתרון ברמה המערכתית, אולי רק כמה שיפורים נקודתיים.

אבל מה עושים עם כביש רגיל שהופך לאטוסטראדה?
כאן מתחילה הבעיה. מתכנני הכבישים היו שמחים פשוט לעקור את התחנה ולזרוק אותה למיחזור, וזה קורה לפעמים, אבל בדרך כלל משתדלים בכל זאת לשמר את התחבורה הציבורית על אף השינויים הגיאומטריים. איך עושים את זה? תלוי בסוג המחלף:

א. מחלף יהלום פשוט: 
המחלף הקלאסי והפשוט המחבר דרך מהירה עם דרך לא מהירה. מודגם כאן על מחלף בת שלמה:

האוטובוס למעשה נוסע בדיוק כמו שהוא נסע קודם, עובר צומת ועוצר בתחנה במפרץ. לעיתים הצומת מרומזר או בעל כיכר ולעיתים לא. ההשתלבות מהתחנה חזרה קלה יותר ופחות מסוכנת וזמן הנסיעה שלו כמעט לא השתנה. אבל... הרכב הפרטי אפילו לא טורח להאט וחולף ב-100 קמ"ש לידו. 
לפעמים יש פקקים ברמפה (כשהמחלף מחבר יישובים קצת יותר מרכזיים מבת שלמה) בזמן שהאוטוסטראדה זורמת ואז הפער עשוי לגדול עוד. לעיתים יש פקק באוטוסטראדה ולא ברמפות אבל אז נהגי רכב פרטי מתחילים לקצר דרך הרמפות ומהר מאד היתרון היחסי הזה נעלם. מחלף בית ינאי חווה פקק כזה כל שבוע.
בפני מתכנני התחבורה ניצבת בחירה בין רע לרע. האם האוטובוס יעלה על הרמפה או לא? אם הוא יעלה יידפקו כל הנוסעים הממשיכים על האוטובוס. אם הוא לא יעלה יידפקו הנוסעים שקודם עלו בתחנה הזו.
אין שחור ולבן. אבל ככלל הנטייה היא להשאיר את השירות שהיה קיים בתחנה טרם המיחלוף, גם אם מספר הנוסעים זעום. קווים חדשים נהנים מסט שיקולים חדש שלא מתחשב בעבר ולכן בהם קל יותר לאפשר דילוג על תחנות במחלפים. במרכז יש המון אלטרנטיבות ורבדים ואבחנה טובה יותר בין קו מהיר לקו מאסף ולכן גם בו קל יותר לברור מספר קטן של קווים שידלגו על המחלף, בעוד בפריפריה היצע השירות נמוך ולכן "הכל מאסף". השיקולים לכאן או לכאן נתמכים בבדיקה של חשיבות התחנה לנוסעים בקו. וכן בבדיקה של היקף העיכוב לנוסעים הקיימים. מאחר וכאמור במחלף יהלום פשוט העיכוב לא ענק. לרוב הקווים כן משרתים אותו והפער בינם לבין הרכב הפרטי הולך וגדל.
אגב, מחלפי יהלום גם נפוצים בחיבורים בין דרך בינעירונית לדרך עירונית, בעיקר עקב היותם חסכוניים במקום. במקומות אלה המועדים יותר לעומסי תנועה העיכוב עשוי להיות שיקול מכריע.

ב. מחלף יהלום מסובך: 
לעיתים מסיבות שונות לא ניתן לייצר מחלפי יהלום פשוטים, אבל התצורה הסופית שמתקבלת כן מזכירה אותם. אחת הסיבות לכך היא רצון  המתכננים לאחד כמה חיבורים שהיו לכביש הקודם למחלף אחד, מה שמייצר מחלפי יהלום עם דרך שירות ארוכה יחסית במקביל לכביש הראשי. בחרתי דוגמה צנועה למקרה כזה ממחלף כחל ומחנה עמיעד.

המחלף מהווה איחוד של שלושה צמתים עם הדרך הישנה.
א. צומת הכניסה למחנה עמיעד (צמד התחנות המזרחיות) (יש בינהן מעבר תת קרקעי להולכי רגל).
ב. צומת הכניסה לכחל (צמד התחנות המערביות ותחנה נוספת לשירות האזורי הנכנס ליישוב)
ג. מחצבת עמיעד שלא צריכה תחנות. ואני מזכיר אותה רק כדי שתבינו מה זה הכביש הזה שנמתח מערבה מקביל לכביש 85.

בשל אילוצי מקום או עלות, העליה חזרה לכביש המהיר מכחל נעשית באמצעות יו-טרן בכיכר וחצי לולאה. 
השילוב של שתי התחנות, דרך השירות היחסית ארוכה, והסידור הלא רגיל של החזרה לכביש היקשה על קבלת החלטה שפשוט הכל ייכנס לרמפות. העיכוב גדול מדי. בעיקר כשזוכרים שבכביש 85 עובר קו 845 בין ק"ש לתל אביב ופעמים רבות הוא מלא עד גדותיו בנוסעים ממשיכים שכל דקה יקרה להם.
בדיקה של ספירות הנוסעים בתחנות הראתה באיזה קווים משתמשים יותר. והראתה שבקו 500 לחיפה יש הרבה יותר משתמשים ממחנה עמיעד. לכן הוחלט ש-500 ייכנס ו-845 לא. פשרה שבה בתקווה מספר המרוויחים מכל החלטה גדול ממספר המפסידים. לכחל נגזל שירות ישיר לתל אביב. אבל מנגד פער זמן הנסיעה בין רכב פרטי לתח"צ בין קרית שמונה לתל אביב לא גדל במחלף הזה. (הוא כן גדל בגלל מחלפים אחרים שבהם הוחלט כן לעצור).

דוגמה מסובכת יותר יכולה להיות מחלף חוף השרון (שפיים-געש). בו דרך השירות ארוכה ולעיתים עמוסה לאורך כביש 2 (כאשר כבונוס האוטובוס הנוסע צפונה צריך לעבור פעמיים מתחת לכביש הראשי). וזאת לעומת נסיעה מהירה ואפילו עם נת"צ מחוץ לה. השירות מנתניה לתל אביב נאלץ להתחלק למאסף (כמו 601) ומהיר (כמו 605). בהחלטה אם להיכנס למחלף או לא. דוגמה נוספת תמצאו בקטע כביש 77 החדש ליד צומת אלונים לעומת חמשת הכיכרות בדרך השירות המקבילה. הבחירה אף פעם לא קלה ומישהו תמיד נפגע. מדובר באיזונים עדינים ולא רק במתמטיקה פשוטה.

ג. מחלף הכולל לולאות.
מחלפים אלה נבנים כ"טיילור מייד"לכל צומת וצומת. אבל לרוב הם מוכוונים מראש לצמתים בהם נפחי התנועה גדולים יותר. צמתים שבהם מחלף יהלום, הכולל שני צמתים עם פניות חופשיות לכל הכיוונים (לרבות שמאלה) פשוט לא יספק את הסחורה.
הנפחים הגדולים הנעים בכל הכיוונים משמעם גם גיוון רב יותר במסלולי האוטובוסים המשתמשים במחלף. חלקם ממשיכים ישר אך חלקם (ולעיתים רובם) פונים ימינה או שמאלה בהתאם לכיווני הביקוש העיקריים. 
המטרה של המתכננים היא לבטל את הצמתים, בדגש על הפניות שמאלה. אבל לא תמיד מטרה זו מושגת במלואה.
גם מחלפים אלה ניתן לסווג ל"פשוט"ומסובך". בדגם הפשוט חלק מהצמתים נשמרים, ועבור האוטובוס הממשיך ישר נוצר לעיתים מבנה יהלום פשוט אך רחב יותר(בגלל הלולאה שבאמצע). תוספת זמן הנסיעה כתוצאה מהרחבה זו לא גדולה, אך מתהווה אלמנט בעייתי אחר. זמן ההליכה בין התחנות במחלף. כאשר בעוד במחלף יהלום פשוט הוא נשאר "ארוך אבל סביר", במחלף יהלום עם לולאה או שתיים עשוי להפוך לארוך ולא סביר, ולכלול מעברי חציה מעכבים נוספים ואולי אף מסוכנים. 
בחרתי להדגים באמצעות מחלף המוביל הכולל רק לולאה אחת את ההשפעה על מרחקי ההליכה. אני חושב שהתמונה מדברת בעד עצמה.

נסיעה בכביש 77 ממזרח לדרום מערב עונה להגדרה של מחלף יהלום רגיל על כל היתרונות והחסרונות שלו. 
כביש 79 במקרה זה הוא הכביש החוצה את היהלום שלנו. הוא קיבל שני צמתים מפוצלים במקום צומת אחת קודם ותחנה אחרי כל צומת.
אבל המתכננים רצו לתת פניה שמאלה חופשית (ללא רמזור) באחת הפאות והתוצאה במקרה זה היא לולאה. שמגדילה מאד את השטח שתופס המחלף. תוצאת משנה היא שהתחנה הדרומית (לכיוון ציפורי ונצרת) קובעה רחוק מאד משאר תחנות המחלף. יותר מ-500 מ'. וחציה של בין 5 ל-7 צמתים. מובן שאפשרות ביצוע המעבר מקו לקו נהיתה פחות ריאלית.

הלולאה יצרה עוד בעיה. היכן למקם את התחנה בכביש 77 לכיוון מזרח, כך שלא תדפוק את תנועת הרכבים הפרטיים המהירה שהושגה בזכות הלולאה 
הרי אין יהלום, ואין אפשרות לרדת מהרמפה ולהמשיך ישר כי בזכות הלולאה למגיעים מדרום ניתנה קשת ארוכה של ימינה חופשי.
התחנה נקבעה על הציר הראשי מיד אחרי הגשר, פתרון אלגנטי עבור האוטובוסים שלא צריכים לשלם "זמן רמפה", אם כי אני בטוח שמתכנני הכביש היו שמחים אם היתה נמנעת מאוטובוס עצירה על כביש ראשי והשתלבות מסוכנת חזרה. (כלומר אם בכלל לא היתה תחנה). אבל הוחלט שלא לפגוע בשירות קיים והתחנה הוקמה. עכשיו אתם מוזמנים להתעמק בתצ"א ולחפש את המסלול שהולך הרגל חייב לעשות. אני מצאתי מרחק של 550 מ'עבור נוסע שרוצה להגיע מכביש 77 לתחנה הצפונית של כביש 79. מרחק אוירי של 120 מ'. זה נראה ככה. זה כשלעצמו מבטיח שימוש פוחת בתחנה הזו ובתחבורה הציבורית בכלל.

המרחק גדל בשל הצורך לעמוד בסטנדרטי חוק הנגישות. אין לי בעיה עם זה, אבל משיקולי תקציב זניחים ביחס לעלות המחלף, פעמים רבות מוותרים על תוספת של דרך קצרה יותר ולא נגישה (מדרגות), שתאפשר להולכים על שתיים קיצור דרך משמעותי מהדרך הנגישה והמתחייבת על פי חוק.
הפניה ימינה חופשית מדרום למזרח יצרה בעיה נוספת: מה עושה אוטובוס שמגיע מדרום ופונה מזרחה? התשובה היא שבהיעדר תחנה הוא פשוט ימשיך לנסוע. מה זה אומר על אותו קו בדרך ההפוכה. האם הוא יעצור בתחנה או לא?. האם צריך לסבך עוד את המחלף או לא?. במקרה הספציפי הזה של צומת המוביל לא מדובר בהרבה שירות שפונה ימינה חופשי (ומה שקיים הוא שירות אזורי דליל) ולכן ההחלטה לא למקם שם תחנה נכונה, אבל מה קרה בצומת גולני? 

צומת גולני היתה בעבר צומת מעבר בין קווים רבים הנוסעים בכל הכיוונים האפשריים. מטבריה לחיפה ולת"א ישר על כביש 77, מקרית שמונה וצפת לעפולה והלאה משם ישר על כביש 65, מטבריה גם לעפולה ומקרית שמונה גם לתל אביב, והרבה שירות אזורי יותר (מסח'נין לנצרת או לטבריה לדוגמה). כלומר הרבה שירות מכל פינה לכל פינה. במחלף הזה הגדילו לעשות שתי לולאות. וככה הוא נראה.

על מרחקי ההליכה הארוכים דיברנו ולא ארחיב שוב. אך נוצר מרכיב נוסף למערכת. מורכבות. במקום ארבע תחנות יש לנו שש תחנות. והנוסע צריך להבין לאן להגיע.
נוצר מצב מוזר של שתי תחנות עבור האוטובוסים הממשיכים מערבה בואכה כפר כנא, חיפה ותל אביב. האחת עבור הקווים המגיעים מצפון ופונים ימינה. (תיכף נמחיש בעזרתם עוד נקודה) והשניה עבור הקווים המגיעים ממזרח וממשיכים ישר. הם אינם יכולים לרדת לרמפה ולעלות כי אין צומת שמאפשרת זאת ולכן הם קיבלו מעין דרך שירות מקבילה לדרך הראשית על הגשר עם תחנה לאורכה. (פתרון דומה למה שהוצג קודם במחלף המוביל אך יותר בטיחותי שאולי כדאי לאמץ יותר). אולי תכירו אותו גם מהנסיעה צפונה מתחת למחלף נתניה).
אז יש לנו 2 תחנות רחוקות לאותו כיוון. הנוסע הפשוט צריך לבחור היכן להמתין. התדירות המצרפית לא מושגת ואיכות הצומת כתחנת מעבר נפגעת עוד יותר אפילו ממה שראינו במחלף המוביל. בעיה זהה קיימת לכיוון צפון,  כאשר לקווים העושים "ימינה חופשי"מטבריה לכיוון צפון ניתנה תחנה משלהם, בעוד הקווים משאר כיווני הצומת צפונה עוצרים בתחנה אחרת, דרומית יותר. 

ועכשיו אני מתמקד על פאה אחת של המחלף

אפשר לראות את גשר הולכי הרגל שתוכנן כדי לאפשר באופן כלשהו מעבר בין התחנות השונות במחלף ובינן לבין מתחם המקדונלדס וניכר שהמתכננים הפעם כן שילבו מדרגות בירידה מגשר הולכי הרגל בנוסף לרמפות ועל כך שאפו. נעשה מאמץ להקטין מרחקי הליכה, והם אכן קצרים יותר ממחלף המוביל על אף מורכבות המחלף, אם כי מרחקי ההליכה עדיין גדולים באופן מרתיע.
אני מתמקד עכשיו בפתרון לאוטובוסים הפונים ימינה. במקום להשתמש בקשת הרחבה שמיועדת לרכב הפרטי, שמאפשרת לו לעבור בין שני כבישים מהירים בלי להוריד את הרגל מדוושת הגז, האוטובוס נאלץ להגיע לצומת ובה לפנות ימינה.
בעיני מתכנן הכבישים מדובר בפתרון מושלם. מרחקי ההליכה מתקצרים, יש תחנה אחודה גם לאוטובוסים מצפון וגם לאוטובוסים מדרום שפונים מערבה. העצירה וההשתלבות סמוך לצומת הרבה יותר בטיחותיים מאשר באמצע כביש מהיר. הכל סבבה.
כל הסיבות שנמנו לעיל נכונות. אך מתכנן התחבורה הציבורית לא מסתכל על זה כפתרון מושלם אלא כ"רע במיעוטו". כי חסרון בולט אחד כן נשאר והוא הפער ההולך וגדל בין זמן הנסיעה בתחבורה הציבורית לבין זמן הנסיעה ברכב הפרטי. ולפיכך גם הצורך לבחור. האם להשתמש בתחנה או לא. (ואם לא, מה לעשות בכיוון ההפוך). 
במקרה הספציפי הזה נשמר לאוטובוסים גם "ימינה חופשי"קטן כדי שלא יעמדו ברמזור מעיק רק כדי לפנות ימינה. זה לא תמיד ככה. אני חוזר לביתי לפעמים ב-501/502 הפונה ימינה בצומת הסירה לכיוון הרצליה ועומד מחזור או שניים ברמזור רק כדי לפנות ימינה (לתחנה סופר חשובה שאסור לוותר עליה שנמצאת ב"משולש"), וזאת בזמן שהרכבים הפרטיים חולפים מימיני בחדווה בקשת משלהם.  מראה הרכבים הפרטיים החולפים מייצר תודעה פסיכולוגית קשה. האם היה עדיף שכולם יעמדו ברמזור ובפקקים? מובן שלא, אבל חשוב להבין איך כל החלטה הגיונית ככל שתהיה שכזו מייצרת עוד יתרון קטן לרכב הפרטי.

לבסוף אפשר להסתכל על החניון של צומת מקדונלדס, סליחה גולני, שפעם שקק חיים והיום משדר מוות קליני. חלק ממותו נובע מביטול פניות וכביש הגישה הארוך שמקשה על רכבים פרטיים למצוא את הדרך דווקא אליו, אבל חלק נוסף ממותו קשור בכל מה שהצגנו לעיל. כשהצומת הופכת למקום רע ולא מזמין למעבר בין קווים שונים, היא גם הופכת למקום רע להמתנה במקום ממוזג עם קפה בינוני מינוס בגלל מרחקי ההליכה הארוכים לתחנת היעד והופכת למקום רע להקפצה בגלל הפיצול בין תחנות שונות לאותו כיוון (מי שמקפיצים אותו יבקש עכשיו הקפצה לתחנה הבאה בתור ששם השירות מתמזג). סוגיית המעבר בין קווים חשובה מאד לעוצמת רשת התח"צ. ובצומת גולני היא נפגעה ללא תקנה.

ומה אם היה שם מסוף?
פעמים רבות עולה ההצעה לעשות דווקא במחלפים מסוף תחבורה ציבורית. לכאורה במיקום ההגיוני ביותר שמאפשר לחבר בין קווים חוצים. למעשה מאחר והגורם המוביל את תכנון המחלף הוא צרכי הרכב הפרטי, חזקה על כל מסוף כזה שיקום ששכרו יצא בהפסדו. האוטובוסים יצטרכו לעשות שמיניות באויר כדי להגיע למקום המפגש, או שמרחקי ההליכה יהיו ארוכים מדי ובכל מקרה האוירה במקום המוקף כבישים תזכיר באופן מחשיד הצטופפות בתא מעשנים בשדה תעופה. בעיה נוספת היא שנהרות האספלט המקיפות ינתקו את המסוף מסביבתו. הוא יהיה נקודת מעבר ותו לא, וזה בדרך כלל לא מספיק חזק.
יש לנו דוגמה אחת כזו. מסוף אלוף שדה.

המחלף הוא מעין הכלאה של מחלף מסובך עם לולאה שנראית היטב בתצ"א, עם מחלף יהלום מסובך הכולל גם את תחנות בר אילן מצפון לקטע שנראה בתצ"א.
בשטח הכלוא בין אחת הרמפות לכביש הראשי הוחלט לשים מסוף.
המסוף מתפקד בצורה נהדרת כתחנת קצה לקווים המשרתים את מזרח גוש דן. ולכאורה היה אמור לשרת בצורה טובה גם קווים עוברים. בינהם השירות הבינעירוני רב ההיקף מבני ברק לירושלים ולמגוון יעדים נוספים מדרום לה, והשירות המטרופוליני החזק המקשר בין רחובות לפתח תקווה (קו 164), כמו גם כל השירות המקשר את בקעת אונו לתל אביב דרך ציר אלוף שדה, לרבות החיבורים החשובים לאחד מבתי החולים הגדולים בישראל ולבסיסי הצבא הגדולים ממזרח ולעזריאלי בקצה מערב. 
השירות העובר הרב הזה נדרש אחר כבוד להיכנס למסוף. ואז זה מה שקרה.
בהיעדר תחנות על כביש 4 (או אפילו על דרך השירות לכיוון צפון), האוטובוסים המגיעים מדרום צפונה נדרשים לטפס לגשר אלוף שדה, לפנות שמאלה ושוב שמאלה ושוב שמאלה כדי להיכנס למסוף ואז לצאת בימינה ושוב ימינה חזרה לכביש השירות. זה מסורבל אפילו יותר ממה שזה נשמע. זה נראה ככה.
הסירבול הזה מגיע עם מחיר לא מבוטל של זמן, אשר גם בשלוש בלילה הינו ארוך משמעותית מזמן הנסיעה של רכב פרטי עקב שני רמזורי השמאלה. בשעות הפקקים המחיר הופך לבלתי נסבל.
בכיוון ההפוך כאמור מדובר במחלף יהלום מסובך, על הנייר העיכוב הוא מינורי.
בפועל, גם הלופ הזה, שנועד לתת לנוסעים מעבר צ'יק טו צ'יק בין הרציפים (וללא שיאלצו לחצות דרכים מהירות) הוא מעצבן אבל סביר. הבעיה הגדולה יותר היא בצורך למגיעים מכיוון בר אילן לעמוד ברמזור שמאלה ומיד אחר כך ברמזור ימינה. כשבפועל בשעות הפקקים מעבר הצומת הזה עשוי להגיע אפילו לעשרים דקות המתנה.
עכשיו צריך לאזן. אין טעם ואין אפשרות להכניס את כל הקווים לסיוט הזה. אבל מדובר במוקד חשוב מדי מכדי לוותר עליו לחלוטין, בעיקר כשזוכרים שהוא מגיע בעסקת חבילה עם מוקד אוניברסיטת בר אילן הנמצאת על כביש השירות בהמשך המחלף. איזה קווים ידלגו ואיזה לא? בגדול קווים בינעירוניים שמתמלאים כבר בעיר המוצא. כלומר עיקר הנוסעים שלהם לא מתעניינים במוקדים אלה יכולים לדלג על המחלף והמסוף וכך הוא הולך ומאבד מחשיבותו כמסוף מעבר. הכוונה היא כמובן בעיקר לקווים המשרתים מבני ברק למגוון יעדים. תחנות המעבר נודדות למקומות שמאחדים יותר קווים גם אם הן לא "מסוף", בין אם זה מחלף מסובים מדרום או צומת קוקה קולה (גשר גבעת שמואל) מצפון. הדרך היעילה ביותר מביתי לישיבות בבוקר בירושלים עוברת בצומת קוקה קולה. ושם מצאתי עצמי לא אחת מעדיף לחכות לקו 402 מאשר לעלות על 400/401. העדפתי לחכות בתחנה מכוערת ומוזנחת על אוטוסטראדה רועשת ומסריחה עוד 10 דקות מאשר לשבת בתוך האוטובוס הממוזג עוד 20 דקות.
האם אפשר היה לעשות יותר טוב? כמובן. אבל בשביל זה תכנון המסוף היה צריך להוביל את תכנון המחלף וזו בקשה די מוגזמת, בעיקר כשמדובר על קטע כביש 4 הכלוא בין שני קירות מבונים ומהווה לעיתים מזומנות "הפקק של המדינה". 

חברת נתיבי ישראל נדרשה לסוגייה. באוקטובר 2018 פורסם כרך 3 של ההנחיות לתכנון גיאומטרי של דרכים בינעירוניות. שם, בפרק 9מובאות התובנות הבאות:


כלומר, כפי שמוסבר בהמשך הפיסקה, המטרה היחידה של תחנות ומסופים במחלפים היא לאפשר מעבר בין קווי אוטובוס ותו לא. הקשר לסביבה הבנויה הקרובה לא רק שאינו נדרש, הוא אף אינו רצוי. כמובן שכשהדרך החוצה היא עירונית, מטרופולינית או גישה ליישוב אז כן יהיה חיבור כלשהו של הולכי רגל למסוף/תחנות. אבל זה מוזכר אחרי אמירת הלאו הראשונית. שפת ההנחיות היא שפת הרכב הפרטי וזה הגיוני מאחר והן נכתבו על ידי נת"י.

הגישה השוללת ממשיכה. זו לא טעות שבמחלף נחל עמוד אין תחנות אוטובוס. זו מכוון. ומתכנני הכבישים רואים דווקא את התחנות במחלף גולני כטעות תכנונית. הרי מדובר במחלף מערכתי.
דוגמה נוספת -  "לא יתוכננו מעברי חציה באמצע קטעי רמפות אלא רק בצמתים בקצה הרמפות". מדובר במשפט מאד מאד הגיוני מבחינה בטיחותית, ששם לעיל באיבחה אחת את ההמלצות המפוזרות לאורך המסמך לצמצם את מרחקי ההליכה להולכי רגל. בהמשך מוצע לעשות במקרים שזה נדרש הפרדה מפלסית להולך הרגל, אבל מנגד מובהר שאסור ששיפוע ההליכה יהיה גבוה מ-5%. (חוק הנגישות), התוצאה היא שהרכב נוסע ב-100 קמ"ש בעוד הולך הרגל חייב ללכת מרחקים ארוכים, בין אם עד לצומת הקרובה ובין אם למעלה או למטה להפרדה המפלסית הלא נעימה שכעקרון משתדלים מראש להימנע ממנה כי זה מוסיף עלות לפרויקט. רצוי לא לייצר מרחקי הליכה ארוכים, אבל רצוי עוד יותר לא לפגוע בתפקוד הרכב הפרטי במחלף. המתכנן מקבל הנחיה לייצר אילוצים קשים להולך הרגל ואח"כ לנסות להמתיק במקצת את הגלולה המרה. וזו בדיוק התוצאה שמתקבלת.

ממשיכים עם הגישה השלילית. גישה מאד נכונה בטיחותית, אבל מביאה לכך שקווי האוטובוס מוגלים לרמפות ולדרכי השירות. אגב המקור להנחיה הזו הוא מעבודה של הטכניון מ-2011 שתוכלו לקרוא כאן. והספתי אותה גםלספריה שלי.

את השיטה של "מיני דרך שירות"המיועדת רק לאוטובוסים אני כן אוהב מהימים שנסעתי לעבודה דרך רשפון. זה גם עונה לתנאי הבטיחותי וגם לא סובל מההפרעות של הרכב הפרטי. לרוע המזל זה פתרון די נדיר מאחר והוא מוסיף שטח ועלויות. 


ספירה מהירה של היתרונות והחסרונות מראה כי זמן הנוסעים באוטובוס פשוט פחות חשוב לעומת יעילות המחלף. בהמשך מוזכר שרק במקרים של אילוצים מיוחדים אפשר לעשות תחנה על הדרך המהירה (עם הפרדה פיזית) בדומה לתמונה מרשפון או למחלף נתניה שהוזכר.

נוסע האוטובוס יתעכב במחלף. זה כבר ברור לכותבי ההנחיות. השאלה היא רק איך?

 
אפשר לבחור לראות במשפט הזה נקודת אור. אני גם מודה שאני עושה פה הצגה מאד סלקטיבית של מסמך מאד ארוך הכולל גם אפשרויות לנת"צ/מת"צ כשזמן העיכוב גבוה, הנחיות לחיבור לתחנות רכבת ועוד. אין לי ספק שכותבי המסמך הרגישו שהם הופכים סדרי עולם על פיהם. אבל עדיין לא יכולתי להתנתק מההרגשה שזה לא באמת כך. תחבורה ציבורית עדיין מגיעה אחרונה, אחרי שכל צרכי הרכב הפרטי סופקו, אבל תקרת המינימום שנדרש לתת לה התרוממה במקצת בזכות הנחיות אלה.

המסמך רצוף בתרשימים, טבלאות והסברים ולא אעבור על כולו. רק אציין שיש גם תת פרק הדן במסוף בתוך מחלף שמנסה לעשות עבודה יותר טובה ממה שנעשה באלוף שדה. ייתכן ומסוף שכזה ייושם במחלף שילת לכשייבנה ואז נראה אם הוא באמת טוב יותר או פחות (מה שבטוח הוא יהיה פחות טוב מהמצב הנוכחי בצומת, כי זה מה שמחלף תמיד עושה).

סיכום
נורא נחמד להוציא קיטור, אבל אני לא מאלה שקוראים לגרד אוטוסטראדותבכל מחיר ולחזור אחורה לעידן העגלות והסוסים.
אנחנו חיים בעולם שבו הרכב הפרטי הוא המלך, ומולו אנו פורשים את השטיח האדום כי ככה מתנהגים מול מלך. הפגיעה במשתמשי התחבורה הציבורית היא "נזק היקפי"כמעט אגבי של הדינמיקה הזו, כי מלך גם מחפש לשמר את שלטונו באמצעות עריפת ראשי יריביו (או לפחות הקטנת כוחם). בערים הגדולות התחבורה הציבורית, ההליכה ברגל והאופניים יכולים לתת לו פייט הוגןו כפי שמוכיחות ערים לא רבות ברחבי העולם, אך לא מדובר בזבנג וגמרנו אלא בעשייה יומיומית וסיזיפית המטה את הכף לאט לאט. ההנחיות שצוטטו לעיל הן צעד בכיוון הנכון שבו המלך מפזר קצת חסד גם על יריביו תוך שהוא דואג שזה לא יעלה להם לראש. גירסת ההנחיות הבאה אולי תהיה יותר נשכנית. במובן הזה הפוסט בא רק לצלם מצב קיים. ולספר על דינמיקה קיימת. זו אינה גזרת גורל אבל רק טיפש יחשוב שאפשר לשנות אותה בקלות. אם קראתם עד כאן אולי תצטרפו למאבק הסיזיפי והמתמשך להטות את המאזניים לאט לאט, בצעדים קטנים. זה כל מה שאני מבקש.




החזון התחבורתי של אורי לוין

$
0
0

לפני כמה ימים צפיתי ב"ועידת התחבורה של המחר"של ערוץ 12 ומאקו, בה אירח דרור גלוברמן את שרת התחבורה, מנכ"לי רכבת ישראל, נתיבי איילון ונת"ע ועוד רבים וטובים לראיונות שיש שיקראו להם מלטפים, אבל אני מעדיף אותם על פני אלה שבהם לא נותנים למרואיין בכלל להתבטא.

על אף שמכל הראיונות ניתן ללמוד, אני בוחר להתמקד בראיון עם אורי לוין, מייסד וייז ושותף גם במוביט. אותו אנו רואים פחות מעל דפי העיתון. אורי לוין חושב תחבורה וטכנולוגיה ומחבר בין השניים. התשוקה שלו לפתרון בעיות בתחום התחבורה הביאה אותו עד הלום, וההצלחה של הפתרונות שהוא יצר או היה שותף להם הביאה אותו לגבש חזון ברור וסדור. 

אם יש לכם 20 דקות פנויות ואוזניות/רמקולים אתם מוזמנים להיכנס ללינק של הכנס, לגלול למטה לסרטון הרביעי עם הכותרת משובבת הנפש - מייסד WAZE, אורי לוין: "תחבורה ציבורית – היא הפתרון להכל"וללחוץ על PLAY. החזון מנוסח די בהתחלה אז גם זמן קצר יותר יספיק. אני די בטוח שהוא לא קורא את "הרוכב לאוטובוסים"אבל תוכלו לשמוע בראיון את הרעיונות שהועלו גם על ידי בפוסטים כאלה או אחרים. הוא לא מחדש לי, אבל הוא רהוט ונעים ואולי יחדש לכם.

לחלופין תוכלו לקרוא את עיקרי הדברים שאני מביא כאן בצורה חופשית משהו ועם הרחבות ופרשנויות משלי.

נתחיל עם הקדמה ופרשנות שהיא שלי ורק שלי.

אורי לוין הוא כאמור ממייסדי וייז.  והוא גם הספיק לראות כיצד וייז וחברותיה מממשות רק חלק מהחזון שלהן. הן בהחלט מסייעות לנהג לנווט (V), בטח לעומת מפות הנייר שקדמו להן, הן בהחלט מסייעות לנהג לבחור את המסלול האופטימלי עבורו (V) ואפילו להתחמק מפקקים מזדמנים (V), במידה מסוימת הוא מאפשר לנהג להשקיע יותר ממוחו בתנאי הדרך ופחות במחשבות על ניווט ואפילו מזהיר את הנהג מרכבים שעוצרים בשולי הדרך, ניידות משטרה או תאונות ואפילו מזכיר לו להדליק אורות בחורף (V).  למרות כל ההצלחות - יש דבר אחד שהאפליקציה התיימרה לעשות ונכשלה בו: צמצום הגודש בכבישים (X). למען הדיוק אגיד שזה לא שהיא לא השפיעה על הפקקים, אני בטוח שהיא כן, אבל הפקקים עדיין איתנו ובענק. המטרה של השגת חסכון משמעותי בזמן לכולם פשוט לא הושגה.

התיאוריה היתה פשוטה, אם נפנה נהגים למקומות עם פחות פקקים נוכל לאזן טוב יותר בין הצירים השונים המובילים לאותו מקום. אם כל פקק נגרם על ידי יחסית מעט רכבים "עודפים", מספיק שנעביר אחוז קטן מהרכבים  בעזרת וייז לצירים חליפיים או לשעות חליפיות והפקקים ייעלמו.

במבחן התוצאה הסתבר שפשוט אין מספיק צירים אלטרנטיביים, בטח ובטח בישראל הקטנה אבל גם במקומות אחרים בעולם. התוצאה היתה שהאפליקציה הציעה "מעקפים"לחלק קטן מהפקק שבתורם אולי תרמו דקה או שתיים לנהג שניצל אותם, אבל במחיר הגדלת הפקק לכל האחרים (עקב עומס על ההשתלבויותחזרה לכביש המהיר מעבר ליכולת שתוכננה להם). במקרים אחרים האפליקציה הציעה מעברים דרך רחובות עירוניים ושכונות קטנות במקום האוטוסטראדה למגינת ליבם של התושבים שחלקם אף פתחו במאבקים כנגד זה. התנגדות מובנת כאשר כבישים צרים ושקטים, כפריים או עירוניים הפכו לדרכים סואנות ופקוקות. ברקע אנו זוכרים שתיאוריית הביקוש המושרה פועלת במלוא עוזה בכל מקום בו בזכות וייז הושגה איזושהי הקלה זמנית ונוכל להבין מדוע פקקים הם כמעט "חוק טבע"שאפילו וייז לא יכלה לו.

וייז מציעה את האופציה לתכנן את זמן הנסיעה האופטימלי ולא רק את מסלול הנסיעה. "מצא את הזמן הטוב ביותר לצאת"אם אתם לא מכירים את הפיצ'ר הזה זה בגלל שאתם בני אנוש. לרוב אתם מדליקים את הוייז כשאתם כבר ישובים בתוך הרכב ואז אתם פשוט עיוורים לכפתור הזה כי הוא לא רלוונטי עבורכם. אנחנו מתוכנתי שעות שיא ואת זה גם וייז לא הצליחה לשנות, לפחות לא בהיקפים ששווה לדבר עליהם.

בקיצור וייז קצרה הצלחה במיקרו אבל נכשלה ביעד השאפתני שהציבה לעצמה ולעולם במאקרו.

כל זה הביא את אורי לוין לחשוב על תחבורה ציבורית, בין אם זה ההשקעה שלו במוביט שכונתה "הוייז של התחבורה הציבורית"בה שימש גם כיו"ר הדירקטוריון  ובין אם בחזון שלו כפי שפירט בכנס.

החזון של אורי לוין

1. העדפה מלאה בדרךלכלים רבי תפוסה. לתפיסתו 50% מזכות הדרך צריך להיות מוקצה להם ורק כך הם יוכלו לנצח את הרכב הפרטי בזמן נסיעה. הוא לא מפחד לומר שזה יכול להיות גם רחובות שלמים שמוקדשים לתחבורה ציבורית ולא רק נתיב פה ונתיב שם כמו היום.

2. קווים קצרים ישרים וברורים. בראיון אורי דיבר על "קו ששייך לרחוב"  שזה מאד מתאים לתפיסת הגריד האמריקאית ופחות לערים המבולגנות שלנו, אבל כתפיסה עקרונית אני חשוב שהיא ברורה. קווי צפון דרום וקווי מזרח מערב שמדלגים בינהם לפי צורך. שמתפקדים כמו מעלית. 

3. תדירותגבוהה שתאפשר בתורה גם רכבים קטנים יותר. חיסול זמן ההמתנה או לפחות הקטנתו למינימום. וזמינות לאורך כל שעות היום (הוא לא אמר בצורה מפורשת אבל בעולם תיאורטי הכוונה ל-24/7).

4. מאחר ונהגים זה דבר יקר, כל העסק צריך להיות אוטונומי, וזה כמובן מתקשר לנקודה הראשונה. אוטונומי עובד טוב יותר כשיש העדפה. 

5. אם האוטונומי מוזיל את העסק, אז זה יכול להיות חינמי. וכך לפתור את הפן הפסיכולוגי של התשלום.

כאן צריך גם לשמוע על מה הוא לא מדבר.

שירות גמיש לסוגיו המביא אותך ממוצא ליעד ללא החלפה. בדרך שנותנת יעילות גבוהה לנוסע הבודד על חשבון יעילות מערכתית. אין זה אומר שאין שום מקום לשירות גמיש ואולי גם אליבא דאורי לוין יש לו מקום בדגש על המגזר הכפרי והשכונות הפרבריות (זה ניחוש שלי, כאמור הוא לא ציין את זה), אבל השירות הגמיש לא צוין בעיקרי החזון כי כנראה הוא לא אמור לתפוס בו מקום עיקרי, וזאת בניגוד לרבים מעמיתיו בתחום התחבורה+טכנולוגיה שמפמפמים את השירות הגמיש כמשיח כל הדורות. לפי אורי לוין אנו נשיג את ה-anywhere to anywhere באמצעות מעבר ממעלית אופקית אחת למעלית אופקית אחרת.


בואו ננסה לרדת קצת לקרקע עם החזון הזה. ניקח את רידינג כתחנת מוצא נוחה שממנה יוצאים הרבה רחובות לכיוונים שונים, ויש בה גם מקום לחניון+טעינה לאותם רכבים קטנים, אוטונומיים (שסביר שיהיו גם חשמליים, למרות שזה לא בהכרח קשור).

נדמיין קו חדש לאורך רחוב הירקון, המקבל זכות דרך בדמות נתיב אחד (היכן שיש שניים) ואולי אפילו את כל רחוב הירקון בקטע הצר יותר שלו. היום אין שם בכלל תחבורה ציבורית.

כל 2 דקות משולח מיניבוס למסלול, ועוצר בתחנות קבועות וקטנות שבזכות התדירות הגבוהה לא דורשות אפילו סככה או ספסל (איפה שיש מקום אז שיהיה בכיף, אבל זה לא מחויב). הקו שלנו מגיע עד נקודת ממשק עם הרכבת הקלה בשדרות ירושלים שמתוכננת צ'יק-טו=צ'יק וחוזר. מערכת HEADWAY שיכולה לפעול רק כשיש העדפה בדרך בצורה יעילה מקטינה את תופעת הבנצ'ינג והתחנה בשדרות ירושלים מתפקדת כתחנת ויסות (מקום לכמה לשניים או שלושה רכבים להמתין כדי לפתח מרחק רצוי בין רכבים עוקבים). הקו קצר וברור.

התדירות הגבוהה מתורגמת גם למהירות מאחר והמיניבוס בכלל לא עוצר בתחנות בהן עוד לא הספיקו להצטבר נוסעים, כאשר התוכנה מתרגמת את הדילוג הזה למהירות די קבועה שמשמרת את המרווח בין רכב לרכב באמצעות שילוב בין חיזוי חכם למידע בזמן אמת. 

מרידינג יוצא עוד קו שכזה לאורך דיזנגוף. הוא ממשיך גם לקפלן ומתחבר לעזריאלי ולתחנת רכבת השלום (שבה גם יהיו שני קווי מטרו). פה צריך תחנת ויסות רצינית יחסית בכדי לשמר את מרווח ה-2 דקות. על אף העומס בנקודה זו. ויש שתי אפשרויות. או שהוא יסתובב ויחזור (קו קצר) או שהוא ימשיך ישר כל הדרך עד המפגש עם הקו הסגול באזור דרך הטייסים (קצת יותר ארוך) דורש עוד ויסות אבל במסגרת בהירות הרשת זה אולי הדבר הנכון לעשות. תפעולית ייתכן שהוא יצטרך להמשיך לתחנת שילוח מסודרת באלוף שדה. 

קו נוסף, קצר מאד, יוצא לכיוון בן יהודה עד לממשק עם הסגול בארלוזרוב וחוזר. 

קו רביעי יוצא מרידינג לאורך שדרות רוקח לפחות עד צומת הפיל שם הוא יפגש את קו קניון איילון-הרצליה או את הקו הצהוב אם ייבנה אי פעם.

קו נוסף יוצא מרידינג לאבן גבירול, עד ממשק האדום/ירוק בקרליבך. הוא כמובן יכול להמשיך ישר ביצחק שדה ולהסתיים בדרך השלום אבל רק אם יש לו תחנות ויסות ראויות לאורך הדרך. כן, הוא חופף לקטע התת קרקעי של הקו הירוק אבל זה לא מטריד אותי. לנסיעות קצרות אין טעם לעלות ולרדת מדרגות. הוא לא חופף לקטעים העיליים של הרכבות הקלות אלא רק מזין אותם. 

הבנתם את התמונה. קו מזרח מערב מחוף מציצים לנורדאו+פנקס+ההלכה+ביאליק (יכול להסתיים בז'בוטיסקי או בכיכר נוח), קו מזרח מערב ז'בוטיסקי-בורסת רמת גן, (בארלוזרוב לא צריך בגלל הקו הסגול), קו מזרח מערב שדרות בן גוריון-דוד המלך שמסיים באיכילוב, קו מזרח מערב בוגרשוב+בן ציון+מרמורק-חשמונאים.

וכן הלאה וכן הלאה. עשרות קווים קצרים ככל האפשר וברורים. עד כמה שאפשר בכל צומת שהם חוצים הם ממשיכים ישר עד לנקודה שהוחלט לסיים אותם. (שתיקבע בעיקר תפעולית בהתאם למצאי החניה הזמין. מאחר ואלה רכבים קטנים הם יוכלו להשתמש בחניוני רכב פרטי קיימים בהתאמות קלות בלבד ואלה פרושים בהרבה מקומות).

מה שחשוב פה הוא מנגנון המעלית, (שמזכיר יותר דווקא מדרגות נעות או מדרכה נעה כי המיניבוסים עוקבים אחד אחרי השני) שהוא חינמי וקל להבנה ולשימוש. לאורך כל ציר שכזה יש רק קו אחד שנוסע. לא שלושה ולא עשרים. תתקדם איתו לכיוון הרצוי לך ותחליף איפה שצריך כדי להגיע ליעדך.

כל הטוב הזה מגיע במקום האוטובוסים הגדולים המוכרים, ובמקום הרשת המסורבלת הקיימת.

באזורים הפרבריים יותר בהם כבר אין כל זכר לגריד ניתן יהיה לייצר "שכונתיות"שיוכלו לפעול גם במתכונת של שירות גמיש, אבל בפוליגון מאד מוגבל, מהשכונה לציר הראשי וזהו. בזכות הפוליגון הקטן זמינות הרכבים האלה תהיה גבוהה מאד (בניגוד לבאבל שזמינותו לא ודאית בגלל השטח הגדול שבו הוא פועל).

האם זה יעבוד?

אולי, ואולי לא. אחד מהגורמים העיקריים המרתיעים את הנוסעים מתחבורה ציבורית היא הצורך בביצוע מעבר. ובתוכנית הזו פשוט יש יותר מדי מעברים. נכון שהם נעשים מאד נוחים בזכות התדירות הגבוהה והרשת הפשוטה, ונכון שהשילוב של תדירות גבוהה עם העדפה בדרך אמורים לנצח את זמן הנסיעה ברכב הפרטי (בעיקר בזכות כל ההעדפה שתחסום רחובות שלמים לרכב הפרטי),  אבל הם עדיין גורם מרתיע. ואז יתחיל הלחץ הרגיל (והמוצדק בראיה העצמית של כל נוסע בנפרד), להתאים את המערכת לדרישות הציבור, כלומר פחות מעברים. חלק מהקווים יפותלו בגלל זה בכל מיני מקומות לעיתים באופן מוצדק ולעיתים כהיכנעות לקבוצת לחץ, קווים אחרים יוארכו לתוך מסלולי קווים אחרים במזלגות שונים באופן שיחייב הקטנת תדירות כדי שהמערכת תתפקד, מה שיביא בתורו לדרישה לאוטובוסים גדולים יותר בשעות השיא (עקב התדירות הנמוכה יותר) וזה עוד לפני שדיברנו על הסיכוי להפוך כל כך הרבה נתיבים לנתיבי תח"צ. התוצאה של כל השינויים האלה לאורך כמה שנות אבולוציה תהיה חזרה לרשת שתהיה דומה באופן מפתיע למה שיש לנו עכשיו או לחלופין דרישה לפתרונות אחרים בנוסף לפתרון המוצע. דוגמה יפה יש לנו ממנהטן שם התחתית אחראית על עיקר השירות האורכי וקווי אוטובוס קצרים על עיקר השירות הרוחבי. המוניות, אובר, ליפט וגם חברת VIA הישראלית  עושות המון נסיעות בתוך מנהטן. המודל העסקי של הנסיעות האלה מבוסס בעיקר על התיעוב של אנשים מביצוע מעברים

החזון של אורי לוין הוא חזון "אקדמי"שעוד לא התמודד עם העולם המציאותי. אין זה אומר שהוא רע, רק שהוא די קשה לביצוע. אנו זקוקים לאנשים כמוהו שלא נרתעים מקושי גם אם התוצר שמתקבל לא תואם באופן מלא את החזון ולא מצליח להשיג את כל היעדים, אבל כן מצליח לשפר במידה ניכרת את המצב הקיים. המציאות היא תמיד איזון בין אקדמיה לפרקטיקה ואת זה משיגים רק תוך כדי למידה בשטח.

בחזון יש גם נטיה להעביר את התחושה של "בוא נקום בבוקר בהיר אחד למציאות חדשה". במציאות יש שלבי ביניים מאד ארוכים. כדאי מאד לעבוד על שלבי הביניים האלה מול חזון מגובש מצד אחד אך לא פוחד להתעדכן מצד שני. החזון של אורי לוין מאתגר ומעורר ספקות רבים. אבל הוא טוב בהרבה מהיעדר חזון. יהיה מעניין לראות אותו קורם עור וגידים.








איך הקורונה משפיעה על התחבורה הציבורית?

$
0
0

 


חיכיתי קצת עם הפוסט הזה. עכשיו כשאנחנו עמוק בתוך הסגר השני התובנות כבר מספיק מחודדות, אפילו כשהן סותרות אחת את השניה. 

הסוף של הקורונה עוד לא נראה באופק, אבל כולנו יודעים שהוא יגיע. וכשזה יקרה נגלה שיש לנו יכולת מדהימה פשוט לחזור לשגרה שהכרנו לפני הוירוס. זה די קרה אחרי הסגר הראשון וזה יקרה שוב כשהמשבר יהפוך להיסטוריה רחוקה. כל מי שאומר שהעולם ישתנה לחלוטין אחרי הקורונה לדעתי מגזים.

אבל, זה לא אומר שהעולם לא ישתנה בכלל. תהליכים רבים שהחלו לפני הקורונה יאיצו או יאיטו, בזכותה או בגללה. מטרת הפוסט הזה היא לזהות את התהליכים האלה ואת השפעת הקורונה עליהם. נבחן אותם לפי פרמטר אחד חשוב.

מספר הנוסעים באוטובוסים, ובתח"צ בכלל.

מאז החלה הרפורמה בתחבורה הציבורית נרשם שינוי לטובה במספר הנוסעים בה. הוא עלה בקצב כפול מהגידול באוכלוסייה באופן קבוע מ-2004, וזה אחרי שהוא דרך במקום פחות או יותר מ-1970. במקביל גם היצעהתחבורה הציבורית הכפיל את עצמו מאז 2004. בכל שנה נשבר שיא חדש. הסיבה שאנחנו לא חווים את זה כמהפכה היא שבמקביל גם השימוש ברכב הפרטי המשיך לעלות. יותר ויותר משפחות קנו רכב או רכב שני (או שלישי). בסופו של דבר כולנו מבצעים יותר נסיעות מבעבר ובמדד פיצול הנסיעה (כמה נסיעות מבוצעות ברכב פרטי מול כמה נסיעות מבוצעות בתח"צ) נראה שכל הרחבת השימוש בתח"צ רק מצליחה לשמר בקושי את המצב הקיים. בקיצור לאחר עשורים של נוק-אאוט מצד הרכב הפרטי, התחבורה הציבורית מחזירה מלחמה, אבל היא עדיין מפסידה בנקודות. הנשק הסודי של התחבורה הציבורית הוא מערכות הסעת המונים מתקדמות כגון רכבת ישראל, שחוותה צמיחה אדירה בעשור האחרון, רכבות קלות, שיחוו צמיחה מדהימה בעשור הבא ומטרו אמיתי שסוף סוף מתקדם לקראת גמר תכנון אם כי עוד אין לו תאריך יעד לביצוע. האוטובוסים, חשובים ככל שיהיו ויישארו תמיד, לא יכולים לנצח את המערכה לבדה.

לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין ששנת 2020 תציג מספרי נוסעים נמוכים להפליא, וכנראה שהמשבר יגלוש גם ל-2021, אבל מה יקרה בשנת שגרה מלאה?

ההערכות הפסימיות  כרגע מדברות על חזרה יחסית איטית לשימוש בתחבורה הציבורית, ואולי אפילו ירידה  קבועה בשימוש בה וזאת מכמה סיבות: 

א. הטראומה שמייצר הוירוס, הרי ביננו אוטובוס לא נתפס כמקום הכי נקי עוד קודם לכן, וזאת על אף שעקרונית הנוסעים בתח"צ בריאיםיותר. אחרי הקורונה רבים עוד ימשיכו לפחד מכך והם עשויים להדיר רגליהם מהתחבורה הציבורית גם בשוך הסערה. מעניין לציין שגם במהלך תקופת הפיגועים הגדולה בשנות ה-90 רבים חזו שהתחבורה הציבורית תישאר על ברכיה לנצח כתוצאה מהפחד לנסוע בה. אכן לקח זמן רב להתגבר על הפחד הזה אבל הוא לא נמשך לנצח.

ב. אנשים שעברו לשימוש ברכב הפרטי בתקופת הקורונה. בין אם זה סטודנטים שהקדימו את רכישת הגרוטאה הראשונה שלהם, או אנשים שכבר התרגלו לחיים עם שימוש משולב ברכב פרטי ותח"צ (לדוגמה משתמשי רכבת) ובתקופת הקורונה חזרו לנסוע את כל הדרך לעבודה ברכב הפרטי. חלקם כבר לא יחזור לתחבורה הציבורית.

ג. אנשים שעברו לעבודה מהביתבתקופת הקורונה. בין אם באופן קבוע ובין אם ליום או יומיים בשבוע. מגמת העבודה מהבית החלה לפני הקורונה אבל לא תפסה מסה קריטית. בעיקר מאחר ומדובר בשינוי קשה פסיכולוגית גם לעובדים וגם למעסיקים. הקורונה לימדה את כולם שהשד לא נורא כל כך. זה לא אומר שכולנו נעבוד אחרי הקורונה מהבית, אבל התהליך האיטי הזה הואץ במידה ניכרת ובתום הקורונה אנשים יחזרו לעבוד מהמשרד, אבל לא כולם ולא תמיד. ומאחר ועבודה מהבית היא כבר לא מילה גסה, גם בקרב מעסיקים שרואים את היתרונות הגלומים בחסכון בשכר דירה, כנראה שבשנים הקרובות קצב ההחדרה של עבודה מהבית בימי שגרה יואץ.

ד. לפי המומחים לאבטלה גם החזרה לרמות האבטלה הנמוכות שידענו טרם הקורונה תהיה איטית אם בכלל. מובטלים כמובן לצערי נוסעים פחות באוטובוס כי נסיעה לעבודה היא עדיין אחד הגורמים העיקריים לשימוש בתח"צ.

ה. כל נושא השירות מרחוק צבר תאוצה. ולפחות חלקו כאן כדי להישאר. זה אומר פחות נסיעות לקופת חולים (רק כדי לקחת מרשם), לבנק, לסופרמרקט ואפילו חלק מהלמידה באוניברסיטה אולי תוחלף באופן קבוע בלמידה מרחוק. וכך גם חלק מהפגישות במהלך היום בעבודה שיוחלפו בזום. וגם על נסיעות קצרות לסידורים שיהפכו למשלוחים. כל אלה משפיעים כמובן גם על משתמשי רכב פרטי וגם על משתמשי תח"צ אבל לנהג שהרגליו לא ישתנו זה עשוי להביא להקלה בכל הקשור לפקקים, חניה וכו'. ההקלה הזו תתורגם באופן כמעט מיידי למצב בו יותר אנשים יחזרו לנהוג כי אנחנו לא באמת יכולים לדמיין לנו עולם ללא פקקים. קוראים לזה ביקוש מושרה. וזה יבוא בחלקו על חשבון המשתמשים בתחבורה ציבורית.

ו. בעולם כבר רואים מעבר מסיבי לאופניים על חשבון התחבורה הציבורית. בארץ קצת פחות (בהיעדר תשתיות מחוץ לתל אביב זה לא מפתיע) אבל המגמה הזו לא תפסח עלינו לחלוטין. בסוף הקורונה נראה תיקון של חזרה להרגלים הקודמים, אבל לא במלואו. ובכל מקרה אני לא רואה בהכרח פן שלילי באיבוד נוסעים לטובת אופניים או הליכה ברגל, אם כי אני אישית מעדיף אופניים לא חשמליות מהסוג המסורתי.

ז. בעולם גם מדברים על בריחה מהעיר לפריפריה הכפרית, שהיא כמובן מוטת יותר רכב פרטי. בארץ זה כנראה לא יקרה בהיקפים גדולים בגלל המחסור בקרקעות. (ארץ קטנה וצפופה). אבל אי אפשר לפסול את ההשפעה הזו על הסף, בטח כשהיא מתחברת עם המגמות של עבודה מהבית ושירותים מקוונים שמקלים על המגורים בפריפריה.



וואוו, זה נשמע כמו הסערה המושלמת, אף אחד לא יישאר לנסוע בתח"צ... זה מה שאתם אולי קולטים מכותרות העיתונים. אבל אנחנו פה להעמיק. אז מה מאזן את זה מהכיוון השני?

א. אוכלוסיית ישראל תצא מהמשבר הזה ענייה יותר. זה אומר פחות כסף למכוניות ופחות כסף לתשלום חניה וזה אומר יותר אנשים שיישארו בתחבורה הציבורית מהשיקול הכלכלי (מעטים יוותרו על הרכב, אבל אלה שעוד לא קנו רכב או רכב שני ישהו את ההחלטה. גם ברור לכולנו שנצטרך לשלם על כל קופסאות הקורונה האלה בהגדלת מיסים בשנים הקרובות. הרכב הפרטי הוא מוקד נוח לכך כי עבור אלה שרגילים לרכב הביקוש אליו קשיח (אני לא אומר כאן שזה נכוןלהעלות מיסיםעל הרכב הפרטי, אני רק אומר שזה הפתרון הקל). במקביל אולי גם יחליטו להעלות גם את תעריפי התחבורה הציבורית אחרי שנים שזה לא נעשה, אבל הפער בין עלות רכב ועלות נסיעה בתח"צ כנראה יישאר גבוה מאד.

ב. בכל העולם וגם בארץ, הרכב הפרטי הוא כבר לא המשיח. ובכל העולם עולה קרנה של העיר המקדשת שילוב נכון יותר בין שלל אמצעי הניידות. בישראל תל אביבהיא מובילת המגמה אבל היא כבר לא לבד וגם המדינה כבר משנה דיסקט. מבין הפרויקטים שכבר נמצאים בביצוע אפשר למנות לא פחות מארבעה וחצי קווי רק"ל בביצוע (שלושה בתל אביב ואחד +הארכת הקו הקיים בירושלים), שני קווי מטרונית בחיפה, את פרויקט האופנידן, את פרויקט הנתיבים המהירים, פרויקט הנת"צים מהיר לעיר וארבעה פרויקטים גדולים של רכבת ישראל (חישמול ושידרוג מערך האיתות, מסילה מזרחית, מסילת 431 וגולת הכותרת - המסילה הרביעית באיילון). ההערכה שלי היא שמה שביצועו החל ימשיך להתגלגל עד קו הסיום. מאחר ואני לא צופה בשום מקום תרחיש שבו הפקקים נעלמים עקב הקורונה. כל פרויקט כזה שמספק העדפה לתח"צ יעזור לסגור את הפער האיכותי בינה לבין הרכב הפרטי ויאיץ את חזרת הנוסעים אליה.

שאלת השאלות היא מה יקרה עם פרויקטים שנמצאים בגמר תכנון ועוד לא תוקצבו לביצוע. הרי נפתח לנו בור תקציבי ענק. כאן יש שתי אסטרטגיות שלא ברור באיזה מהן תבחר מדינת ישראל. האחת היא דחיית ביצוע של פרויקטים גדולים עד שיפור המצב הכלכלי, והשני הוא השקעה מסיבית בתחום התשתיות, בדגש על מערכות תח"צ, כזרז להוצאת המשק ממיתון. בישראל כמו בישראל אני מניח שנראה במשך השנים הקרובות בעיקר מאבקים וכיפופי ידיים בין שתי הגישות כאשר כל צד בויכוח מנצח באופן נקודתי ומפסיד באופן נקודתי. לא חושב שנזכה לראות אסטרטגיה ברורה.  הפרויקט העיקרי שמעניין אותנו כמובן הוא פרויקט המטרו אבל גם גורלם של הקו הכחול בירושלים, הקו החום ברשל"צ, הרק"ל מחיפה לנצרת, ריבוע מסילות החוף,  מת"צ במרכז כביש 4 ואפילו תוספות שירות נדרשות לרשת האוטובוסים לא ידועים. 

ג. האוכלוסיה החרדית גדלה בקצב מהיר ביותר והיא משתמשת תח"צ כבדה. לכן גם מספר הנוסעים בקווים החרדיים בתקופת השגרה של בין הסגרים כמעט ולא ירד לעומת המגזר הכללי. גם האוכלוסיה החרדית זולגת לרכב הפרטי ובעקבות הקורונה גם מהר יותר מבעבר, אבל גידול האוכלוסיה המהיר בשילוב עם המצב הכלכלי שכנראה ימשיך להיות קשה יגרום לכך שהביקוש לתח"צ במגזר זה ימשיך לעלות באופן מהיר. בית שמש וירושלים צפויות לזכות לתוספות שירות משמעותיות שכבר תוקצבו במסגרת מכרזים שיצאו להם. שאר הערים החרדיות יצטרכו ללחוץ לקבל תוספות תקציב להגדלת שירות וגם אם יתמהמה בוא יבוא. גידול במספר הנוסעים החרדים בשנים הקרובות יטשטש במקצת את הקיטון במספר הנוסעים במגזר הכללי, אשר גם הוא מאופיין בריבוי טבעי גבוה יחסית למערב.

ד. שכונות הענק החדשות. כן אני יודע שיש ירידה בהתחלות בניה בתקופת הקורונה. אבל זה אומר שיש הרבה תוכניות שנתקעות בצינור. העליה במחירי הדיור שתגיע תגרום מתישהו לשחרור הפקק הזה. חלק גדול מהשכונות מוטות רכב פרטי אך ככלל קשה מאד להסביר מצב בו שכונה חדשה מנותקת לחלוטין מתח"צ. התוצאה תהיה תגבור שירות גם למגזר הכללי, בדגש על מרכז הארץ ששם תבוצע מרבית הבנייה. גם תכנון השכונות החדשות משתפר לאט לאט. השכונות המתוכננות כעת כבר פחות הומוגניות וכוללות קצת יותר עירוב שימושים (אם כי הן עדיין רחוקות מהחזון של תכנון עירוני נכון). שכונות אלה שמאושרות כיום ייבנו בעוד עשור אבל גם תוכניות לעירוב שימושים באזורים קיימים קורמים עור וגידים. (לדוגמה הכנסת מגורים לתוך א.ת. הרצליה פיתוח). עירוב שימוש תומך טוב יותר גם בתח"צ. 

ה. עליה מכל הדלתות - עוד פרויקט שהחל לפני הקורונה אבל הואץ בעקבותיה. וכעת כבר הפך לנורמה בקווים עירוניים בזכות הקורונה. הוא מאפשר נסיעה מהירה יותר אבל לצערנו גם עובד בכיוון ההפוך קצת כי יש יותר נוסעים שלא משלמים. כלומר לא נוכל לספור את השינוי בכמות הנוסעים כנתון אמיתי.   אני מקווה שמהלכים של בקרה נכונה יותר יקטינו תופעה זו. גם הם החלו לפני הקורונה ואולי יואצו עקב הבעיה הכלכלית של המדינה שכבר לא יכולה לספוג את אובדן הפדיון כמו פעם. משבר הקורונה גם לימד את הנהגים לנצל את העליה מכל הדלתות בצורה מיטבית. כיום אני רואה שהם משתדלים להתקרב עם הדלת האחורית לעמוד התחנה במקום עם הדלת הקדמית וזה גם עוזר. אחרי הקורונה כולם יפתחו מחדש את כל הדלתות אבל ההרגל הזה יישאר.

ו. בעיית הנהגים שהולכת ונפתרת, כתוצאה מהמשבר בענף התיירות (שכנראה גם ייקח לו הכי הרבה זמן להתאושש) שבעקבותיו נהגי תיירות מחפשים עבודה בתח"צ וכתוצאה מהיקף האבטלה הגבוה בכללי. יותר קל למלא את השורות, יותר קל לשמר נהגים טובים ולהיפטר מנהגים בעייתיים, לנהגים עצמם יהיו תנאים קצת יותר טובים גם בזכות הנת"צים החדשים וגם בזכות פרויקטים שצוברים תאוצה עכשיו כגון התקנת מחיצות בינם לבין הנוסעים, והסדרת מתקני ריענון בקצות הקווים. השכר כבר גבוה משמעותית ממה שהיה פעם ועל אף שכנראה רצוי שיעלה עוד, זה לא יקרה בקרוב. כל זה יתורגם לשירות אמין יותר ויביא לגידול מהיר יותר במספר הנוסעים. ואם גם יתממשו התחזיות דווקא על עבודה מהבית אז גם שיאי הבוקר שבהם בעיית הנהגים היא הכי חמורה יחלשו במקצת.

ז. בעיית התדמית של התחבורה הציבורית לא תיפתר כל כך מהר, אבל זה לא אומר שהיא לא הולכת בכיוון הנכון. הקורונה מביאה לפחות צפיפות וכנראה חלק מזה יישאר גם אחריה בעקבות כל השינויים שדיברנו כאן, בדגש על פחות נוסעים בשעת השיא. מה שיקטין במידת מה את הרינונים על כך.  רכבת ישראל הנהיגה שיטה טובה מאד במהלך הקורונה של הזמנת מקומות מראש ואני מקווה מאד שהיא תמשיך בשיטה זו גם אחר כך בקווים הבינעירוניים העיקריים, גם באוטובוסים יש קווים של הזמנת מקומות מראש (כיום בעיקר במגזר החרדי ובקווים לאילת) ואולי בעקבות הקורונה זה יתרחב לקווים נוספים. כולנו ראינו את הצפיפות בתחנות המרכזיות בתקופת בין הסגרים. כי זה נחמד שלאוטובוס יש מגבלת נוסעים אבל אף אחד לא חשב על הצפיפות בתור אליו. שיטת הזמנת מקומות מראש תקטין את התופעה. וטוב יהיה אם בקווים עמוסים תהפוך לנורמה. רשת הקווים שלנו יחסית יעילה (זו באמת דעתי, אל תצחקו), אבל יש בה שוליים שניתן לייעל וזה תהליך שקורה כל הזמן והואץ בזמן האחרון. כשהכיוון הכללי הוא "פחות קווים-מסלולים יותר ישרים-יותר תדירות"וזה כשלעצמו מביא עוד נוסעים (או לפחות משמר נוסעים קיימים בצורה טובה יותר). אוטובוסים חשמליים ייכנסו לפעולה בקנה מידה רחב, פרויקטים של תחבורה חכמה יתפסו את אור הזרקורים ועוד. אלה תהליכים איטיים אבל הם יהיו קצת פחות איטיים בשנים הקרובות ובהדרגה אולי גם התדמית תשתפר.



אז מה תהיה התוצאה של כל זה? תיקו?

אולי. קטונתי לדעת מה יגבר על מה. אבל הניחוש שלי הוא שמספר הנוסעים ב-2022 (בהנחה שזו תהיה שנת החזרה לשגרה המלאה הראשונה) יהיה נמוך במקצת ב-2019, אבל לא באפן דרמטי.  וזה נסמך גם על החזרה הדי מהירה למספר נוסעים גבוה יחסית למדינות האחרות בתקופת בין הסגרים. אם 2023 הייתה שנה רגילה הייתי חוזה שמספר הנוסעים יחזור לעלות באופן קבוע בקצב לא מהיר במיוחד, כנראה איטי משהיה טרם הקורונה אבל יציב במשך שנתיים או שלוש ורק לאחריו נחזור למודל צמיחה רגיל. אבל 2023 לא תהיה שנה רגילה. ממש בתחילתה יופעל כנראה הקו האדום והוא יהווה זרז להתגברות על הקורונה, גם מבחינת מתמטית של מספרי נוסעים, אבל חשוב יותר מהבחינה הפסיכולוגית. הוא יסמל יותר מכל את השגרה נטולת הקורונה שבה פרויקטים ענקיים מתארכים ומתארכים, אבל בסוף הסרט נגזר והם מתחילים לפעול. יש לו את היכולת הפסיכולוגית למחוק את השפעות הקורונה בזכות הסטת תשומת הלב אליו. לכן אני מאמין שנחזור למודל צמיחה מלא כבר מ-2023.


אבל אולי אני אופטימי חסר תקנה...



משהו טוב קורה בפתח תקוה

$
0
0


פתח תקוה - אם המושבות. סגנית ראשונה לתל אביב מבין ערי גוש דן בהיקף תעסוקהוסגנית שניה (אחרי רשל"צ) במונחי גודל אוכלוסיה. 

הבדיחה שרצה ברשת גורסת שפתח תקווה לא באמת קיימת.  זו בדיחה ששמעתי גם מפי תושבי פתח תקוה בעצמם.

בקרב חבריי חובבי העירוניות הבריאה לא רק שפתח תקוה קיימת, היא גם משמשת דוגמה ומופת לכל מה שרעבתכנון הישראלי בעשורים האחרונים, בדגש על שכונות המגדלים בפארק(ינג), הכבישים הרחבים מדי, ההפרדה הנוקשה בין אזור התעסוקהלאזורי המגורים וההזנחה של מרכז העיר מרובה הפוטנציאל.

בפוסט הזה לא אעסוק בבעיות אלה, שהן מטבען בעיות שדורשות מהלכים ארוכי טווח לתיקון, אלא בתחומי  התחבורה הציבורית והניידות בכלל. בתחומים אלה ההשפעה של הנהגה חזקה וממוקדת מהירה יותר ומורגשת יותר.  בפוסט אסקור את רוחות השינוי שנושבות בפתח תקוה בתחום זה מאז שראש העיר הנוכחי, רמי גרינברג, נכנס לתפקידו.

בכדי לסקור זאת אשתמש בדף הפייסבוק של דוד קמחי,עוזר ראש העיר לענייני תחבורה ציבורית. מרבית הפוסטים הופיעו כמובן גם בדף של ראש העיר, רמי גרינברג, המתגאה מאד ולדעתי בצדק במהלכים שקידם בתחום זה, אך הדף של דוד קמחי ממוקד יותר בנושאים אלה ומקל עלי את העבודה. מקור נוסף הוא Mynet פתח תקוה המביא בכל כתבה גם את דבר ראש העיר. אחד הדברים המעניינים בכתבות הוא הרוח החיובית בה מוצג כל נושא התחבורה הציבורית (דבר נדיר בפני עצמו) וזה קשור כמובן להלך הרוח הנוכחי בעירייה.

אני מכיר את דוד קמחי כבר שנים רבות, ליבו תמיד היה במקום הנכון ונראה שבתפקידו הנוכחי תחת מטרייתו של ראש העיר הנוכחי הוא מצליח לתרגם את הידע הרב שלו ואת התשוקה שלו לנושא להרבה עשייה מבורכת. זה המקום לציין שאין שום דבר מובן מאליו בעירייה שפועלת לקידום התחבורה הציבורית והניידות. בישראל הריכוזית ישנן רשויות מקומיותרבות שפשוט לא עושות כלום כי "הכל נקבע מלמעלה". ובכל זאת רשויות שמשקיעות מזמנן ומכוחן בסוגיות אלה רואות ברכה בעמלן. 

אז מה עשתה פתח תקווה לאחרונה בתחום הניידות?

תחבורה ציבורית באוטובוסים

ב-21.08.2020 בוצע שינוי גדול בקווי השירות של פתח תקווה. חמישה קווים בוטלו, ארבעה קווים חדשים נולדו ולא פחות מ-18 קווים שינוי את מסלולם. כל הפרויקט, אשר לכאורה העירייה "לא צד בו", כי משרד התחבורה באמצעות נתיבי איילון אחראי על הכל, נעשה בשיתוף פעולה מוחלט והדוק עם העירייה. החל משלב התכנון שהותאם שוב ושוב למידע שהיה בידי העירייה על צרכי התושבים (גם זה לא מובן מאליו) דרך סוגיות היישום שהיה משולב גם עם הפתיחה המיוחלת זה 9 שנים של מסוף אבנת (שנתקע מסיבות לא ברורות בתקופת העירייה הקודמת) והדאגה לצרכי הנהגים במסוף, הפרסום המשולב של דן ושל אפיקים (גם הוא לא מובן מאליו וגם הוא בלחץ העירייה להקלה על הנגשת המידע לנוסעים) והיישום שהלך חלק, בטח לעומת הרפורמות הקודמות שנעשו בפתח תקווה ב-2006 ו-2011 שהונחתו על העירייה והתושבים וגרמו לבלגן גדול.


ראו בגדול - כאן

מלבד השינוי הגדול קרו גם שינויים קטנים יותר וחשובים לא פחות - הוספת תחנות בקו 947 בקטע שבו הוא חוצה את העיר, פתיחת קו חדש (446) לנתב"ג ועוד, הארכת קו 64 להדר גנים, שינוי מסלול קו 20, הכנסת אוטובוסים מפרקיים לשירות בקו 292 (הדר גנים-פ"ת) ועוד. פתיחת קו לנתניה (616), תגבור קו 23 וקווים נוספים עוד ב-2019, תגבור מהותי של קווי דן ואחרים ב-2018 והארכת שעות פעילות ועוד.

במקביל גם הוחלפו שלטים רבים של תחנות אוטובוס ברחבי העיר לשלטים חדשים וברורים יותר במקום הטלאי על טלאי הישן, ותוקצבו סככות חדשות. במקומות מסוימים בהם רוחב המדרכה לא היה מספק (כדוגמת רחוב חזון איש) ביצעה העירייה עבודות תשתית שאיפשרו את הקמת הסככות. הוקמו תחנות חדשות היכן שצריך (לדוגמה ליד היכל התרבות) ועוד ועוד.

העירייה גם עזרה לפרסם מידע על תחבורה ציבורית בעזרת דפי הפייסבוק שלה וייתכן גם באמצעים אחרים. לדוגמה קו 396של אגד שאוסף בפאתי פתח תקווה לכיוון אילת בחודשי הקיץ זכה לפרסום כזה. גם זה לא מובן מאליו. דוגמה נוספת של "עזרה בפרסום"היא קו מוניות השירות 72 (הראשון בפתח תקווה עם רב-קו) ויש עוד רבות. כדוגמת שיתוף של פרסומים כלליים של נתיבי איילון על מהיר לעיר ועל אופנידן שהעירייה שיתפה. בכך היא מכשירה את הלבבות של תושביה ונוקטת צד ברור בנושא למען אותם שיפורים. הטיפול בהתנגדות חלק מהתושבים (שתמיד קיים ולעיתים מוצדק נקודתית) נעשה ברגישות אך מתוך עמדה עקרונית ברורה בעד יישום העדפה לתח"צ. עמדה שגם היא - לא מובנת מאליה. לבסוף, גם החתימה בסוף חלק גדול מהפוסטים "תחבורה ציבורית היא העתיד"אינה ברורה מאליה ומסמנת את הכיוון באופן ברור. 

תחבורה ציבורית דורשת תשתיות, ודוד קמחי, שעבד תקופה לא מבוטלת אצל מפעילי תחבורה ציבורית מבין זאת היטב. עיר שתדאג למסופים בתחומה תיהנה גם מתחבורה ציבורית טובה יותר. לכן כבר נפתח מסוף אחד חדש (מסוף משה ארנס) , וכאמור גם מסוף אבנת נפתח. העירייה מקדמת מול משרד התחבורה הקמת שלושה מסופים חדשים בעיר (בפייסבוק לא מצאתי פירוט בדיוק איפה) ומשתפת פעולה עם המשרד בכל הקשור למתחמי התרעננות לנהגים ועם נתיבי איילון בשם המשרד בכל הקשור לפרויקט מהיר לעיר ונת"צים נוספים. השינויים לא קורים בן לילה, אבל המאמצים יישאו פירות בעתיד הקרוב. בנוסף לכך פרויקט התחנה המרכזית החדשה של פתח תקווה, שגם הוא כמו מסוף אבנת קצת נתקע בעירייה הקודמת, מחולץ אט אט מקשייו ומחסמיו ונראה כי הוא גם עולה על דרך המלך.

עבודות הרק"ל, מהיר לעיר ואופנידן

אין צורך לומר שהרק"ל הוא פרויקט של נת"ע, ושני הפרויקטים האחרים הם של נתיבי איילון, אבל ללא שיתוף פעולה הדוק מצד הרשויות שהפרויקטים עוברים בתחומם אין להם סיכוי להתרומם. אני די בטוח שהעובדים הבכירים בנת"ע ובנתיבי איילון מסווגים בחדרי חדרים את העיריות שהם עובדים איתן לפי "תוקעת מקלות בגלגלים", לא מועילה לא מזיקה"או "משתפת פעולה באופן פורה". בשנתיים האחרונות פתח תקווה נמצאת בקטגוריה השלישית, דבר שמאפשר לנת"ע לנצל את הסגר הנוכחי להאצת עבודות בצמתים בצורה נהדרת ולא תוך חיכוכים וזה כשלעצמו מביא לתוצאות טובות יותר גם באיכות העבודה ואיכות התוצר הסופי לכשיגיע, כי אני די בטוח שבדיונים על "הפרטים הקטנים"מוצעים על ידי העירייה שיפורים קטנים אך חשובים למרחב של כל תחנה ותחנה.

בעבר עיריית פתח תקווה ויתרה על השלוחה של הקו הסגול שהיתה אמורה להגיע לשכונות הענק בדרום העיר עקב התנגדות תושבים. אחר כך גם תושבים בגבעת שמואל ביקשו לקצר את הקו ומולם התעוררו תושבים אחרים שדרשו להחזיר את הגלגל לאחור והצליחו במאבקם. האם נראה בעקבות שינוי הדיסקט בעירייה את הקו הסגול חוזר לפתח תקווה? זה ייתכן מאד, גם אם לא במסלול המקורי שתוכנן. שירות נוסף לאזור התעסוקה שלה יאפשר לה להגדיל עוד יותר את מרכזיותה התעסוקתית לעומת ראשון לציון הנושבת בעורפה עם פרויקט מתחם ה-1000. 

גם פרויקט מהיר לעיר מקבל חשיבות דומה. היום ברור לכולם שאזור תעסוקה עם נגישות של רכב פרטי בלבד זה טוב, אבל לא מספיק. מבנה התחבורה הציבורית בישראל מוכוון מאד לתל אביב ופתח תקווה יודעת שאם ברצונה להמשיך להגדיל את עוגת הארנונה, היא צריכה להפוך לאבן שואבת של תחבורה ציבורית. זו מתמטיקה פשוטה. יותר אנשים יוכלו להגיע לעיר ולהתנייד בתוך העיר  על רשת הדרכים הקיימת ולכן יותר אנשים יוכלו לעבוד בה. הקו האדום לבדו לא מספיק והיא צריכה גם שירות אוטובוסים מזין מכל קצוות המטרופולין אליה (קו 164 העמוס מרחובות הוא דוגמה לפוטנציאל זה). 

כל הכבישים המהירים העוטפים את פתח תקווה מקבלים העדפה. מסלולים בכביש 471 כבר נצבעו בצהוב ומסלולים בכביש 5 נצבעים כעת. ובעתיד הקרוב יהיה נת"צ גם בכביש 40.  בכביש 4 מתוכנן פרויקט יקר ומסובך אבל גם הוא ייצא אל הפועל. עיריית פתח תקווה צריכה לדאוג שגם בתוך פתח תקווה היתרון הזה נשמר ומועצם. ולכן שיתוף הפעולה עם צוות מהיר לעיר של נתיבי איילון חשוב כל כך. (לדוגמה ההעדפה בדרך רבין וברחוב בר כוכבא)יישום מהיר לעומת ערים אחרות במטרופולין יעניק לה "פור"במירוץ הזה. בעיקר אם כל נת"צ שנפתח מביא איתו גם שיפורים נוספים בתדירות השירות ויעדים נוספים. וזאת בהחלט המטרה. 

מטרה דומה מספק פרויקט אופנידן. שביל ירקון מצפון לעיר ושביל "שדה"מדרום לעיר אמורים לקשר את העיר אל שאר המטרופולין ונבנים במסגרת פרויקט אופנידן של נתיבי איילון. אליהם אמורים להתחבר שבילי אופניים נוספים שייכנסו לתוך העיר. שכונותיה החדשות של פתח תקווה מרושתות לא רע בשבילי אופניים מאחר וזה חלק מהסטנדרטים של רחובות חדשים אבל האתגר הגדול יהיה להיכנס לאזורים הותיקים. גם כאן לשבילי האופניים יש מטרה ברורה לסמן את פתח תקווה גם לא רק כעיר שקל להתנייד בתוכה באופניים (כרגע זה לא המצב), אלא גם כעיר שאפשר להגיע אליהם באופניים חשמליות וקורקינטים מערים סמוכות, ובכך להעצים את יכולותיה לקלוט עובדים על אותה רשת דרכים. כבר כיום יש בפתח תקווה די הרבה רוכבים.

בדרך הארוכה הזו העירייה גם עודדה הכנסת קורקינטים שיתופייםובגדול מהלכיה מזכירים במקצת את מהלכי תל אביב, אם כי בפיגור ניכר. גם זה לא מובן מאליו כיוון שיש ערים רבות, לרבות בגוש דן עצמה, שמתעלמות מהנושא כמעט כליל. עם המשך הגידול בשימוש תידרש גם השקעה נוספות בתשתיות תומכות. וכרגע נראה שהעיר מחויבת לכך אם כי היא עדיין בשלב די ראשוני.

ובעניין נוסף - בזמן הסגר הורחב הפוליגון של באבל דןגם לפתח תקוה. אני מניח שגם זה נעשה במעורבות של העירייה.

רכבת ישראל

לפתח תקוה שתי תחנות רכבת. קרית אריה וסגולה. תחנת סגולה למעשה מנותקת מהעיר ונתנה שירות רק למתחם השימושים החורגים בשדות שמצפון לעיר. מתחם שנסגר על בנייניו וחניוניו ופגע קשות בתחנה. בדיון עם משרד התחבורה מספטמבר 2020 סוכם על בניית חניון חדש בתחנת סגולה בעלות של 13 מליון ש"ח.. בפייסבוק אין פרטים, אבל אני די משוכנע שהוא "בצד הנכון", ויכלול גם את החיבור המתבקש לאזור תעשיה סגולה. 

תחנת קרית אריה צועדת מהר קדימה. השיפורים האחרונים בשירות התח"צ מחזקים גם את הקשר ממנה לאזור התעסוקה, ופתיחת תחנת הקו האדום בצמוד לה תהפוך אותה למתח"ם (מרכז תחבורה משולב) משמעותי מאד. לאחרונה הצטרפה פתח תקוה לפיילוט בניית חניון רובוטי מאובטח לאופניים (שלא כלל בתחילה את פתח תקווה). רובד נוסף שמחזק גם את הרכבת וגם את השימוש באופניים בעיר השטוחה והגדולה. 

השנה הזו גם תהיה בסימן חישמול של לולאת השרון. אופי התפעול של הלולאה עוד לא ידוע אבל אפשר לסמוך על עיריית פתח תקווה שהיא תנסה להשפיע ככל יכולתה על המערכת להשארת התדירות המצוינת הנוכחית של הרכבות בין פתח תקוה ותל אביב. מפוסט שפורסם בינואר 2020 נראה שהם הגיעו להבנה עם הרכבת שיופעלו גם רכבות ישירות להרצליה (כלומר גם אם התדירות לתל אביב תפחת, התדירות המצרפית תישמר).

מטרו

תוכניות המטרו כבר מתקדמות לשלב ההתנגדויות לקראת אישורן אבל מודל התקצוב עוד לא ברור. מה שכן גם בתוכניות המטרו פתח תקוה על המפה, עם קו M2 שיקשר את שכונת סירקין,  מרכז ודרום העיר לתל אביב וקו M3 שיקשר את כל הטבעת השניה של המטרופולין (לרבות אזורי מגורים מובהקים) עם אזור התעסוקה המתפתח במהירות. , אם נחבר לו את הקו האדום והקו הסגול (בתקווה שיוארך), הרי שפתח תקווה תהנה מארבעה קווי הסעת המונים. יותר מכל עיר אחרת בגוש דן למעט תל אביב. לכך נוסיף תוכניות ראשוניות לחיבור רק"ל בין ראש העין לפתח תקוה, כפיצוי על כך שמסיבות של מי תהום גבוהים (לפי הפרסומים) קו M2 לא ממשיך לראש העין ונקבל עוד נקודת חיזוק לפתח תקווה מול אחיותיה בגוש דן.

קו הרקיע של העיר משתנה במהירות. ולא פחות משישה מגדלים בין 30-40 קומות נמצאים בשלבי בנייה אחרונים לקראת איכלוס על חורבות מפעלי אסם ויכין. אליהם יתלוו עוד רבים בעתיד. כל זה יתאפשר רק בזכות המשך מתמיד של שיפור יכולות הניידות שלא באמצעות רכב פרטי. וטוב שהעיר שמה על כך את האצבע.

שונות

עוד פנינים קשורים לשיפור מרחב הולכי הרגל, הוספת רמזורים וכיכרות, רמזורי הולכי רגל עם "טיימר", ספסלי ישיבה מוצלים בסמוך לתחנות עמוסות (בנוסף לסככות), סלילת אספלט שקט ברחובות מסוימים, הצבת שלטי "שקט בבקשה"המבקשים להימנע מסירנות וצפירות ככל הניתן (חשוב ליצירת מודעות לנושא), שיפור תאורת הרחוב בדגש על צמתים בעייתיים, וגם במעבר מתחת לכביש 40 לכיוון תחנת רכבת סגולה, נשק וסע ליד בתי ספר, הקמת שביל אופניים בין צומת סגולה לתחנת הרכבת (כחלק מפרויקט טיילת נחל שילה), הטמנת קווי מתח גבוה באדמה ברחוב גיסין, הקמת חניון רכב כבד בסירקין (פחות משאיות שחונות ברחובות),  הנגשת מעברי חציה ועוד, העשייה ניכרת בכל. בנובמבר 2019 גם הוכרז על קידום תוכנית אב לתחבורה, שתתמקד בשיפור הניידות בשלל האמצעים (ולא רק רכב פרטי).

לא את הכל אני אוהב. כמובן שנתקלתי גם בגשר הולכי רגל ואופניים חדש על גיסין (כשאני הייתי מעדיף את שיפור מפלס הרחוב והקלת חציות), ונתקלתי גם  בהוספת חניונים ובהרחבת כבישים. אבל החיים האמיתיים הם אף פעם לא שחור ולבן אלא איזון ומה שחשוב זה לזהות את המגמה. ואת המגמה אני אוהב מאד.

כל מי שעוסק בתחום יודע כמה מעטים הם מכתבי התודה וכמה הם מחממים את הלב כשהם מגיעים. ולכן מגיע להם מקום של כבוד כי הם מעידים על העשייה הברוכה. מצורפות דוגמאות.





פוסט של 15 דקות מנובמבר 2019

קווים עירוניים, קווים בינעירוניים וכל מה שבינהם

$
0
0


 

כולנו יודעים את ההבדל העקרוני בין קו עירוני לבין קו בינעירוני, אבל מסתבר שגם לנושא יחסית פשוט כמו זה יש מורכבויות לא קטנות. בואו נלמד אותם.

סוגי הקווים בישראל

לכל קו ישרישיון קו, ובו מופיעים כל פרטי הקו. (מסלול, תחנות, לוחות זמנים, מחירים ועוד). 

אחד הפרטים המופיעים הוא סוג הקו. בישראל יכולים להיות רק שלושה סוגי קווים. עירוני, אזורי ובינעירוני. פעם היתה גם הגדרה עמומה של קו פרברי אבל כיום היא לא קיימת.

ההנחיות לתכנון ותפעול שירות תחבורה ציבורית באוטובוסים מסבירות לנו מה זה כל סוג קו. להלן תרגום שלי לשפה הרשמית שבהנחיות.

1. שירות עירוני - שירות שפועל באותה עיר, או שמקשר בין ערים שממש צמודות אחת לשניה ומייצרות מרחב עירוני אחד (תזכרו את המונח הזה). הוא יופעל באוטובוס עירוני נמוך כניסה ומונגש, שמותאם לאופי העירוני הכולל המון נוסעים שכל הזמן עולים ויורדים, דלתות רחבות ומנוע שמותאם לנסיעה במהירות איטית תוך כדי עצירות והאצות מרובות. מרבית הנוסעים בתחבורה הציבורית (כ-85%) עושים זאת בקווים העירוניים, וזאת על אף שהם מרכיבים רק כ-50% מהצי, לפיכך מעבר לענייני ביקוש והיצע צריך גם לספק בו רמת שירות גבוהה של לפחות 3-4 נסיעות בשעה. בתדירות כזו הנוסע לא צריך לבדוק לוחות זמנים, רק לרדת לתחנה ולחכות לאוטובוס הבא. התדירות היא הגורם מספר אחד המשפיע על מספר הנוסעים בתחבורה ציבורית. הרבה מעבר לכל האחרים. (ולא, אנחנו עוד לא שם, אבל זה הכיוון שחותרים אליו).

2. שירות בינעירוני - שירות שמקשר בין שני מרחבים עירוניים נפרדים. הוא יופעל באוטובוס בינעירוני המיועד לנסיעות ארוכות ולמהירות גבוהה בנוחות יחסית. לפי ההנחיות התדירות שלו היא תוצאה נטו של ביקוש והיצע. אם יש הרבה ביקוש אז יהיה הרבה שירות ואם אין הרבה ביקוש אז יהיה מעט שירות. (ואם הביקוש מוגבל רק לסופי שבוע או לימים ראשון וחמישי אז הוא יהיה רק בימים אלה).

3. שירות אזורי - שירות שמשרת את כל היישובים הקטנים והלא עירוניים. (קיבוצים ומושבים בעיקר). המדיניות הברורה של ישראל היא לספק להם שירות כלשהו. וההנחיות מגדירות את המינימום שאין לרדת ממנו - שירות מהיישוב (או ממקבץ יישובים קרובים) למרחב העירוני הקרוב, בתדירות של נסיעות בודדות ביום שמשתנה בהתאם לגודל היישוב הגדול ביותר שמשורת על ידי אותו קו. אם כל היישובים המשורתים קטנים (פחות מ-1,000 תושבים בכל אחד מהם), אזיי מספיקות רק 6 נסיעות יוצאות העירה ו-6 נכנסות מהעיר. (בערך שירות כל שעתיים, מספיק כדי לא להיתקע אבל לא יותר מכך). ואם יש שם יישוב קצת יותר גדול מ-1000 תושבים, אז צריך קצת יותר נסיעות. בעוד שגם ברמה העירונית וגם ברמה האזורית ההנחיות מדברות על מינימום שירות, הרי שברמה העירונית קווים רבים נדרשים לספק היצע גדול יותר עקב הביקוש הרב ותדירותם עולה על 3 נסיעות בשעה (ולעיתים יש תדירות מצרפית של מספר רב של קווים עירוניים בציר מסוים המגיעים יחד לתדירות פנטסטית). בקווים האזוריים לעומת זאת מדובר בתופעה נדירה יותר והמינימום לרוב נשאר מינימום. אנחנו משקיעים עברך 5% מק"מ הרכב שלנו בקוום אזוריים כאלה שמסיעים בערך אחוז אחד מהנוסעים. זו תמונת מראה לשירות העירוני שפועל ביעילות גבוהה בהרבה, אבל טועה מי שחושב שאם נבטל את הקווים ה"ריקים"האלה נוכל לפתור את בעיות החוסר בקווים אחרים, אנחנו רק נהפוך למדינה קצת פחות אנושית בשל כך ותו לא.

בואו נעשה לזה דיאגרמה פשטנית

 


אם העולם באמת היה כל כך פשוט אז פה היתה נגמרת לנו הבעיה. ואכן, בערך 90% מהקווים ברשת שלנו (שמונה קרוב ל-3,000 קווים) קל להגדיר. אבל חדי העין בטח שמו לב שיש כאן הרבה שטחים אפורים. מה עושים בהם?

סכמה של מטרופולין תל אביב
בחלוקה למרחבים עירונים

השטחים האפורים

נתחיל מהמטרופולינים הגדולים. מה קורה כשיש קו מקצה המטרופולין אל קצהו? האם הוא עדיין עירוני?

ההנחיות דווקא נותנות לזה פתרון אלגנטי. כשהמטרופולין גדול מדי מכדי להוות מרחב עירוני אחד הוא פוצל לכמה מרחבים עירוניים. מרכז המטרופולין משותף לכל המרחבים, אבל מרחב אחד יכלול את הגלעין + צפון המטרופולין והמרחב השני יכלול את הגלעין + דרום המטרופולין ושלישי את המטרופולין + מזרח המטרופולין. התמונה משמאל ממחישה זאת.

מכאן שאם יש קו מבת ים לפתח תקוה לדוגמה, הוא בהחלט יכול ואף צריך להיות בינעירוני, אלא אם כן יש לו תכונות עירוניות מובהקות של נסיעה בצירים עירוניים ואיסוף והורדה לאורך כל הדרך. זה המקום להגיד שיש הרבה מקום לשיקול דעת מסוג כזה ביישום ההנחיות, ולא רק בנושא סוג הקו.

כלומר זה בסדר שקו 1 הוא עירוני, אבל אם נפתח קו מבת ים, דרך נתיבי איילון וכביש 5 ישירות לקרית אריה יהיה נכון יותר לעשות אותו בינעירוני וזה מותר לפי ההנחיות.

גם השירות משולי המטרופולין למרכזו מקבל החרגה בהנחיות. קו 274 מרחובות לתל אביב הוא מאד עירוני, אבל השירות המהיר דרך האוטוסטראדות מרחובות לתל אביב הוא מאד בינעירוני. כל עוד יש לנוסע גם שירות עירוני מונגש, זה בסדר לבנות מעליו רובד נוסף מהיר שיופעל בכלים בינעירוניים במקרה זה. זו גם הסיבה לקו שלי (347 מרעננה) שפועל באוטובוס בינעירוני. זה כמובן מביא לוויכוחים אינסוף מה יותר נכון, וזכור הוויכוח על קו 47 שהוגדר כבינעירוני למרות שמסלולו מאד עירוני. מרגע שקו הוגדר כעירוני או כבינעירוני ומרגע שנרכשו האוטובוסים להפעלתו מאד קשה לשנות את סוג האוטובוס הפועל בו, אך כבר היו דברים מעולם. מה שחשוב לזכור זה שבתחום האפור כולם צודקים וכולם טועים, פשוט כי אין תשובה נכונה אחת. אלה קווי אוטובוס מעטים שבהם קשה מאד למצוא את הנוסחה הנכונה ולכן שיקול הדעת האישי של מקבל ההחלטה גובר. יש כאלה שמעדיפים אוטובוס בינעירוני נוח יותר לישיבה ויש כאלה שיעדיפו אוטובוס עירוני נוח יותר לעליה וירידה.

הדיאגרמה שלנו עכשיו נראית ככה



הזכרתי קודם את סוג הקו "פרברי"מנוחתו עדן. הסיבה העיקרית שסוג קו זה שהיה נהוג באגד בוטל היתה שלא הצליחו לצקת לתוכו תוכן ברור שמבדל אותו מהשירות העירוני או הבינעירוני שפועל במקביל לו. בעבר היתה נטיה להצמיד לכל קו שמדלג על שתי תחנות את המילה אקספרס וזה פגע ביכולת לבדל את השירות. אבל בקווים מסוימים אגד כן הפעילו אוטובוס ביניים, שנהנה מצד אחד מדלתות רחבות "עירוניות" (אז עוד לא היה את חוק ההנגשה אבל היו לו מעט מדרגות ללא תא מטען שהקלו על הכניסה ויציאה ממנו) ומצד שני נהנה מכיסאות נוחים יותר שמותאמים לנסיעות ארוכות, היה מסודר כמו בינעירוני בלי שטח עמידה מול הדלת האחורית והכי חשוב, היה לו מנוע שלא צועק הצילו כשהוא עובר את ה-90 קמ"ש.

האוטובוסים הפרבריים הם קלאסיים לאותו שירות פנים מטרופוליני ארוך, וייתכן וכדאי להחזיר אותם. הם לוקחים את הטוב שבאוטובוס עירוני (הנגשה, עליה וירידה מהירה) ואת הטוב שבאוטובוס בינעירוני (נוחות נסיעה גדולה יותר לזמני נסיעה ארוכים (בפקקים) או במהירויות גבוהות (כשאין פקקים). בהנחיות אין התייחסות לפרברי אך יש קטגוריות שונות לקווים עירוניים (שכונתי/מקומי, עורקי, עורקי מהיר ותאו"מ (BRT). הקווים העורקיים המהירים הם הקווים שנכון יותר שיפעלו ברכב פרברי. ומאחר ובימינו הנגשה מתחייבת מחד, אבל למרחקים ארוכים לא רוצים לייצר נורמה של נסיעה בעמידה, הם יכולים להיות מפרקיים או אפילו דו קומתיים. בכך יהיה מקום לכסא הגלגלים אבל בלי שזה יפגע במספר המושבים על הרכב. 

נעבור למגזר הכפרי

יש שתי דרכים לשרת יישוב.

האחד הוא באמצעות אותו מערך קווים אזוריים שהזכרתי קודם. חסרונותיו הם בתדירות הנמוכה ובצורך המובנה לייצר מעבר בעיר הקרובה לכל מי שיעדו רחוק יותר, אבל יתרונותיו הם התמחות, כולל יכולת לבצע התאמת שעות מדויקת לצרכים שונים (כגון הגעה לתחנת רכבת), יכולת להשתמש בכלי רכב קטנים המותאמים לביקוש הנמוך ויכולת גם לייצר קשר לא אמצעי בין הנהג לנוסעים הקבועים המעטים שלו. אפשר גם קצת לחסוך עלויות אם מטמיעים במערך הזה שירות גמיש.

אבל אפשר לשרת יישוב גם באמצעות קו בינעירוני שחולף בו. זה בדרך כלל עולה פחות ממערך קווים נפרד. 

במדינות אחרות בהן יישובים קטנים פרושים כמו פנינים על מחרוזת של דרך ישנה זו שיטה מאד נפוצה, אבל בישראל מסיבות הסטוריות שונות מעטים היישובים הקטנים שיושבים ממש על הדרך. רובם יושבים בצד בקצה כביש גישה ארוך. כניסה ויציאה של אוטובוס בינעירוני המחבר שתי ערים הופך את הנסיעה ל"טיול"עבור כל מי שחפץ להגיע רק מעיר אחת לאחרת. זה נהיה יותר חמור כשהכניסה היא לחינם ואף אחד לא עולה או יורד בתחנות האלה. (שירות לפי קריאה אולי ימתן בעיה זו אבל כניסה כשהיא נדרשת תישאר סיוט). בעבר השיטה הזו היתה מאד נפוצה ופגעה קשות בחוויית השירות. כיום נשארו רק איים בודדים שלה. כתוצאה מהמעבר לפרדיגמה האזורית התושבים במרחב הכפרי קיבלו שירות יותר מותאם לצרכיהם, שזה במקרה שלהם שירות פחות טוב בדרך כלל ממה שהיה קודם, אבל השירות הבינעירוני השתפר מאד בזכות כך.

אבל בגלל ההיסטוריה הזו של חלוקה לא ברורה,  יש בלבול מתמיד בין אזורי לבין עירוני ארוך קצת או בינעירוני קצר. בעבר לכל קו באורך בינוני קראו אזורי. גם אם זה היה קו מרחובות ללוד. יש גם יישובים שבעבר קיבלו שירות אזורי ובעקבות גדילתם והפיכתם לעיר הם מקבלים עכשיו שירות בינעירוני, כדוגמה הקשר בין כפר יונה לנתניה. ההבדל העיקרי בין אזורי לבינעירוני הוא גם במסלול (כי קו אזורי ייכנס גם ליישובים קטנים באמצע) אבל בעיקר בתדירות הנדרשת.

מאחר ותחושת אורך קו היא סובייקטיבית, הרי שבמרכז הצפוף קווים קצרים קיבלו מהר את ההגדרה בינעירוני (נניח נתניה תל אביב), אבל במדבר קווים באותו אורך (נניח ערד-באר שבע) קיבלו את הטייטל אזורי. ההנחיות עושות סדר רב בהגדרות הסובייקטיביות האלה אך קשה לשנות מונחים שהשתרשו לאורך שנים.

יש כמובן יוצאי דופן רבים. קו עירוני שמסתיים מחוץ לשטח המוניציפלי של העיר מבלבל אנשים (לדוגמה קו מאופקים לתחנת הרכבת שלו שנמצאת בשטח מועצה אזורית מרחבים) הוא עירוני לפי כל פרמטר אפשרי אבל קו הגבול הדמיוני הזה גורם לבלבול. לעיתים הקו העירוני אשכרה מסיים ביישוב שנמצא לצמוד לעיר הקרובה מאחר ובו היה שטח לתחנת קצה (כדוגמת קו 2 בעפולה שמסיים ביישוב הקטן דחי). זה לא משנה את הגדרתו אבל מבלבל מאד. היישוב דחי כמובן מקבל שירות חריג ביחס לגודלו בזכות תחנת הקצה הזו.

כך גם יש קו שמקשר בין שתי ערים באופן אזורי מובהק, כזה עם כניסה ויציאה מכל היישובים בדרך. לעיתים הוא יוגדר כבינעירוני כדוגמת קו כביש אלון בין ירושלים לבית שאן (בכל זאת זה מרחק ארוך) ולעיתים הוא אולי יוגדר כאזורי כמו הקו מאשדוד לקרית מלאכי דרך כל יישוב מועצה אזורית באר טוביה. זה הופך את הקו ליותר יעיל כי נוסעים בו בשני הכיוונים בכל שעות היום. (וזה עדיין מעט אנשים) האופי הוא בדרך כלל אזורי מובהק, גם אם הקו לא מוגדר כך. זו עוד דוגמה לתחום אפור בהגדרות. הדיאגרמה שלנו הולכת ומסתבכת ככל שאנחנו מוסיפים אליה מקרי קצה כאלה ואחרים. אבל הם כבר באמת השוליים הלא חשובים של הרשת.



ויש קווים שמשרתים אזורי תעשיה או מוקדים מחוץ לעיר, האם הם עירוניים, אזוריים או בינערוניים? מטבריה לבית החולים פוריה לדוגמה תוכלו למצוא את כל שלושת הסוגים (הסוג העירוני הוגדר כדי לאפשר באחד הקווים נגישות לבית החולים, הסוג האזורי נכנס לכל היישובים בדרך ומסתיים באלומות והבינעירוני ממשיך דרך יבנאל לעפולה). 

אז - באיזה סוג קו אתם נוסעים?


בעד ונגד מטרו

$
0
0



קווי המטרו המתוכננים בגוש דן סיימו את שלב התכנון ונמצאים בשלב ההתנגדויות לקראת אישורן הסופי. זו הזדמנות מצוינת לסקור את מה שיש למתנגדים לומר עליהן. אבל בשביל זה צריך גם להבין את התומכים במטרו.

בעד

בפוסט קודם שלי בנושא מ-2016, שנכתב בתום התכנון הראשוני, סיקרתי את ההיסטוריה שהביאתנו עד הלום כמו גם את הטיעונים העיקריים בעד הפרויקט כפי שהובאו על ידי הצוות המתכנן ואת תהליך בניית הרשת הרעיונית המוצעת. אתם מוזמנים לקרוא כאן.

ביולי 2020 הופץ דוח מנהלים המפרט את ההשפעות החיוביות הכלכליות, החברתיות והאורבניות של המטרו המוצע. אתם מוזמנים להוריד אותו ולקרוא אותו במלואו בדף זה. פרק "הבעד"בפוסט שלי יסתמך על הכתוב בדוח הנ"ל.

1. טיעון הגודל

מטרופולין ת"א הוא הגדול במטרופוליני ישראל, הוא מרכז 44% מתושבי המדינה ו-50% מהתעסוקה והוא יגיע לכ-5.4 מליון תושבים ב-2040. מעטים המטרופולינים המערביים בסדר גודל זה שאין בהם מטרו. למעשה יש מטרו גם בהרבה מטרופולינים קטנים בהרבה.

ישראל גם ייחודית לעומת המערב בכך שאוכלוסייתה  ממשיכה לגדול בקצב מהיר. ואזור גוש דן גדל בקצב מהיר יותר משאר חבלי הארץ.

2. טיעון התמיכה בצפיפות ובאורבניות

ישראל היא מהמדינות הצפופות בעולם, והיא ממשיכה להצטופף עוד ועוד, כאשר המחסור בקרקע הופך ליותר ויותר אקוטי. יחד עם זאת גוש דן לא מתקרב לערכי הצפיפות המוכרים מערים עם מערכות מטרו מפותחות. מטרו יתמוך בציפוף גוש דן ובכך בעקיפין גם בשמירה על השטחים הפתוחים הסובבים אותו. עיר צפופה היא גם עיר בריאה יותר, בעיקר אם מתקיים בתוכה עירוב שימושים בריא כמו שהמטרו מעודד (פיתוח של תעסוקה באזורי התחנות גם בערי השינה מחוץ לליבת המע"ר).

המטרו יאפשר יצירת מרחבים נעימים יותר להולכי רגל, בין אם זה כיכרות ציבוריות או סתם מדרכות רחבות יותר על חשבון הרכב הפרטי, וכל אלה ייתמכו בצפיפות הגבוהה יותר שתושג בקרבת התחנות.

3. טיעון ריסון הגודש

מקור: כאן
במדינה צפופה גם הכבישים צפופים ואכן ישראל מככבת במקום הראשון והלא מחמיא בצפיפות הכבישים ב-OECD. בישראל הקטנה וספציפית בגוש דן אין כל כך איפה לבנות עוד כבישים גם אם נרצה. רמת המינוע בישראל נמוכה ביחס ל-OECD כך שהגידול המהיר במספר הרכבים, שנובע מהעליה ברמת החיים, לא צפוי להיעצר בקרוב ונגיע מ-3 מליון רכבים כעת לקרוב ל-6 מליון רכבים ב-2040. במצב "עסקים כרגיל"הגודש הנוכחי בדרכים יראה כמו גן עדן (ובתורו עשוי להביא לרעות חולות אחרות כמו פירבור המסחר לשטחים הפתוחים בפאתי המטרופולין בהיקפים גדולים כפי שהתחיל כבר לקרות).

בעוד אין צפי שאנשים יוותרו על רמת החיים שרכב פרטי מבשר, יש צפי שרבים מהם יעשו החלטה רציונלית וישאירו את הרכב בחניה בבית או בחנה וסע קרוב ויסעו לעבודתם בתחבורה ציבורית אם היא תהיה מספיק אטרקטיבית. הרכב הפרטי ישמש למטרות אחרות (כגון נסיעה לטיול בסופ"ש). זו המודל המוכר מערי אירופה בהם רמת המינוע כפולה משלנו כבר כעת, אך התח"צ האיכותית מביאה לשימוש מושכל יותר ברכבים הקיימים.

הפקקים לא ייעלמו, אבל המטרו ייתן להם אלטרנטיבה ולכן הם גם לא יחריפו. בתורו המרו גם יחסוך צורך בפתרונות יקרים אחרים להקלה בפקקים כגון הרחבת דרכים באזורים צפופים.

לריסון הגודש יש גם השלכות סביבתיות, מאחר והמטרו כולו חשמלי, בעוד חזון "כל הרכבים חשמליים"רחוק קצת יותר. הזיהום הגדול ביותר מכלי רכב נרשם בעת עמידה בפקק, שהגידול בה כאמור ירוסן.

4. טיעון החסכון בזמן

גודש = זמן. מהירות הנסיעה במטרופולין תל אביב בשעות השיא איטית והולכת ויורדת עם הזמן ועומדת בשיא על 20 קמ"ש בלבד. מהירות הנסיעה של התחבורה הציבורית באוטובוסים איטית אף יותר ועומדת על 15 קמ"ש. פרויקטים כמו מהיר לעיר יתנו העדפה שתגרום לפער בינם לבין הרכב הפרטי להצטמצם קצת, אבל הרכב הפרטי עדיין יהיה יותר אטרקטיבי.

גם רכבת קלה לא מפתחת מהירות גבוהה במיוחד. היא הולכת לנצח את הרכב הפרטי בשעות השיא, אבל לא בפער גדול במיוחד ומאחר ומהירותה קבועה גם בשפל היא הולכת להפסיד לו בשפל. המהירות המסחרית של רק"ל היא עשויה להגיע ל-23 קמ"ש אבל עם זמן ההגעה לתחנה וההמתנה זמן הנסיעה האפקטיבי משקף מהירות נמוכה יותר לעומת הרכב הפרטי.

מטרו שמסוגל לנסוע עד 100 קמ"ש בין תחנות, מפתח בגלל התחנות מהירות מסחרית של כ-40 קמ"ש בלבד, אבל זה עדיין פי שתיים מרכב פרטי ורק"ל,  בפרט אם אתה במקרה גר ממש מעל תחנת מטרו ועובד ממש מעל תחנת מטרו. אבל גם אם זה לא בדיוק המצב, בזכות הפער הגדול במהירות הנסיעה הוא מנצח את הרכב הפרטי גם עבור אנשים שצריכים להגיע אליו מקצת יותר רחוק.


מקור: כאן
לא סתם התעכבתי על הטיעון הזה. זה הטיעון העיקרי של כותבי התוכנית. זמן כידוע שווה כסף והמטרו יחזיר את עצמו מהר מאד. בזכות המהירות הגבוהה מטרו הוא גם היחידי שאשכרה יגרום לקבוצה ענקית של בעלי רכב פרטי להשאיר אותו בבית בשיא בוקר. בעוד כל אמצעי אחר באיכות ביניים יעביר רק את השוליים המתלבטים של הנוסעים ברכב פרטי ולא ישיג שינוי משמעותי בתמונה הכוללת. התועלת החיצונית של המטרו גדולה מאד והיא תמשיך לגדול ככל שהמטרופולין ימשיך לגדול. לעומת זאת בתרחיש עסקים כרגיל העלות החיצונית של גודש בהיעדר מטרו תמשיך לגדול ותכביד כאבן ריחיים על כלכלת ישראל.



5. טיעון היעדר הקיבולת של המערכות הנבנות כעת

שלושת קווי הרכבת הקלה הנבנים כעת חשובים מאד, ועשויים להכפיל את היקף המשתמשים בתחבורה הציבורית בגוש דן, אבל הצלחתם תהיה להם לרועץ מאחר והצפיפות החזויה בהם בשנת היעד תהיה מאד גדולה. מערכות טובות תמיד צפופות בשעות השיא, אבל המשמעות היא שנוסעים "עודפים"נשפכים חזרה לאלטרנטיבות הבעייתיות יותר לרבות רכב פרטי על כל השפעותיו הרעות על הסביבה הבנויה.

כתוצאה מבעית הקיבולת שלושת קווי הרק"ל לא ישיגו את היעד המוצהר של משרד התחבורה - 40% מנסיעות השיא במטרופולין בתחבורה ציבורית. במסמך כתוב שהיום אנחנו על 10% בלבד, ב-2027 הרק"לות יביאו אותנו רק לחצי מהדרך (20%) ורק המטרו יביא אותנו למטרה הנכספת. אגב מדריד שהיא אחת מערי המודל שהמתכננים ראו לנגד עיניהם מתהדרת כבר ביותר מ-40% נוסעים בתח"צ וכך גם ברצלונה, ברלין, לונדון וליסבון, כך שמדובר בהחלט במטרה ריאלית.

6. טיעון אגרות הגודש

אגרות גודש הן כלי בעייתי. מחד תרומתן לניהול הביקוש לא מוטלת בספק, מאידך היכולת הפוליטית להכריז עליהן קטנה מאד. לכן הן כלי מאד לא נפוץ. לכאורה אין קשר בין הטלת אגרות גודש לבין רכבת תחתית, אבל למעשה כמעט ואין יכולת פוליטית להטיל אגרות גודש ללא מטרו איכותי ומתפקד הנתפס כאלטרנטיבה. תוסיפו לזה את המעבר החזוי לרכבים חשמליים שבגללו האוצר שובר כבר כיום את הראש איך לשנות את נוסחת המיסים מרכב פרטי כך שקופת המדינה לא תיפגע (מעבר ממס על דלק למס על שימוש) ותבינו למה האוצר רואה במטרו גם כלי הכרחי לשמירה על קופת המדינה ולא רק להוצאה גדולה.

7. טיעון סגירת הפערים מול אירופה

ההשקעה עד עתה בתחבורה הציבורית הינה נמוכה משמעותית לעומת שאר מדינות ה-OECD. משרד האוצר אמד אותה ב-250 מיליארד שקל. במטרופולין ת"א מושקעים כ-2000 דולר לתושב לעומת כ-15,000 דולר לתושב באירופה. כשהטיעון הזה נשמע לבד הוא נשמע כמו טיעון של ילד בן 5 (ואם כולם יקפצו מהגג גם אתה תקפוץ?) אבל בשילוב עם כל הטיעונים האחרים הוא משמש בעיקר כגורם מסביר למצב הנוכחי והלא טוב ולפיכך כגורם שיתוקן אוטומטית אם יתבצעו השקעות נבונות. המטרו לפי כותבי הדוח היא ההשקעה הנבונה ביותר האפשרית.

מה שחשוב יותר הוא שההשקעה הזו מחזירה את עצמה תוך 5-10 שנים, בעוד החישוב הכלכלי הוא ל-20 שנה קדימה לפחות. כלומר על כל שקל שמושקע המדינה תרוויח 2.5-3.5 שקל בעשרים שנה. וכל שנה אחר כך של הפעלה היא רווח נקי נוסף.

לכן בכל העולם ממשיכים לבנות מטרו, ומרחיבים מערכות קיימות. זה פשוט האמצעי היעיל ביותר עד כה שהמציא האדם לניוד מסות של אנשים בסביבה אורבנית. וגם בעולם הדינמי שלנו, עוד אין באופק משהו יעיל בקנה מידה כזה. 

8. הטיעון החברתי

תחבורה ציבורית היא מטבעה זולה יותר מאחזקת רכב פרטי, אמנם יהודי חכם אמר פעם שעיר טובה היא עיר שעשיריה נוסעים בתחבורה הציבורית ולא עיר שענייה רוכשים רכב פרטי, אבל אין לזלזל בכך שבראש ובראשונה ייהנו מהמטרו אנשי השכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות, אלה שמרכיבות היום את עיקר הנוסעים באוטובוסים. הן יקבלו את המרצדס של התחבורה הציבורית, ויחלקו אותו עם מעמדות גבוהים יותר שהיום לא מוכנים לנסוע באוטובוס אבל יסכימו לנסוע במטרו עקב יתרונותיה. בכך יושג שיוויון חברתי טוב יותר, ובכלל אני תמיד בעד לשפר לנוסעים הקיימים ולא לכוון אך ורק לנוסעים חדשים. ההזדמנויות התעסוקתיות ייפתחו יותר לא רק לתושבי גוש דן, אלא גם לתושבי שאר הארץ שיוכלו להגיע בקלות לכל מקום בגוש דן ולא רק ל"מרכז העניינים"כמו היום.


עכשיו אחרי שתמצתתי לכם 78 עמודים של תועלות ל-8 סיבות עיקריות ומנומקות היטב, ואחרי שלא מצאתי בכתוב ולו מילה אחת על החסרונות של מטרו, בואו נשמע מה יש לצד השני לומר על כך.

נגד
את הטענות נגד אפשר לחלק לשני סוגים עיקריים: טענות נגד הקונספט של המטרו בכללותו וטענות נקודתיות שהועלו במסגרת ההתנגדויות, אבל גם הן חושפות בעיות עקרוניות. אתחיל בראשונים ואמשיך לאחרונים.

1. זה יקר לבניה

אחת הסיבות העיקריות שלא נבנה בישראל מטרו עד עתה, היא שלתפיסת רבים זה פשוט היה מעל לכוחה של המדינה להקים כזה פרויקט. המתנגדים טוענים שזה עדיין נכון ושהסיכוי שנתקע עם פיל לבן חצי גמור מאד גדולים.

פרויקט המטרו אמור לעלות 150 מיליארד שקל, זה המון. זו גם הערכה גסה (אומדן) כי אף אחד לא יודע לשקלל את המרכיבים הרבים של הבניה עד לשקל האחרון כעת.

אבל זו הערכה גסה שנכתבה על ידי הוגי ומתכנני המטרו, שיש להם אינטרס מובנה באישור הפרויקט, ולכן יש חשד סביר שהיא מוטה כלפי מטה. לא מדובר על שחיתות חלילה אלא על טבע האדם. כותבי האומדן מאד משוכנעים בנכונותו. עם זאת מחקרים מהעולם על פרויקטים ענקיים מגלים שכמעט תמיד בכדי להצדיק את אישור הפרויקט כותבי התוכנית מתעלמים מכל מה שאפשר להתעלם ממנו ומעגלים כלפי מטה את כל הרכיבים שאפשר לעגל ומנגד נוטים להפריז בתחזיות לתועלת הכלכלית שהפרויקט יניב. התוצאה היא ש-150 מיליארד שקל הם המחיר הנמוך ביותר ואולי הלא ריאלי של המערכת. ואם הכל יתנהל כשורה אז המחיר יהיה כ-165 מיליארד (10% יותר), ואם כלום לא יתנהל כשורהאז אפילו 300 מיליארד (100% יותר). ואם גם צד התחזיות יתפספס אז אולי כל הפרויקט יצא לא כדאי. 

2. זה יקר לתחזוקה שוטפת

כמה עולה לתחזק מטרו? במילה אחת "הרבה". מנהרות הן דבר יקר מאד לתחזוקה, ומנהרות שמסיעות מאות אלפי אנשים ביום דורשות עמידה בתקנים מחמירים במיוחד. כך גם תחנות ושטח הרצפה הענק שהן מכילות. תחזוקת המעליות, הדרגנועים, הרכבות, המסילות, המשכורת לעובדים המסורים, עלויות מוסך הדיפו, עלויות החשמל, עלויות האבטחה... 

המשמעות היא שהמטרו יגדיל את הסובסידיה שהמדינה משלמת לאחזקת מערך התח"צ פי 2 או פי 3 מהמצב הנוכחי, ושכסף לתפעול איכותי ביותר תמיד יחסר. הסיכוי שנקבל מערכת נקיה, נוצצת ויעילה כמו בהונג-קונג לא גדול. עם קצת מזל נקבל מערכת יעילה אך לא נעימה ומתיישנת במהירות כמו התחתית של ניו-יורק. (אגב הונג קונג היא דוגמה לרכבת תחתית שהיא בעצם חברת נדל"ן ענקית ולכן היא רווחית בטירוף, ובעוד שסביר שגם במערכת המטרו שלנו יוכנסו אלמנטים של הכנסות מנדל"ן, סביר שאלה שישויכו ישירות למפעיל לא יגרדו את הקרסוליים של ההוצאות הגדולות, וזאת בדומה למרבית שאר המערכות בעולם שהן לא הונג קונג. ומה יקרה כשיגיע הזמן להחליף את הקרונות? סביר שימשכו אותנו עם קרונות ישנים ומתפרקים שנים רבות אחרי מועד זה...



3. יש לכסף הזה תועלת אלטרנטיבית

הכסף יכול לשמש לפרויקטים אחרים, גם בתחום התחבורה, אבל גם בתחומים אחרים לגמרי (בטחון, בריאות, חינוך) ואפילו לאי הגדלת הגירעון בזכות אי השקעה בכלום יש ערך אלטרנטיבי. לזרוק אחוז גבוה כל כך מתקציב המדינה על פרויקט אחד נראה יותר מדי מוכוון מטרה. מה גם שהוא עוזר לכאורה רק לחצי מתושבי ישראל שהם במקרה, ברובם, גם החצי השבע יותר גם ככה.

4. מה עם הפריפריה?

נכון ש"מדינת תל אביב"נורא גדולה וחשובה, אבל היא לא פני הכל. מדינת ישראל לא יכולה לעשות כלום נגד זה שגוש דן כל כך חזק, כפי שהוכיחו כל ניסיונות פיזור האוכלוסיה הכושלים לאורך השנים, אבל היא בהחלט לא צריכה לעודד את המגמה ולהעצים אותה. בסוף מדינה שיש לה יותר ממרכז אחד היא יציבה יותר.

אמנם עוד לא קרה שחברה עברה לבאר שבע בגלל הפקקים. (הן מעדיפות לעבור לאירפורט סיטי), אבל בהחלט אפשר להשקיע את הכסף בעידוד צמיחת התעסוקה האיכותית בבאר שבע ובחיפה, ואולי גם בתשתיות איכותיות יותר דווקא שם ואז אולי זה יקרה, הן אולי לעולם לא יגיעו לעוצמת גוש דן, אבל הן גם לא צריכות, הן רק צריכות לעמוד בפני עצמן.

5. עוד לא מוצו האפשרויות האחרות

ערים רבות בעולםבונות מערכות BRT, כדוגמת המטרונית החיפאית. מדובר במערכת יקרה המדמה רכבת קלה על גלגלים. אבל היא עולה חמישית מעלות רכבת קלה או 1/25 מעלותה של מערכת מטרו. המשמעות היא שבעלות 3 קווי מטרו אפשר לבנות 75 קווי BRT בגוש דן. היא מספקת את האטרקטיביות הנדרשת מהמערכת בשיא בוקר גם אם לא באותה עוצמה כמו מטרו, אבל יש הגורסים שלגוש דן היא בהחלט מספיקה. ניסיון לעשות קווי BRT כאלה בגוש דן נכשל כשלון מחפיר בגלגול הקודם של נת"ע עקב התנגדות ראשי הרשויות והוחלף בתוכנית מהיר לעיר, שדואגת להרבה נת"צים ומת"צים לקווים הקיימים, אך לא מתיימרת לייצר את שדרות הסעת ההמונים החזקות שמערכת BRT מתהדרת בהן.

גם אפשרות לעוד רכבות קלות לא נבחנה כמו שצריך. המטרו היקר משאיר חורים רבים ללא כיסוי, ומערכת של 15 קווי רק"ל במקומה תיתן כיסוי טוב יותר. בקיצור - האם ייתכן שהדגש על המהירות מוגזם?

אומרים שהאויב של הטוב הוא הטוב מאד. בזמן שכולם מדברים על מטרו הוקפא קו הרק"ל הצהוב, על אף שעמדת אנשי המקצוע היא שצריך אותו גם עם תוכנית המטרו (כי הוא מכסה חור ברשת המטרו), האם יצליחו לאשר גם מטרו וגם אותו? גם הקו החום מדשדש כבר שנים בדיונים אם הוא צריך להיות רק"ל, BRT או משהו באמצעולא ברור אם יש לו עתיד בעידן המטרו.

6. עד שייבנו מטרו כבר יגיע המשיח

המשיח בהקשר שלנו הוא שינוי הרגלי העבודה לעבודה מהביתבהיקפים גבוהים בהרבה מהיום, מה שהקורונה לימדה אותנו שאפשר לעשות. משיח נוסף הוא המכונית האוטונומית (על אף שמחקרים הראו שהיא מגדילה גודש ולא מקטינה אותו) והמשיח הכי רלוונטי הוא המכונית המעופפת (או יותר נכון, רחפן הנוסעים המעופף). זה מעיד על כך שהמטרו יחיה על זמן שאול ובמקרה שלו אם הוא ייחנך ב-2040 הוא באמת יהיה כבר לא רלוונטי גג ב-2060. ובזמן ה"רלוונטי"כבר יוטמעו הלאט לאט הטכנולוגיות החדשות ולכן התחזיות שלו יתפספסו כל הזמן כלפי מטה ככל שהרחפן המעופף והעבודה מהבית ימשיכו לצבור תאוצה. האם שווה להיכנס לפרויקט שברור (לדעת המתנגדים) שאין לו אופק ארוך טווח?

7. לא נעים לנסוע במטרו.

המטרו כמובן תורם לציפוף ומגדיל את ההולכים ברגל בעיר, אבל מאחר והוא מתחת לפני הקרקע הוא תורם לעיר מבחינה פיזית בעיקר מפגעים, בדמות כניסות לתחנות החוסמות חלק מהמדרכות, פתחי איוורור אימתניים, ריחות רעים ועכברושים, מקומות חשוכים אידיאליים לביצוע פשעים ושאר מרעין בישין. הוא הופך את הנסיעה לעבודה לנסיעה קלסטרופובית מהירה אך מעיקה, פוגע בחוש ההתמצאות ובקשר האינטימי עם סביבתנו וגורם לכולנו להרגיש כמו עכברים במבוך. כלומר - ליעילות הזו יש מחיר, והוא די גבוה. גם נושא המדרגות מועלה כבעיה (אם כי בארץ בטוח יהיו מעליות מונגשות), וגם נושא הצפיפות. כי מערכת מצליחה היא הרי מערכת צפופה. וצפיפות זה גם קורונה...



במסגרת ההתנגדויות התראיינו גם ראשי הערים בהם יעבור המטרו לעיתון, והתפרסמו עוד כתבות על התנגדויות ספציפויות יותר. מהם ניתן ללמוד על עוד כמה בעיות שהמטרו מביא איתו. 

8. מעט מדי תחנות

תחנות הן המרכיב היקר ביותר לבניה במטרו, וגם המרכיב העיקרי שמעכב את הנסיעה. והעיריות כמובן רוצות כמה שיותר מהן. אמרנו שעקרונית צריך מרחק של קילומטר ואולי אף קצת יותר בין תחנה לתחנה אך את העיריות והתושבים זה לא מעניין. התוצאה היא לחצים לפגיעה ביעילות של המערכת המוצעת על ידי הארכת ופיתול התוואי והוספת עוד תחנות, כך שלעתים המרחק בין תחנות נשמר אבל התוואי נהיה ארוך יותר ופחות אטרקטיבי מקצה לקצה..חלקן של ההצעות התקבלו (ברעננה הוארך התוואי ונוספה תחנה במזרח העיר לדוגמה) וחלקן עוד לא (ברמת גן לדוגמה שראש העיר קובל שיש בה רק תחנה אחת, או בפתח תקווה בה ראש העיר רוצה לפתל את התוואי להוספת עוד תחנה ברמת סיב). דוגמה ללחצים פוליטיים שכאלה אנו רואים ברכבת ישראל (שם המרחק צריך להיות גדול יותר בין תחנות) ובתחנות הרבות המיותרות יחסית שנבנו בה בשנים האחרונות. הדוגמה הבולטת היא בין חולון לבת ים (5 תחנות במרחק של 1.5 ק"מ בינהן, לא מתאים לרכבת כבדה, 3 היו מספיקות).

9. מעבר מתחת לבנייני מגורים

לאחרונה הועבר חוק חדש שמסתכל על הקרקע בתלת מימד, ומאפשר להפחית את כמות הפיצויים שמשלמים לבניין אם משתמשים בשטח שמתחתיו או מעליו. בעוד מדובר במהלך נכון מבחינה עקרונית. תהליך הבניה של מנהרה ענקית מתחת לבית שלך הוא לא משהו שלא משפיע עליך. הבניין עלול לרעוד ולהינזק וגם ההבטחות היפות לגיבוי מלא לא יפצו על עוגמת הנפש.

מטרו אוהב קווים ישרים והיכן שהוא צריך להסתובב הוא אוהב להסתובב ברדיוס גדול. פשוט לא ניתן להשאיר אותו אך ורק מתחת לרשת הדרכים הקיימת והוא חייב "לגנוב פינות"פה ושם. אם הבית שלך עומד על הפינה הזו אתה נפגע. כך גילו תושבי שכונת 2005 ברעננה שהמטרו חותך באלכסון מתחת לשכונה שלהם בדרכו מתחנת רכבת רעננה מערב (קישור חשוב) למרכז אחוזה (תחנה חשובה). השימוש ביתר של המשולש במקום בשתי צלעות כמובן מאד יעיל כלכלית ותחברותית, אבל מישהו נפגע ממנו.

אחרי ההפעלה יש למפלצת המתכת השפעות לא מבוטלות על איכות החיים. קוראים לזה "רעידות". תושבים בעולם שגרים מעל קו תחתית מרגישים כל רכבת שעוברת. בטווח הארוך אין עם זה בעיה. יש דירות ששוות יותר (בגלל קירבה לתחנות מטרו) ובחלקן זה מתקזז עם ירידת ערך בגלל רעידות חוזרות ונשנות. עיר טובה היא עיר עם מגוון של דירות בעלות יתרונות וחסרונות שמגוונות את טווח המחירים. אבל תנסו להסביר לתושב שרכש דירה ברחוב שקט לפני עשרים שנה, שלמרות שהתחנה תהיה רחוקה ממנו הוא יסבול מרעידות שלא יאפשרו לו לגור בדירה לעת זיקנה יותר,  וכשימכור את הדירה הוא ימכור אותה במחיר מופחת.

וזה לא רק בנייני מגורים. גם אוניברסיטת בר אילן לא מבינה כיצד מבנה המעבדות שלה, הנמצא מעל התוואי המתוכנן, יצליח לתפקד עם כל הרעידות האלה.

10. הצורך בהפקעה והריסה של בניינים שלמים

אם את המנהרה חופרת תולעת, הרי את התחנות חופרים לרוב מלמעלה למטה. יש שיטות חפירה יקרות יותר מלמטה למעלה שממזערות את הפגיעה למעלה, אבל אין שיטה שמעלימה אותה לגמרי. לשם כך לעיתים יש צורך לפנות בניינים שלמים. זה עלה בהקשר של הבניינים הקטנים בקינג-ג'ורג'בואכה אלנבי. שורה שלמה של בניינים תיהרס לטובת העבודות, ולאחר מכן לטובת כיכר גדולה שתתמוך במספר הולכי הרגל הרב שיישפך מהתחנה. לטענת המתנגדים זה לא מידתי, וגם פוגע בעירוניות הצפופה במקום לתרום לה. יש עוד די הרבה בניינים כאלה לאורך התוואים השונים שמיועדים להריסה, וכל דייר בבניין כזה הוא עולם ומלואו שעכשיו מתהפך עליו.

11.  תקופת העבודות

הרבה תוכניות בניה למגורים ותעסוקה ייעצרו במהלך העבודות. חלקן נעצרו כבר עתה בעת שהקו בדיונים כדי שלא ייקבעו עובדות בשטח במקומות שהיום פנויים מבנייה. עבור יזם שרוצה להתחיל לבנות, דחיה של עשר שנים היא פגיעה כלכלית אנושה, וכך גם עבור דיירים שמחכים להתחדשות עירונית, וכן לחנויות שיסבלו מהעבודות. 10 שנים של עבודות אולי יניבו בסוף עליה בערכי הקרקע, אבל לא כל הנפגעים יזכו להגיע ליום הזה.

מתחמי ההתארגנות הגדולים - גם מאבק זה מגיע בעיקר מתל אביב, וספציפית בהקשר של גן הכובשים ליד שוק הכרמל שהולך להיתפס לתקופה של עשור לפחות. המאבק הזה יגיע בהמשך מעוד מקומות, אני בטוח. 

12. למה הדיפו אצלנו?

רכבות צריכות מקום לישון בלילה, וצריכות לראות רופא (דהיינו מוסך) על בסיס קבוע לשם רפואה מונעת וטיפול במחלות חמורות יותר. הן צריכות להתמלא בחול (שמשמש לבלימה) מדי יום ועוד. כל זה צורך שטח גדול והרבה מאד תנועה של עובדים ומשאות שהוא מביא איתו.

עיריית כפר סבא רוטנת על כך שהשטח הגדול הזה מצוי בשדה פתוח  מול בתי התושבים בכפר סבא הירוקה, במקום בשדות הארנונה של שכנתה רעננה. בתגובה מפתיעה עירית טירה הציעה שהמטרו יוארך עד אליהם והיא תארח את הדיפו. (מה שכמובן ייקר את עלות הפרויקט), עיריית רשל"צ רוטנת על כך שהדיפו המוצע בשטחה יגזול ממנה שטח נדל"ן יקר לפיתוח שכונות ותעסוקה נוספת (כאילו שחסר לה). מתחם תחזוקה ענק, גם אם הוא של כלי שקט וידידותי לסביבה, הוא סוג של מפעל. וברור למה יש פה נימבי חזק. נת"ע אומרת שהיא יכולה אולי לכסות את הדיפו בגג ואולי אפילו לתכנן מעליו עוד שימושים שיתרמו לעיר, אבל זה ייקר את הפרויקט עוד.

דיפו הרק"ל הירושלמית. מבט משכונת המגורים של הגבעה הצרפתית.
(דיפו של רכבת תחתית יהיה כמובן גדול בהרבה).
מקור: כאן


13. איפה נגמר גוש דן?

ראש עיריית טייבה מוחה על כך שהמטרו לא מגיע עד אליו, עיריית ראש העין גילתה להפתעתה שלכאורה בגלל מי תהום גבוהים הקו שכבר הובטח לה יסתיים בפתח תקווה, בדרום הקו משרת את רחובות אבל מה עם יבנה הצמודה?

לכל מערכת יש גבולות וערים שנמצאות מחוץ לגבולות האלה מוחים על כך. מענה חיובי ייקר מאד את המערכת היקרה גם ככה, מענה שלילי מייצר סנטימנט שלילי ואדנותי לכל הפרויקט.

14. הרצון למקסם את הארנונה מתעסוקה

ראש עיריית הוד השרון גילה שבשל הרצון לשרת בצורה מיטבית את "עיר תע"ש"שתקום בין רמת השרון להוד השרון, הקו נכנס לעירו במיקום לא אופטימלי מבחינתו. מה שמתפספס בקו הוא אזור התעסוקה (הצנוע אך בעל הפוטנציאל) בדרום הוד השרון. על אף שהקו משרת את מרכז הוד השרון ראש העיר יצא בהצהרה חריפה ש"הקו לא משרת במתכונתו הנוכחית את הוד השרון". כלומר, אם אני לא יכול בזכות הקו לבנות מגדלי משרדים של 40 קומות בשטח יחסית פתוח וקל למימוש, ומנגד אם אני מספק לאזרחים גרעוניים בארנונה הזדמנות טובה יותר לעבוד מחוץ להוד השרון (בתל אביב לדוגמה) אני לא צריך את הקו בכלל. זה מעיד על ראיית המיקרו (הנכונה לשעצמה) של ראשי הערים לבין ראיית המאקרו הכלל גוש דנית (הנכונה לשעצמה) של מתכנני הפרויקט.

ככלל התכנון הקיים תומך בעיקר בשכונות הענק האמורות להיבנות בגלילות, בעיר תע"ש, בסירקין, בצריפין ובמקומות נוספים. השכונות מכילות עירוב שימושים בצורה די צנועה ומיועדות בעיקר למגורים, למגינת ליבם של ראשי הערים. 



15. לא שיתפו אותנו

המטרו חוצה עשרות רשויות, וכדי להקל (או בכלל לאפשר) את בנייתו מקדם משרד האוצר את חוק המטרו שיחליש מאד את כוחן של הרשויות ויאפשר לגורמים המתכננים והבונים לעבוד ב"טריטוריה משלהם". זה כשלעצמו מייצר התנגדות של ראשי רשויות ותושבים כאחד, כי הקרקע החוקית פשוט לקבוע להם עובדות בשטח היא תקדים מסוכן מבחינתם.

שיתוף ציבור הוא עסק מסובך, וקשה לעשות אותו בצורה שכולם  יצאו מרוצים, ולו רק בגלל שגם אם השקעת בכך מאמצים רבים, לא כולם נחשפו למאמציך. ובעיקר בגלל העובדה שאם אמרת לא להערה כזו או אחרת, גם אם באופן מצקועי ומנומק, זה נחשב ש"לא הקשבת לציבור" (אבל מה לעשות שאי אפשר להגיד כן להכל). כל זה מגדיל את חוסר שביעות הרצון מהתנהלות הפרויקט כולו ומייצר פוליטיזציה של התכנון על ידי ניסיונות השפעה גם מחוץ למנגנוני שיתוף הציבור המוגבלים שהמתכנן מציע.

מנגנון ההתנגדויות כבר נמצא בסוף הדרך התכנונית, אמנם הפרסום הרשמי שלו תמיד קטן ומובלע, אבל בפרויקט גדול כל כך ומושך כותרות כל כך תהיו בטוחים שהיעדר החשיפה היא לא הבעיה. 

אבל מנגנון ההתנגדויות הוא מנגנון שלרוב משנה מעט מאד את התוצר הסופי. יש התנגדויות שמתקבלות, והתוכנית עשויה להיות מתוקנת באופן נקודתי, אבל שום דבר גדול כבר לא ישתנה ומרבית ההתנגדויות יידחו על הסף. לשמוע לא זה לא נעים, ופותח פתח לבג"צים על ימין ועל שמאל בהמשך הדרך.

16. האלמנט הבטחוני

מטריקס מפורום תחבורה ציבורית הזכיר לי ששכחותי את הטיעון הבטחוני. ככלל, כל מטרה שיש בה יותר אנשים היא "מטרת איכות", פיגוע על אוטובוס "איכותי"יותר מפיגוע דקירה של יחידים ופיגוע במטרו יהפוך ל"גביע הקדוש"של מפגעים פוטנציאליים, ולצערנו כבר היו דוגמאות בעולם של פיגועים במטרו. ישראל אמנם מאד טובה באבטחת מתקניה, וכרגע אנחנו גם בתקופה שקטה, אבל לצערנו אין 100% בטחון וגם השקט אולי יסתיים מתישהו. בשנות ה-90 התפוצצו אוטובוסים על ימין ועל שמאל וגרמו לעשרות פצועים והרוגים בכל פיגוע. אנחנו באמת רוצים לרכז אלפי אנשים במנהרות צרות?



כל אחד מהטיעונים האלה ניתן לסתירה באמצעות ההסתכלות ארוכת הטווח - כשכל המטרו יהיה גמור הכל יהיה יותר טוב, או באמצעות ההסתכלות הכמותית (מעט ייפגעו אבל רבים ירוויחו) 

ובכל זאת, 15 הטיעונים כשהם כרוכים יחד מהווים חבילה כבדת משקל על כל הצדדים השונים שהם מציגים. הסתכלות על כלל היתרונות מול כלל המגרעות מעלה את השאלה הגדולה. האם מטרו זה דבר טוב או רע?

מה דעתכם?



Viewing all 179 articles
Browse latest View live